פרק 15 - קונגו רד נגד העולם

42. לכאורה מספר לגיטימי, אך עם קונוטציה קוסמית. איכשהו תמיד דברים מתנקזים ל-42. 42 ₪ הוא שכר של שעתיים עבודה בסטאז', שזה בערך 8.4 קופסאות קוטג'. 42 הוא מספר הפעמים שאתה עולה ויורד במעלית מהמחלקה למיון בתורנות ממוצעת. 42 הוא ככל הנראה מספר הפעמים שתצטרך לעשות פסיכומטרי כדי לעמוד בדרישות הקבלה החדשות של אוניברסיטת תל אביב. 42 פעמים השבוע קיללתי את הפקולטה הזו, ו-42 פעמים ערגתי לחזור אליה. עבור דחיית טיסה כדי להיות 42 שעות נוספות בבנגקוק בימים האחרונים שלי כאזרח שילמתי קנס של 350 דולר לחברת התעופה שלי. 42 פעמים ביום אני עוצם עיניים ונזכר בקתרין ה., הגרמניה איתה טיילתי מחצית מאותו חודש קסום, מצמידה אותי אליה באיזה מרתף ברחוב הקווסאן בלילה האחרון שלי שם. 42 פעם ביום אני פותח את העיניים ונחרד לגלות שבמקום קתרין עומד מולי חי"רניק אחרי שבועיים בשטח עם  פילונידל סינוס. ובדיוק נגמרו לי הכפפות. 42% ממשקל הגוף שלי שקל הציוד אותו סחבתי באימון החטיבתי האחרון, בשבוע 4 ויומיים שלי בתפקיד. 42 סיגריות עישנתי ביממת השיא של המאבק על עתיד כוח האדם במחלקה שלי. 42 הוא מספר הטיוטות שכתבתי כדי ליצור פרק 15 כמו שצריך. על פי דאגלס אדאמס, 42 הוא התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר, וכל שנותר הוא למצוא את השאלה המדויקת. מה לעזאזל יכול להרכיב את החיים הקיום וכל השאר ולהסתכם ב-42? "חפיסת ווינסטון, מצית, קוראסון שקדים עם חמאה ו-2 פחיות XL" אומר לי המוכר/ת הערבי/מחוצ'קנת, "סה"כ 42 שקל". 14:23, מול הקופה ב-yellow של איזו תחנת דלק עזובה. אני משתהה ליד הדלפק, סוקר את הפריטים שנכנסים לשקית. תמצית הקיום בנסיעות ארוכות. כעיקרון פק"ל השגרה לנסיעות ארוכות כולל מיץ אלו-וורה במקום פחיות ה XL, אך מכיוון שלא ישנתי שבוע, עברתי לפק"ל החירום. כמו כל אורגניזם טוב, אני מעדיף להתנזר מההתענגות על המיץ כדי להישאר בחיים. אבל תרשו לי להתמקד רגע במיץ האלו-וורה הזה, כי לדעתי מדובר בפריצת דרך שלא הייתה מביישת פרס נובל. מים עם אלו-וורה. גאוני. אני מכיר הרבה שימושים לא פורמליים לקרם ידיים, אבל לדחוף קצת קרם כזה לתוך ליטר מים ולמכור הכל ב-12 שקל ליחידה זה מהות הערך "יזמות". וכולנו מוכנים לשלם את המחיר המופרז בעליל הנ"ל רק כדי לפתוח את הבקבוק, למזוג קצת לתוך הפקק שהופך לכוס סטייל ג'יימס בונד עם מרטיני, ולהתפלל שייפלו מקסימום קוביות לתוך הכוס שלנו. כי ברגע שקוביה כזו נכנסת לנו לפה, לא נלעס אותה ונמשיך לשתות כאילו מדובר בעניין של מה בכך. שלילי. אנחנו נגלגל את הקוביה הזו עם הלשון, נתענג על כל רגע של טעם, נעשה קולות של מציצה ופרצופים כאילו אנחנו סילביה סיינט בעוד שובר קופות. ו-294 סרטים לא הולכים ברגל. אבל מספיק עם המחשבות על סילביה, זה הורס לי את הטקסטורה של המדים. אני נכנס לרכב, מפזר את תוכן השקית על המושב שליד הנהג, ומתניע. חוזר לכביש בדרך הביתה.
 בית. יש משהו סימבולי בנסיעות ארוכות, מן סוג של טקס היטהרות. הזמן הזה עם עצמך, לחוץ בית ככל שתהיה, מאפשר לך להשאיר הכל מאחוריך ולהחליף דיסקט. הדוגמה הקלאסית היא טיסות ארוכות לחו"ל. התרוצצת כל כך הרבה בשביל כרטיס מסכן למזרח, שרק כשאתה כבר שעתיים במטוס, עם עוד 7 שעות לדרך,  אתה מבין שבעצם יצאת לחופש האולטימטיבי. לחילופין, אחרי תקופה בחו"ל ניהלת שיחות נפש באנגלית ב-4 בבוקר כשהרגליים שלך משתכשכות בבריכה, שעתיים על המטוס בדרך לישראל, אחרי ששמעת את הערסית המטומטמת במושב לידך צועקת "האישה!!" כי היא לא מכירה את המילה "דיילת", אתה מתחיל לסגל את עצמך חזרה למצב הבסיסי. בית. כולנו רוצים להיות בבית. אני לא מדבר על הבית הפיזי, כי שם אף אחד לא באמת רוצה להיות – או שמדובר באיזו דירת קרקע מלאת ג'וקים שאתה קורא לה "דירת בוטיק" כי אחרת אין הסבר ל3,500 שקל שכר דירה בחודש שהיא עולה לך, או שמדובר בקרוואן באיזה מושב שאליו עברת "כי מיצית את תל אביב" או יותר נכון נשבר לך הזין לשלם שכירות גם על הג'וקים, או שאתה חוזר לדירה אמיתית, אבל היא בבית של ההורים שלך – ובדיוק כשבא לך לשים רגליים על עדן החלון עם פינק פלויד ברקע ולעשן איזה ג'וינט שישכיח ממך לכמה רגעים את החיים האמיתיים – אמא שלך נכנסת לחדר כדי שתעבור על בדיקות הדם של כל השכונה. לא, הבית הפיזי הוא לא באמת כיף. אנחנו חותרים לבית אחר, קונספטואלי. בית שהוא לגמרי שלך – מקום שבו יש לך את הפרטיות והמנוחה שלך ולגיטימי מבחינתך לצרוח על מי שמעז להפריע אותן, שהשיח עם האנשים בסביבתו כולל מינון שקול של קללות, בדיחות גייז, דיונים על סוציאליזם ומילים באנגלית בנות 4 הבהרות, בלי נקודות קיצון. מקום שמלא בזיכרונות על הלילה ההוא בחוף, ומה שקרה ברחוב ליד אחרי המסיבה ההיא. בית, מקום שאליו אתה נהנה לחזור מיום מסריח כדי להחליף מהר למכנסיים קצרים וכפכפים כדי לתפוס את שאריות קרני השמש הגוועות של השקיעה בחוץ, או סתם לצאת להירגע עם בירה בערב, בלי דאגות. בית. ועל הזכות להיות הבעלים הגאים של בית שכזה נלחמנו יחד עם דפני ליף בשבועות האחרונים. ודווקא משום שמאבק הדיור הוא על זכות בסיסית, קיומית, הגיונית וצודקת היו לו כל כך הרבה מתנגדים מקרב בני ה 20-30 במדינה הזו. לצורך השלכה על הפרוגנוזה ניתן לסווג את קבוצת המתנגדים ל-3. הקבוצה הראשונה מורכבת מחזירים קפיטליסטיים שניצלו את המערכת לטובתם ולכן אינם שואפים לשנות אותה. יש לציין שמדובר לרוב באנשים שהתמזל מזלם במיוחד כך שהם לא נאלצו לאכול יותר מדי חרא כדי להגיע להישגים שלהם. מדובר באנשי עסקים חריפים מספיק כך שבויכוח על נחיצות המהפכה הם עשויים לערער את העמדה שלך, בדיוק כמו שהם מסוגלים לדחוף לך מוצר יקר שאתה לא זקוק לו בעליל (ע"ע מים עם אלו-וורה). עם זאת, הם אינם בעלי מעוף רחוק מספיק, שכן הקפיטליסטים החזירים באמת הצטרפו למאהל כחלק מכוח החוד של מבצע "הסתדרתי על זיון בשדרה". הקבוצה השנייה, איתה קשה עוד יותר להתווכח, מורכבת ברובה מכוסיות מטומטמות, ובחלקה מסתם מטומטמות שנדחפו. אותן עלמות חן שוכנעו בעבר ע"י קבוצה א' המתוארת מעלה, ומכיוון שהן מטומטמות מדי בשביל להבין שסך הכל מוכרים להם מים עם קרם ידיים, הן ממשיכות להפיץ את תורת הבלע הנ"ל, כמו יתושים שעקצו חולה מלריה. עם בנות קבוצה ב' קשה עוד יותר להתווכח מאשר עם בני קבוצה א'. ראשית, ההיגיון הבריא אומר שעם כאלה ציצים אין מצב שהיא טועה. שנית, לאחר שחלף ההלם הראשוני, אתה נופל למלכודת הדבש הכי עתיקה בספר, מוכר אידיאולוגיה שעבורה ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי הצטרפו למלחמת האזרחים בספרד, רק כי עוברת לך בראש התקווה האולטימטיבית: "אולי בסוף היא תמצוץ". לא חברים, לא מציצה, ולא רווחה. צאו מזה, סוציאל-דמוקרטים לא מזיינים. קבוצת המתנגדים השלישית היא הקבוצה המגוחכת מכולם. מדובר בחבורת בני 20 שחיים בסרט שהם ייבשו פה ביצות וסחבו את טרומפלדור על אלונקה כל הדרך מתל-חי לכפר גלעדי. הקבוצה הזו תוקפת את המוחים בטענה של "נגמרו הצרות במדינה הזאת?!", במיוחד מאז אירוע ה"מרמרה" בו לתורכים נמאס שלוחמי שייטת מתפרצים לאוניית נופש, גונבים מגבות, עוטפים קוראסונים מהבופה בבוקר בנייר ושמים בתיק, זורקים לבריכה אנשים עם נעליים ומארגנים הופעה של ישי לוי. אז זהו, שלא נגמרו הצרות. הן פשוט חוזרות על עצמן יותר מדי עד שכבר הפכו למשעממות. ומכיוון שהצרות הללו הפסיקו להטריד אותנו, עברנו לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו – מחיפוש אחר הישרדות לחיפוש אחר בית. פשוט מאוד. מאסלו כבר עלה על זה לפני הרבה מאוד זמן – בלי בית, בלי להיות שייך, כולנו ניכנס לדיכאון.
 דיכאון. יש האומרים שמדובר בפריבילגיה  של בני דורנו, אבל לדעתי סתם עברנו שלב בפירמידה. ולמרות זאת, יש אינפלציה בשימוש במילים כמו "דיכאון" ו"תסכול". לא ברור לי האם זה נובע מהעובדה שנהיה עכשיו מגניב להיות ממורמר, או שפשוט אי אפשר למרוד באמת בעולם עם כל כך הרבה מוסכמות חברתיות מעיקות, שדיכאון הפך להיות סוג של מחאה פסיבית-אגרסיבית. גם אני הייתי פסאודו-מדוכא בשנים האחרונות. בכל זאת, תנאי העובדה של רופאים צעירים בבתי החולים הציבוריים הם מחפירים. לאכול 3 פעמים ביום בארומה, לנהל שיחה בת 5 שעות בחדר ניתוח שנושאה "סקס במקומות מוזרים" עם אחיות בנות 50 שעשו כבר סקס בכמה מקומות מוזרים, לעלות ב-2 בלילה לגג כדי להדליק סיגריה ולשים יד על התחת של האחות שהצטרפה אליך, לצאת עם בחרות שטיפלת בהן במיון. בלי ספק – מדכא.  אז מה זה בעצם תסכול? ואיך הוא מוביל לדיכאון?. ההגדרה הטובה ביותר לתסכול ששמעתי הייתה ממרצה מתוסכל לאתיקה. היא הולכת בערך ככה: "השקעה בלתי פוסקת כדי להשיג משהו, מבלי שתצליח להשיג אותו, ומבלי שתוערך על המאמץ". בערך תיאור התפקיד של רופא. או מישהו שהגיע לתל אביב כדי למצוא אהבה. אבל לתסכול לבדו כולנו רגילים, כדי להוביל לדיכאון אמיתי נדרש עוד משהו, הקש האחרון שישבור אותך. הבדידות. בחודשיים האחרונים למדתי מהי בדידות אמיתית. לא, אני לא מדבר על להישאר תורן במחלקה כשהחברים שלך שותים בירה 2 ק"מ ממך ולהתמרמר בדרך לטיפול נמרץ כשיש לך ביד גלידה ממק'דונלדס. אני מדבר על לחיות בלי האנשים שלמדתי וגדלתי איתם, בלי אנשים שעובדים רק כי יש לכולנו אינטרס משותף להצליח, עם אנשים שתרבות רוסית בשבילם היא לא נבוקוב, בולגקוב וטולסטוי, אלא ערוץ 9 , ו"כלבי אשמורת" זה מונח של פסיכומטרי. כמו דוסטוייבסקי במחנה הכפיה, אחרי שנים של לימודים, מחקר, מוזיקה ולשבת עם פנקס בקולנוע כדי לרשום הערות על האקספוזיציה של הסרט, נשלחתי לחודשיים של אימון הזוי בלי שינה, בלי אוכל, כשהטיפול הרפואי שלך מסתכם בגדול ב"תנקה עם ספונג'טה ותפזר פונגימון" (בהערת שוליים – פרוטוקול טיפולי זה מסוגל, לדעתי ולאור ניסיון בלתי מבוטל בשטח, לחדש רקמות ולהאיץ התמיינות תאי גזע. ללא ספק משהו לחשוב עליו בפצוע הבא עם קטיעת גפה). והכי גרוע, בלי אף אחד שיבין מה עובר עליך, בלי אף אחד לשלוח לו הודעה ב-3 בלילה כי אתה עצוב, ובלי אף אחד שיספר לך איזו בדיחה מתוחכמת שתעלה לך חיוך. להפך, מוקף באנשים שנראה להם שכל המצב הזה הוא תקין. גלות בפלנטה אחרת. "בעוד 200 מטרים, פנה ימינה", אומר לי ה GPS ומעיר אותי מהמחשבות. אין צל של ספק, הבחורה היחידה שיודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולהוציא אותך מצרה היא הקול הנשי ב GPS. 17:05, פחות מק"מ מהבית. אני מקווה מאוד שאף אחד מהקוראים של הפרק לא חווה מצבים כמו שהיו לי לאחרונה. זה לא מחזה נעים לאדם בוגר להתמוטט מנטלית, ולא הרגשה כל כך טובה לענות "לא יודע" כשמישהו שואל אותך בטלפון באמצע הלילה אם אתה אובדני. אמנם דוסטוייבסקי אמר פעם שאדם איננו אדם עד שהוא היה אסיר, המחיר לא שווה את זה. אבל היי, אחרת לא הייתי שובר את ההתנזרות שלי מכתיבה שהשתיקה אותי יותר מחצי שנה. לא יודע איך, אבל כבר הגעתי הביתה. אני יוצא מהרכב, שואף את האוויר מלא הפיח של המרכז ומחייך. לא שיש לי ברירה, אני גם ככה תקוע בתפקיד הזה לשנים הקרובות, עד שאחזור לחיים האמיתיים. כמו השיר המפורסם מ"כלבי אשמורת" אני תקוע באמצע.
שנה טובה, מלאה בריאות, אהבה ודיור.

פרק 14 – My favorite mistake

דרך העשן של הסיגריה שלי אני מסתכל עליה. על הבלונד שנח לה על המצח בקפדנות שמכוונת ליצור ספק של רישול, על העיניים הכחולות האלה...תכלת בהיר של שמיים בתחילת חודש מאי, כשחם אבל לא מעיק. אני מסתכל על הפירסינג שלה, מוט מתכת שנכנס מתחת לשפה התחתונה ועולה לתוך הפה, כשהיא משחקת בו עם הלשון והשיניים בלי הפסקה. מסתכל על הבוהק האדום שהג'וינט הבוער שלה יוצר בבר החשוך הזה, על העשן שהיא מפזרת וממלאת את האוויר ברדיוס של מטר ממנה בריח של חופש. מסתכל על החולצה המכופתרת שלה שכל כך צמודה עליה, כשכל הכפתורים הנכונים פתוחים. מסתכל על המכנסונים הקצרים שלה ותוהה איך לעזאזל לא קר לה באמצע פברואר, במיוחד עם כל אופנת הגילוח החדשה הזו. מסתכל כשהיא מניחה יד על הכתף של הבחור לידה ומניעה את הראש שלה אחורה בזמן שהיא צוחקת צחוק מזויף, מודעת בדיוק לאפקט שיש לה על הסביבה. מתסכל על הקמטים הקטנים שסביב העיניים שלה כשהיא זורקת חיוך אמיתי לברמן. מסתכל עליה כשהיא מתקרבת לעברי, מפזרת חיוך, ולוחשת "בהצלחה הערב". טוב שהיא לא אמרה 'תן לה בראש'. 23:00, בר תל אביבי. לבלונדינית המדוברת קוראים איה, היא בריאה בדר"כ, נשואה+1. ואני לא האבא. אני חוזר להסתכל על הדייט שלי לאותו הערב, לה דווקא קוראים לורן. האמת שיכלתי לתאר גם אותה בפסקה, אבל אלברט איינשטיין הטיף להסברים פשוטים (אם כי לא פשטניים). וכדי לתאר אותה לא באמת צריך פסקה, מספיקות רק 2 מילים – "בת 38". 10 שנים מעלי. וכל מילה אחרת מיותרת. פשוט בגלל שחוץ מהפרט הזה היא בחורה די משעממת. לא רק שהיא הייתה משעממת, היא גם הייתה מיומנת בכל חרטוטי הדייטים הראשונים - כל אותן השאלות הקבועות שמופיעות תמיד, וכל אותם הטריקים המזוייפים כדי ליצור מגע אעלק מקרי. מתכון בטוח לערב קודח במיוחד. "אז איך היה היום שלך?" לורן שואלת, "כי שלי היה מתיש לגמרי".

איך היה היום שלי באמת. כמו בכל יום. הוא התחיל בישיבת בוקר בה המתמחה החביב עלי עבר אונס קבוצתי ע"י חבורת בכירים באשמת שווא של הרג חולה. מיותר לציין שמי שחיסל בפועל את החולה היה בכיר אחר, שכמובן לא הטריח את עצמו לאותה ישיבה. בכל זאת היה מוקדם בבוקר. בהמשך העברתי חולה מהמיון לטיפול נמרץ. כשהגעתי אליה במיון שמחתי לראות שהיא על סף מחנק. לא שזה עניין את האחות שעמדה לידה, כי המוניטור לא צפצף. לא שהמוניטור יכל לצפצף. כדרכם של מוניטורים, הוא היה מקולקל. "או! יש כאן סטאז'ר, יופי, אפשר לצאת" האחות אומרת לסניטר ומתכננת יציאה דרמטית מהוילון. באסה בשבילה, אבל בעוד ישיבת הבוקר מהדהדת באוזני סירבתי לקחת את החולה עד שיוחלף המוניטור. זה מה שחסר לי עכשיו, לא רק שהיא תמות בדרך, גם להכין עליה מצגת לישיבה של מחר. "סטאז'ר תפסיק לעשות בעיות, אתה גם ככה לא רופא, המוניטור בסדר, רק תיקח כבר את החולה. טיפול נמרץ זה ממש פה קרוב", זה היה המשפט היחיד של אותה אחות ב10 הדקות הבאות שלא נאמר בצרחות. כי ממש לא התכוונתי להכין מצגת למחר. ולא עזרו הטיעונים שהצגתי כדי לשכנע אותה שהמוניטור מקולקל. לא שאני מסיים את הסטאז' בעוד שבוע, ולא שביליתי את החודשיים האחרונים בבהייה במוניטורים ברוטציות בטיפול נמרץ. בטח שלא העובדה שהאנגלית שלי היא קצת מעל לבסיסית ורצף האותיות שמהבהבות במרכז המוניטור ומצטרפות למשפט "UNABLE TO PERFORME MESURMENT"
לא מתורגמות אצלי לעברית כ"סע גבר". שום טיעון לא עזר. כי היא אחות מיון, ואני רק סטאז'ר, לכן אני לא מבין כלום. כי היא אחות מיון. כן, בשנה שחלפה מאז שהיא סיימה את בית הספר לאחיות (כלומר שזמן ההכשרה הכולל שלה הוא בערך חצי משלי) היא צברה אלפי שעות חבישות קרסול, חוקנים, החלפות טיטול והזרקות לתחת, שהפכו אותה למומחית בינלאומית באלקטרו-פיזיולוגיה עד לרמה בה היא יכולה להסתכל מעבר לצג המוניטור, אל תוך המעגלים החשמליים שבתוכו ולקבוע בנחרצות מוחלטת "מה אתה לא מבין סטאז'ר?! המוניטור תקין, הבעיה היא בחולה!!!". אז למה לא אמרת קודם. חכי כאן דקה, אני אגש להחליף חולה. כמובן שבין לבין היום כלל גם ניתוחים, קבלות, שחרורים, דמים ועוד קצת קבלות. כן זה היה היום שלי. די מתיש. אבל הדייט שלי לא באמת מתעניינת באיך היה היום שלי. למעשה, הכוונה האמיתית שלה בשאלה "איך היה היום שלך" הרבה יותר קרובה לניסוח הבא: "איך היה היום שלך? נכון שהוא היה מאעפן? לא רוצה לבאס אותך, אבל אצלי היה יום ממש מגניב. כמו כל יום. ככה אני, פשוט מגניבה". "היום שלי...היה סבבה, כרגיל" עניתי וחייכתי. "ואוו היום שלי היה פשוט משוגע היום, הייתה לי איזו פגישה ממש חשובה ב-12" לורן עונה חזרה. ומה עוד?. "גם כמעט איבדתי את הקלסר שלי היום. והתקשרתי לחברה שלי שחיפשה אותו בארון, וליד מכונת הקפה. ולא מצאה. ואז התקשרתי לאמא שלי שאמרה לי אולי שכחת אותו באוטו. ובסוף מסתבר ששכחתי אותו באוטו". וואלה, ימים כאלה מסוכנים לבריאות. ועכשיו, כשהיא רואה כשהסיפור שלה לא עשה עלי רושם, היא עומדת לקנח במשפט המחץ. המשפט שמתיימר לחלץ כל בחורה מסיפור לא מעניין ולא מצחיק בעליל. "וזה היה מה-זה מצחיק" היא אמרה לי. אלוהים, כל דייט בדיוק אותו דבר כמו הקודם וכמו הבא אחריו. מתי כבר יהיה פה ריגוש אמיתי, מתי אני כבר אשמע ממישהי משהו מקורי.

"אתה יודע שיש לי סדק באגן?" איה אומרת לי. עכשיו היא מרגישה בנוח להתקרב. 00:30, אותו הבר, לורן בשירותים. איך לעזאזל קיבלת סדק באגן?. "זה קרה לי באפריקה" היא עונה. את מתלוננת?! ומה חשבת בדיוק שיקרה לאגן שלך אחרי שעות של סקס עם כושים?. "אידיוט זה קרה בתאונת דרכים. אולי תהיה רציני כבר?". חבל בשבילו. אני חושב שאם הייתי סודק למישהי את האגן תוך כדי אקט, כל הרגשת חוסר הגבריות שלי הייתה נעלמת במחי יד. 3 דקות לאחר מכן כבר הייתי מסוגל להתמסר לחלוטין לעבודה. חודש לאחר מכן כבר הייתי מוצא תרופה לסרטן. "אם כבר מדברים על רציני" איה ממשיכה "זאת נראית לי בחורה לקשר רציני. תקן אותי אם אני טועה". אני מתקן. "מה רע בה?". שהואזה הריקה במטבח של אמא שלי יותר מעניינת ממנה. "לא מצחיק. אני חושבת שיש לך בעיית גישה. כל החברים שלי שהיו רווקים ופתאום התחתנו אמרו שזה קרה כי הם פתאום עשו סוויץ' בראש והחליטו שהם הולכים על קשר רציני. אולי גם אתה צריך לעשות דבר כזה. מה אתה אומר?". שזה מצטרף לרשימת הדברים הכי מטוטמים ששמעתי בחיים שלי. "למה? ". למה? אתה מתחתן כי החלטת שאתה צריך להתחתן ולא כי אתה יוצא עם מישהי ומבין שאתה אף פעם לא תרצה לעזוב אותה?. "היית מוכן להיכנס לקשר רציני היום עם מישהי?". ברור, אם היא הייתה שווה את זה. "שווה את זה.....קונגו אתה קורבן של כל הספרים והסרטים שאתה רואה. אין בחורות מושלמות. הגיע הזמן שתתחיל להתפשר". בחיים שלי לא התפשרתי, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. "אז כנראה שתחכה למישהי שאף פעם לא תפגוש". האמת שכבר פגשתי לפחות 10 כאלה. "וואלה, ואיך זיהית אותן?". זה קל. "קל?!" כן, קל. מבחינים בזה מיד. לא מדובר בבחורות שאתה לוקח לבר הרגיל שלך, עם המוזיקה הרגילה שלך, עם הכוסיות הרגילות שם כדי שהיא לא תעוף על עצמה, ומסלול הטיול הרגיל שלך אחרי הבר (אליו אתה יוצא בתירוץ הידוע "שתיתי ואני לא רוצה לנהוג ככה הביתה") בו אתה מחרטט אותה על כל בניין בדרך כאילו אתה פאקינג מודי בר-און. עם בחורות הקסם האלה אתה מסתובב שעות ברחובות, ואחרי שלא שמת לב שהלכת לאיבוד בתל אביב, אתה מוצא את עצמך יושב בבית קפה של משפחות וזקנים, כשהמלצרים כבר הופכים עליך כסאות. רועדות לך הידיים וכל הזמן חפצים נופלים לך מהשולחן. כל חוש ההומור המפותח שלך יורד באסלה ומסתכם בבדיחות שנשמעות כאילו נשלפו מאודישנים של "היפה והחנון" ( להלן "אז למדת ביולוגיה ומחשבים אהה? בטח את ממש טובה בעצים בינאריים..."), לא ששמת לב לזה תוך כדי, סתם היית עסוק בלבהות בה. ואחרי שלא הצלחת לנשק אותה כשנפרדתם אתה הולך חזרה לאוטו תוך כדי דיבורים לעצמך, עד שאתה נתקע בעמוד חשמל. אז, כשתחזור הביתה, יהיה לך ממש קל לזהות את הסימן האדום באמצע המצח. "נו ופגשת אחת כזאת לאחרונה?" איה שואלת. אני מסתכל על הידיים שלי, הן רועדות. "קח, נפלו לך הסיגריות מהשולחן" היא אומרת. האמת שכן. "ולמה זה לא הלך?". הן היו תפוסות. "קשקוש. אתה בכוונה בוחר את התפוסות כדי שיהיו לך תירוצים. טוב לורן חוזרת, אני עפה, נשיקות". כן, נשיקות. בתחת שלי. לורן חזרה. אני מסתכל על הידיים שלי – יציבות כמו יד של איש מת. "אפשר סיגריה?" לורן שואלת. בטח, הקופסה על השולחן.

וככה זה המשיך. הבהייה שלי באיה תוך כדי החפירה של לורן. כמעט והצלחתי להתעלם מכל השטויות שהיא פלטה עד שהשלב בו היא ניסתה להגדיר את עצמה ככלבה. אף פעם לא הבנתי למה בחורה מתיימרת להציג את עצמה ככלבה או כצינית, כשהמהדרין יגדירו עצמן כ"כלבה צינית". סוג של גלאט כושר. איזה אינטרס יש למישהו להיות ציני? כאילו שנכות רגשית הגורמת לך לכנות זקנה מזוקנת ששוכבת מבולבלת במיטה וצועקת על העוברים והשבים "אררגגג באתם לענות אותי אררגג" בשם "הפיראט האדום", היא בעצם סוג של אטרקטיביות בעולמנו. ציניות היא מחלה, ממש לא משהו להתגאות בו. וכלבה? מי בכלל רוצה לצאת עם כלבה. זה מושך רק מתחילים. מי שכבר משופשף בעסק מבין שגם ככה כל הבחורות הן כלבות, בלי יוצאות מן הכלל. אז כדאי לך להסתובב עם מישהי שלפחות מנסה להחביא את זה. "אז מה, נזמין חשבון?" שאלתי את לורן. "מה, אתה רוצה ללכת עכשיו? עוד מוקדם" היא ענתה. "כן, אני צריך לנוח. אני מנתח מחר". מנתח בתחת שלי, רק קבלות ובדיקות דם עושים בסבב כירורגיה הזה. "וואו מנתח, אני לא רוצה להפריע לך להציל חיי אדם". להציל חיי אדם...ומה עם החיים שלי.....

1:30, אחרי שהחזרתי את לורן הביתה. אחרי ששוב עניתי לא לשאלה "אתה רואה אותנו ביחד בעוד חצי שנה". אחרי ששמעתי שוב את נאום ה"גברים לא מסוגלים להיכנס לקשר רציני". אחרי שגם שמעתי את נאום ה"מי זאת לעזעזאל האיה הזאת?! בנות כאלה יעשו לך רק צרות בחיים". תכל'ס. צודקת. סעמק איזו דרך ארוכה חזרה לחדר שלי. הלוואי שאני אקבל עכשיו איזה טלפון מאיה שבו היא תזמין אותי אליה הביתה. או סמס ממנה שמפרט איך בעלה ברח לחו"ל ואיך חטפו את התינוק לתימן. אבל לא סמס ולא נעליים. לורן צדקה. לא ייצא שום דבר מבחורות כאלה. אולי אני באמת צריך להיכנס לקשר רציני רק כדי שיהיה לי אחד כזה. או שלא. אולי אני צריך להפסיק להגרר אחרי בחורות כמו איה. או שלא - הבחורות האלה הן הטעות החביבה עלי. כשאני מתקרב לבית אני שומע את הגיטרה של ג'ימי פייג' מתחילה לנגן עוד יצירת מופת. נו מילא, לפחות גם ללד זפלין היו צרות כמו שלי.

פרק 13 - שלג צח

רוקע רגליים, זז באי שקט על הכיסא, מתלבט על מה יותר מייאש להסתכל עליו – על המחוגים בשעון שלי או על ערוץ 24 שמשודר בטלוויזיה מולי. כן, אני נמצא במקום הגרוע ביותר שגבר יכול להיות בו. לב המאפליה. לא, אני לא מדבר על תורנות מיון פנימי בליל ינואר קר (אבל לא גשום – כאמור אף אחד לא מביא את הסבתא הזקנה שלו למיון כשהוא עלול להירטב בדרך). גם לא על שיחת רגשות ותקשורת רגע לפני שהיא זורקת אותך באיזה בר נחמד כשבדיוק מעל הראש שלה מקרינים משחק של ריאל מדריד. אפילו לא על תחרות "למי יש את הכלי הכי גדול" כשבבית המוקדם שיבצו אותך עם פועלים זרים מסנגל. אני מדבר על מקום אפל וקודר, מקום שממנו ירא כל גבר. מקום שגורם לך להתפלל שויקיליקס לעולם לא תחדור אליו. כן. אני אצל הגניקולוג של אמא שלי. 16:30, מרפאת קופת חולים בלב עיר האורות, ערש האנושות. כן, אבא שלי לקח את הרכב המשפחתי ואני הייתי צריך להסיע את אמא שלי. הדבר הכי עצוב כאן, הוא שלא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני מרגיש כמו הזקנים שמאכלסים את בניין קופת החולים הזו. הם תמיד זזים לאט בדרך למעלית, שולפים את המרשם ממש לאט בבית המרחקת ומשלמים לרוקח עוד יותר לאט. נראה שהם לא איטיים להחריד בכוונה, פשוט הדבר היחיד שהם יכולים לאחר אליו זה המוות. ועדיין, נראה כאילו הם חיים יותר טוב ממני. בכל זאת יש להם מרשם לויאגרה.

כשהמרפאה מתחילה להתמלא, אני עובר להסתכל על כל אחד מהמחכים בתור. מן קטע מציצני שכזה, שקשור כנראה למקצוע העתידי שלי. מולי מתווכח עם המזכירה בחור שנראה כמו SHPOS מצוי. אני אפרט בכדי שתקבלו את התמונה הכוללת. SHPOS היא אבחנה רפואית חשובה ביותר לעוסקים ברפואת טראומה וטיפול נמרץ. בהקבלה לרפואת ילדים, היא חשובה מעט יותר מאבחנת ה FLK (Funny Looking Kid)
אך כמובן חשובה הרבה פחות מאבחנת ה GLM (Good Looking Mother).
SHPOS הן כאמור ר"ת, שפירושן Sub-Human Piece Of Shit.
השפוז הוא חיה לילית. הוא נוטה להגיע לחדר המיון בסביבות 3 לפנות בוקר. השפוזים יספרו לך, הסטאז'ר המסכן שמקבל אותם בדקות הראשונות עד שיגיע כירורגי אמיתי, שהם אינטליגנטים במיוחד. את תחושת הריקנות מחומריותה של החברה הפוסט-מודרנית הם מתעלים לאומנות ולמדע. למעשה, בדיוק לא מזמן הם צעדו בדרך לסטימצקי לבדוק האם עדיין יש הנחה על הספרים של ניטשה. כשפתאום, משום מקום, במין טעות קפקאית שכזו, ירו בהם והשתילו להם בכיסים סמים וכסף. צירוף מקרים היסטרי. בנוסף, כאקט מחאתי על הידרדרותה של השפה העברית, הם יקפידו לפנות אליך בתור "אבאל'ה", "כפרה עליך" או האורתודוקסים במיוחד "הלו ואוו וואוו". כמובן שבתור הסטאז'ר המסכן באמצע הלילה מעניין לך את הביצים אומנות, מדע ואקטים מחאתיים. אבל זה בגלל שאתה נורא עייף וגם אתה קצת עסוק בהחייאה. אל חשש. המזכירה הרפואית שעומדת לידך היא עירנית לחלוטין. בשעתיים שחלפו מאז תחילת המשמרת היא הספיקה כבר להיות ב-749 הפסקות תה, בדיוק כדי שיהיה לה כוח להרביץ נימוסים בשפוז המסכן. אז מה אם ההרצאה שלה מעכבת אותך בדרך ל CT, או לחדר ניתוח. ככל הכל, חיים ללא נימוסים אינם חיים. אם תנסה להתווכח, היא מיד תגייס לצידה את האחות האחראית, שכידוע בעברה הייתה מרצה לחינוך באוקספורד, על מנת ללמד גם אותך. אז זה שפוז. אבל הבחור ההוא בקופת חולים לא היה שפוז קלאסי. היה בו משהו אחר, משהו שקשה להגדיר. מן סוג של חן. כי אחרי שהוא סיים להתווכח עם המזכירה (ניחשתם נכון, היא בזבזה רבע שעה מחיי כולנו בהרצאה על נימוסים עד שהיא נתנה לו דף מודפס שבאמת הגיע לו) הוא הסתובב לנשק את אישתו ההריונית ודאג שהיא יושבת בנוח. לא, הוא לא שפוז. הם לא מפגינים אהבה. מצד שני, מה אנחנו כבר יודעים על אהבה? את הרוב התאוריות שלנו אנחנו מקבלים מסרטים. וסרטים, כמו מחקרים רפואיים, מלאים בשטויות.

לעשות סרטים. ככל שאני מדבר על זה יותר, נראה שלעשות סרט בארה"ב זה למעשה קטע ישראלי. כמו שבכל חבורת ישראלים יש את זה שהיה בגולני, זה שמספר לכולם כמה יפה בהודו (גבר, הודו לא באמת יפה, פשוט היית מסומם מהתחת), זה שחזר עם סיפורי זיונים מתאילנד (גבר, היא אמנם הייתה שבדית, אבל שקלה 120 קילו. לא נורא, גם ככה היית מסומם מהתחת) וזה שהוא תימני – אז יש גם את החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב. בואו נדייק יותר – החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב וכבר 10 שנים הוא טבח בסטארבקס. כמובן שזה זמני, רק עד הפריצה. איך זה יכול להיות שרובם המוחלט נכשל? אנחנו ישראלים. תמיד יש לנו מה להגיד. "קשישות פולניות" היא אמרה לי לפני כמה ימים. מה קשישות פולניות?. "קשישות פולניות שמדברות על עצמן. זה הנושא של הסרט שחברה שלי מפיקה, היא עבדה שנים כדי להשיג תקציבים להפקה. אולי כדאי שתרד קצת מהחלום הזה, ממש קשה לעשות שם סרט". קשישות פולניות שמדברות על עצמן. ברור שהיה לה קשה למכור את הסרט הזה. הרי מילא הוא היה על משהו מעניין. למשל קשישות פולניות שמקימות תאגיד פורנו. או זוג קשישות כאלה שיוצאות למסע הרג ונקמה בכל האורחים שהגיעו אליהן לבית והעזו להניח כוס קרה על מזנון העץ בלי להניח קודם תחתית. או פרוטוקולים סודיים של חבורת קשישות פולניות שמתכננות מלחמת עולם גרעינית, שתחסל את כל הגברים ואת כל מקורות האנרגיה בעולם כדי שהן סוף סוף יוכלו לשבת לבד בחושך. אבל לא, הן רק מדברות על עצמן. איזה בולשיט, התסריטים שלי הרבה יותר טובים. "אז הן רק מדברות על עצמן?" שלאתי "זה לא נראה לי כל כך מעניין". "הן מדברות, אבל זה די מעניין" היא ענתה "הסרט מתאר משחק ברידג' בן 42 דקות, כמו סצנת הפתיחה של 'כלבי אשמורת'. אבל זו עלילה א-לינארית וכל הזמן יש פלאשבקים אחורה. ככה מתגלגל סיפור בן 70 שנה על חבורת קשישות פולניות שגנבו, רצחו, זיינו, בגדו ודפקו אחרים רק כדי שהן יוכלו להישאר בחיים. והיה לה די קשה למכור את זה". כוסאמק, התסריטים שלי כל כך יותר גרועים. אולי כדאי שאני אמשיך לכתוב קבלות ושחרורים.

"גבר, מה השעה?" הבחור דמוי-שפוז קטע לי את המחשבות. מה השעה. אין לי שעון, אז אני צריך לבדוק בפלאפון. מצוין, עכשיו יש לי הזדמנות לבדוק כמה אנשים חיפשו אותי בזמן שלא הייתי זמין. למרבה התדהמה אף אחד לא חיפש אותי בזמן שלא הייתי זמין. אולי בגלל שתמיד הייתי זמין. או שפשוט אף אחד לא חיפש אותי. "אז אתה מרוצה מהפלאפון הזה?" הוא שואל אותי. "האמת שלא" עניתי, "יש לו הרבה תקלות"."כמו מה?". כל מיני, למשל יש עליו הרבה שריטות, והפאנל שבור. אני חושב שהפלאפון הזה נדפק אחרי שהוא נפל לי כמה פעמים. אבל גם יש בו כמה באגים שהופיעו מהתחלה. למשל, אני לא מצליח להתקשר לבחורות. כלומר אני מנסה, ויש צליל חיוג, אבל הן אף פעם לא עונות. גם הסמסים שאני שולח כנראה לא מגיעים אליהן. או שזה באג אחר – ואני פשוט לא יכול לקבל סמסים. מבחורות. אין בעיה אם מדובר בגברים. או בנשים שהן מזכירה של מנהל המחלקה שמתקשרת להודיע לי שמחר צריך להיות במחלקה ב- 7:00. הנה רעיון לשם של סרט "סמארטפונים מזדיינים ובחורות מהגיהנום". הנה שוב צליל ניתוק. אולי אני צריך להחליף פלאפון. או בחורות. או שאני פשוט צריך חופשה. להתנתק מהניתוק.

פרק 12 – זן ואומנות אחזקת הפצוע

16:20, חדר רופאים. אני יושב ועושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב בעולם, מה שהוכשרתי עבורו משך 7 וחצי שנים מפרכות, ובמיוחד בחצי השנה של בחינות הגמר. אני בודק אי מיילים, ומתחזה לרופא - לפחות עד שנגיע לשעה 4 וחצי. לא צריך לזלזל בפרוצדורה הזו. להפך, אני חושד שהאי מייל שלי מקולקל – לעיתים אין לי שום מיילים חדשים משך ימים, לא כולל פרסומות לויאגרה ואוספי תמונות של הורים שלמדו איתי, ומשום מה חושבים ש- 257 תמונות ברזולוציה גבוהה מתוך האלבום "נושי אוכל סופגניה בנר שביעי" יעניינו אותי. אז לא, אפילו את סבתא שלו הן לא מעניינות, במיוחד אחרי שנחשפנו בעל כורחנו לאלבום פורץ הדרך "נושי אוכל לביבות בנר רביעי". "מה אתה עושה" שואל אותי ג'ון, מתמחה שהגיע מניגריה. "אני רואה תמונות של פרופסור נושי, אולי שמעת עליו" עניתי. "המנתח היפני?" הוא עונה. משהו כזה....שעמום. הרבה זמן לא היה לי כל כך משעמם בעבודה. אולי ככה זה כשמחליפים בית חולים וזזים קצת לפריפריה. לא שאני מתלונן, ולא שאני רוצה לנחס מישהו, אבל קיבינימט – כבר 4 ימים אף אחד לא נדרס או נדקר? מה זה פה שוויץ?!. אולי אני אנסה לעשות מדיטציה ולהירגע. תמיד חלמתי להיות נזיר זן, להסתובב בעיר לבוש בסדין כתום בלי כלום מתחת ולרחף מהכיסא. אולי היום יצליח לי. כל מה שאני צריך זה כמה רגעים של שלווה ושקט מוחלט. הנה אני כמעט במדיטציה, כמעט שם. באמת שהייתי כמעט שם, עד שהאמבולנס פרק למיון את תאונת הדרכים השבועית.

16:27, חדר הלם, מיון. נמצאים שם פצוע אחד, שני רופאים, שתי אחיות, 3 פאראמדיקים ,14 סטודנטים לרפואת חירום, 4 סטודנטים לרפואה, 7 סטודנטיות לסיעוד, 3 סטודנטים לעבודה סוציאלית ו-2 מאבטחים שתפקידם להרחיק את כל מי שלא שייך אל מחוץ לחדר, אבל בחייכם – בפנים הרבה יותר מעניין. עד שפילסתי את הדרך לפצוע הוא כבר קיבל את הטובוס שלו. נבלות. בשביל זה לא עשיתי ריפרש לאי מייל שלי?. כמה דקות אחר כך אנחנו כבר מריצים את החולה לחדר ניתוח. כלומר אנחנו רצים, עד לגורם עם ההשפעה הקריטית ביותר על גורלו של פצוע בניתוח חירום – המעלית. "תאונת דרכים בגיל 30, איזו דרך מחורבנת למות" אומר הרופא בכיר בזמן שאנחנו מחכים שהסניטר יגלגל החוצה עגלה עם לחם משלשום וחלב משבוע שעבר כדי לפנות לנו מקום. "מעניין איך הוא איבד שליטה על הרכב ונכנס בעץ" הבכיר תוהה. "החברה שלו שלחה לו SMS" אמר הפאראמדיק. שאלתי מה היה כתוב שם. "היא כתבה שהוא מקסים, מדהים ושובה לב, אבל התקופה האחרונה קצת קשה לה, עם העבודה החדשה, הדירה החדשה והידיד של השותפה החדשה בדירה החדשה שתוקע אותה מהצד כבר חודשיים. צפוף לה. אבל היא בטוחה שאם הם רק יעשו הפסקה של כמה שבועות תידלק מחדש אש כמו בכרמל". זרקה אותו ב SMS, איפה הבושה. "אנחנו חושבים שהוא איבד שליטה כשהוא ניסה לגלול למטה את ההודעה" הפאראמדיק המשיך. האייפון 4 המזוין הזה, ידעתי שרק צרות ייצאו ממנו. "קונגו אתה לא חושב שזה נורא?" שואלת אותי האחות הכוסית. "פשוט מזעזע" עניתי לה תוך כדי חיבוק "היום האהבה כבר מתה, וכן, לעזאזל כן אפשר למות משברון לב". ומי אמר שכירורגים לא יכולים להיות רגישים. היא ניסתה לענות, אבל הדלתות של המעלית כבר נפתחו.

16:40, חדר ניתוח. אחרי שהפצוע נתן לנו במתנה ליטר וחצי של דם ואת הטחול שלו העניינים קצת נרגעו. נרגעו מספיק כדי שהסטודנטים יחזרו להתעסק עם האייפון שלהם, כאילו לא הייתה פה כרגע תאונת דרכים למען יראו וייראו. "בואו תסתכלו מה קרה לטחול שלו" אומר הבכיר. "לייק! " אומר סטודנט1. "לייק?" הבכיר תוהה. "זה אומר שזה ממש מגניב" עונה לו סטודנט2. אולי הסטודנטים באמת מתלהבים, הם בכל זאת נמצאים פה כבר 5 דקות. שזה 2 דקות יותר מהזמן הרגיל שהם מקדישים ביום למחלקה. רק חבל שהם משקרים, כי לייק הוא כבר מזמן לא רגש, רק אקט פוליטי. פעם, לפני שהתחיל כל הטירוף פייסבוק הזה, למילה like עוד הייתה משמעות אמיתית. היא סימלה שאתה מעריך את הדבר שעומד מולך. היום אנשים מנהלים חשבונאות על הלייקים שהם מקבלים שלא הייתה מביישת את הרשימות של אמא שלי על מי בא וכמה כסף הוא הביא לבר מצווה. מחול הטירוף החברתי מוביל לכך שאתה נאלץ לעשות לייק על לינקים לקליפ של הבקסטריט בויז, אחרת לא תקבל ברכה על הקיר ביומולדת. כבר לא משנה מה התוכן, אלא מי פרסם אותו. כך, מרוב אינטרסים נסתרים, נוצר סדר חברתי חדש – כל הסטטוסים שווים, אך ישנם שווים יותר. "נו? אתם מסיימים?" שואלת המרדימה. אני מרים את הראש ולא מבין למה כולם נותנים לה כל כך הרבה כבוד. שאלתי את ג'ון מי זאת. "פרופ' סטיפלר, המנהלת החדשה של חדר התאוששות". "כוסית אש" לוחש לי סטודנט2. יש משהו במה שהוא אומר. בלי ספק, PILF. "PILF ?". Professor I would Like to Fuck.

"כן, הייתי נותן לה בראש" אומר הבכיר. 18:10, ארומה. "מה זה לתת לה בראש?" שואל ג'ון. To give her in the head, thought the exact phrase should be give her at the head. "אבל מה זה אומר?" ג'ון מתעקש "you gave her head???". לא!. "It's like making love" אומר לו הבכיר. לא, ממש לא. אין קשר בין לתת בראש לאהבה. למה לא? דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה – שקיעה, זוג לבוש לבן הולך על החוף ממש על קו המים, רוח נעימה, ברקע מתנגן "קורקובדו" , ביניהם רץ לו כלב לבדרדור לבן, נובח פעמיים והולך. אבל הולך, לא כמו הלברדור מהגיהינום של הבחורה הקודמת שיצאתי איתה, שנדמה היה שיצא מ"בית קברות לחיות 3" כי בכל פעם שהעניינים התחילו להתחמם הוא ניסה לנשוך לי את הראש. בקיצור, חוף זוג, קורקובדו, כלב שהולך. זום אין על הזוג. הם מסתכלים אחד על השני. הוא מחליק לה יד על השיער כדי לסדר את מה שהרוח פרעה, ואחר כך עובר ללטף לה את האוזן. היא משפילה מבט נבוך לרגע אבל מיד חוזרת. הוא אומר לה "את מדהימה. לא רק שאת הבחורה הכי יפה שפגשתי מעולם, את גם שומעת אליס אין צ'יינס וקוראת מחזות של שייקספיר. אני רוצה לחיות איתך תמיד...אני רוצה שהרגע הזה ימשך לנצח...אני רוצה...." הוא רוכן אליה ולוחש לה "אני רוצה לתת לך בראש". לא עובד. סצנה לא אמינה. ולמה? כי לתת בראש לא קשור לאהבה. ההפך. לתת בראש נובע מקנאה, נקמה, תסכול וחרון אף. כמו שנתנו בראש לערבים ב-1967, כמו שקיבלנו בראש חזרה ב 1973, 1982, 2006. כמו שברסה ימח שמה וזכרה נתנה בראש לריאל וכמו שעושים לפאריס הילטון. "אני חושב שהביטוי הכי קרוב באנגלית הוא smack the bitch up". הרבה יותר הגיוני.

18:30, חזרה בחדר רופאים. אחרי שסידרנו את כל הניירת, הגיע הזמן ללכת הביתה. בדיוק הרמתי את התיק כשהביפרים של כולם התחילו לצפצף. טראומה במיון עוד 10 דקות. כוסאמק. אני נופל חזרה לכסא ועוצם עיניים, מנסה למצוא עוד כוחות לבלאגן הזה. אני צריך לשמוע איזה שיר שיכניס אותי לאווירה. ג'ון עסוק בלקפץ ליד הדלת "Come on! Let's smack the bitch up!" .

פרק 11 – Inglourious Basterds

"וואוו כמה אלכוהול שתיתי אתמול, אני הפוך מת. הקאתי כל הלילה ולא ישנתי דקה. עכשיו אני לא רואה בעיניים, וממש לא בזין שלי לנתח היום. נו? החולה מוכן?" אומר האורתופד שאיתנו בחדר. אין לי בעיה עם זה שהוא שתה אתמול, אבל היה נחמד אם הוא היה אומר את זה אחרי שהחולה יירדם. ואחר כך החולים כאן מבקשים ששום סטאז'ר לא ייגע בהם. "אני נותן לך חמצן במסכה, תנשום עמוק, הכל יהיה בסדר" שיקרתי לחולה. 9 בבוקר, חדר ניתוח. אחרי האינטובציה אני מנסה לברוח למקום שקט כדי לנוח, אבל גם בחדר אוכל תופסים אותי. "תגיד אתה חושב שהרדמה זה רק אינטובציה, מה אנחנו טכנאים?! אתה לא יודע מינונים של תרופות, לא יודע תופעות לוואי, לא משך זמן פעולה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה" אומר המרדים שאחראי עלי. "ואוו איזה חופר הוא, פוילעשטיקים על הבוקר" לוחשת לי הפלסטיקאית מהשולחן ליד. את מספרת לי. "איך אתה חודש כאן ולא קראת בספרות המקצועית של הרדמה?" המרדים לא מרפה. אני שוקל מה לענות. תוהה אם לספר את האמת – שמתחילת הסטאז השתדלתי שלא לקרוא אפילו פרק ב"זבנג", בטח שלא פרמקולוגיה של תרופות. "חודש שלם אתה כאן, מה עשית כל החודש הזה? איך התקדמת כדי להציל חיים של אחרים?". האמת, בחיים של אחרים התמקדתי בחודש הקודם – בגלל זה עכשיו אני במעקב של מרפאת שחפת, דרכם של ההומלסים להעניק את תודתם. החודש הזה, לראשונה מזה הרבה זמן.....הייתי עסוק בלהציל את עצמי.

3 שבועות קודם לכן, 10 בבוקר, חדר האוכל של חדרי הניתוח. האמת ששמעתי עליה עוד לפני שהגעתי לכאן, וכבר אז ידעתי שהיא תהיה היעד העיקרי שלי. הרי אחיות הן לחם חוקינו, ובמיוחד הכוסיות שבהן. "אתה מוכן להפסיק לחשוב על מיקה" אומרת הדס, הסטאז'רית שאיתי בסבב. לא. "האמת שהיא ממש חמודה, והיא גם נראית מעולה". זה לא רק זה. "מה עוד אתה צריך? היא גם אחות חדר ניתוח מאוד מקצועית". מעניין לי את התחת המקצועיות שלי. מה שחשוב באמת זה המבטא. "אז זה שהיא עולה חדשה מגרמניה עושה לך את זה?" הדס תוהה. ברור. נתחיל מהבסיס – על אף המיתוס (המשולל כל יסוד) אף אחד לא באמת אוהב ישראליות. כי ישראליות הן כמו בועת הנדל"ן בתל אביב – זה כיף, אבל צריך להשקיע הרבה יותר מדי בשביל לקבל דירת חדר וחצי מפוצלת בלי כיור צמודה לפחי זבל של הבניין. בסוף מתחתנים עם ישראליות, כי אמא של הדס אומרת שצריך לעבוד עם מה שיש. אבל כשנכנסת תיירת כלשהי לאופק, היא מייד מקבלת עדיפות. אז הרוב הולכים על רוסיות, מדי פעם תיירות אמריקאיות, כשהחלום הלאומי נשאר שבדיות. אבל גרמניות – עבורן יש פט'יש מיוחד. התיעוד הקדום ביותר שמצאתי לרדיפה אידיוטית של ישראלי אחרי גרמניה הוא "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. והוא עוד קיבל על זה פרס נובל. ואת השטר הכי שימושי. אבל עדיין לא ברור לי לחלוטין המניע. אולי זוהי פשוט סובלימציה, רצון להראות לאלו שניסו להכין מאיתנו סבון שאנחנו מזיינים יותר טוב מהם (להלן המונח הפסיכואנליטי AXE Effect). ואולי לא. אולי מדובר רק בניסיון נואש לקבל הכרה. כי הרי אם תקריב את כל כולך למען החברה, אם תחדש עירויים, תכתוב קבלות, תעשה בדיקות רקטליות לזקנות, תלחם על חיים של דמנטים שאין להם כל תוחלת ומצד שני תקבור אנשים בגילך שמתו תוך יומיים - אתה סתם פראייר. אבל אם דפקת גרמניה בדרך - אתה חסיד אומות עולם, מגיע לך העלאה במשכורת ושתיל בחורשה של יד ושם. "כן היא חמודה" אמרתי להדס "אבל היא מאורסת, זה לא רלבנטי". "אתה יודע, יש כאן עוד מתמחה" מתערבת בשיחה המזכירה של מנהל המחלקה "באה מאירלנד, חמודה, קוראים לה אליס.". בתכל'ס, מה זה משנה מאיפה היא באה, העיקר שיש לה דרכון זר.

האמת שניסיתי. באמת שניסיתי. ברגישות ובנחישות, מימין ומשמאל, גישושים של מקורבים, איסוף מודיעין מעמיק, ריגול פייסבוק. כל הטריקים בספר. כלום. שום כלום, פשוט לא עניין את האירית הזאת. כמו ביצה של חול טובעני, כל שיחה קרבה אותי עוד יותר ל friend zone. להגנתה יאמר שהיה משעשע מאוד. סוף סוף הייתה מטרה לשמה היה כדאי להגיע לעבודה במוסדנו. גם להפסיד בכבוד צריך לדעת. "אולי פשוט תהיה ידיד שלה" הדס אמרה. ידיד? זה יותר גרוע משחפת. מצד שני, אבל למה? מה מפריע לנו פשוט להיות חברותיים, בלי אינטרס חבוי, no hidden catch, no strings attached. שאלתי את מיקה מה דעתה. "אתה יודע מה הבעיה של הגברים הישראלים?" היא עונה. "הבעיה שלהם, הם כל הזמן חושבים על ציצים. ציצים, ציצים, ציצים. איזו מן מילה מגוחכת זאת ציצים?!" מיקה מסיימת בדרמטיות. "ציצים זאת מילה מגוחכת?! ציצים?!" חברי הטוב ביותר מתפוצץ עלי בטלפון, "מגוחכת. ציצים. כי גסטפו זו מילה פשוט נפלאה. אייזנצגרופן ואושוויץ-בירקנאו בכלל מתגלגלים על הלשון". למה כל דבר שקשור בגרמנים ישר מזכיר לך את השואה?. "אז מה עוד זה יזכיר לי?". ב.מ.וו., היידי קלום, פול התמנון – חסר תרומה גרמנית לציוויליזציה?. "נדפק לך המוח. וחוץ מזה, אתה יודע שאין דבר ידידים". צודק. אבל איך שוב נקלעתי למצב הזה בכלל? אולי יש פשוט יש משהו שאני עושה לא טוב?

"תקשיבי לי טוב טוב, כדי לעשות אינטובציה צריך לשלוט בטכניקה. עובדים לפי בסיסים, ואסור לקפוץ ביניהם. ראשית פותחים את הפה, בהמשך גורפים את הלשון, אחר כך רואים אפיגלוטיס ואז מרימים כדי לראות את מיתרי הקול. אם את לא רואה את המשולש – את לא נכנסת פנימה! ברור?!" חדר ניתוח מס' 4, 11 בבוקר. ד"ר מוריסון מעניק להדס את משנתו. מאחר שאני גבר, אני פטור. אף אחד מהבכירים שעסוקים כל היום בסטודנטיות וסטאז'ריות גם ככה לא יודע שאני קיים. יחי הבדלי המינים. עדיין, התת מודע שלי לא מרפה. מה לעזאזל הבעיה שלי. "כי הכל עניין של טכניקה" מוריסון ממשיך "טכניקה, זה לא משנה אם הצלחת או לא, העיקר שהטכניקה שלך טובה". וואלה...אולי יש משהו במה שהוא אומר. "כי לפעמים הטכניקה טובה, ועדיין לא הולך, אבל הכי חשוב זה לא להפסיק לרדוף אחרי המשולש". תכל'ס. "ולפעמים ממש אפשר לראות את המשולש, רואים מצוין, וצועקים בחדר 'אני רואה משולש! אני מכניס אני מכניס!' ואז נסגר המשולש ונשארים שוב עם הטובוס ביד – וזה לא אומר שהטכניקה שלך לא טובה". על מה לעזאזל הוא מדבר?! "ואם לא רואים משולש, ונכנס ככה בפוקס, זה לא טוב. צריך לשמור על הטכניקה. אם המשולש לא פנוי, לא לנסות להיכנס בכוח". אז בעצם מה שעשיתי זה היה טוב? "כי בסוף, עם טכניקה טובה, אפשר להיכנס לרוב המשולשים. פשוט לפעמים זה לא הולך". Amen For That!. "עוד פעם, פשוט תזכרי" והדס קוטעת אותו בצרחות "טכניקה! טכניקה! משולש!!! הבנתי!". הדס, אני חושב שהפרופסור קורא לנו בחוץ, בואי נלך, ד"ר מוריסון, תודה על התובנות. "אין בעיה, רק תזכרו...", כן, אנחנו זוכרים. "אתה חושב שהייתי חסרת כבוד?" הדס שואלת. כולם פה חסרי כבוד עניתי לה. "ממזרים" היא אומרת. מרדימים חסרי כבוד.

"יש קריאה לצוות החייאה בפנימית ג', אתם יוצאים?". 8 בערב, חדר ישיבות בטיפול נמרץ. האחות קוטעת לנו את הצחוקיה. "בוא" אומרת לי המרדימה "תנהל את ההחייאה". תמיד הפליאה אותי העליה בדרגה של סטאז'רים באלקטיב. רופא בפנימית לא מצליח להתמודד לבד עם החולה שלו – אין בעיה, יבוא סטאז'ר ויעשה את זה במקומו. לדעתי זו מדיניות תג מחיר של הנהלת בית החולים. מנגנון שיכריח רופאים לסמוך רק על עצמם. אנחנו נכנסים לפנימית רק כדי לגלות שאין באמת החייאה, רק מישהו שצריך אינטובציה. בדרך לחדר של החולה המרדימה שואלת אותי אם הפקתי משהו מהחודש הזה. "תראי....עבדתי הרבה על הטכניקה שלי" אני אומר. הגענו לחולה, אחרי הנשמה קצרה אני פותח את הפה, גורף את הלשון, רואה את האפיגלוטיס, רואה את המשולש... שיט. "מישהו יכול לענות לי לפלאפון? הוא בכיס שלי" אני מבקש. "מה כל כך חשוב לך הפלאפון עכשיו?! מי כבר יכול להתקשר?!" האחות שם מתחרפנת. אולי זאת אליס. אליס?! Who the fuck is Alice? .

פרק 10 – Sabotage

"אז מה, אתה חושב שהיא תשבר בסוף?" שואל אותי אורי, החבר הכי טוב שלי במחלקה. אני מסתכל עליהם ועונה "ברור, היא בכל זאת בחורה, הכל עניין של דרישה עם בטחון עצמי.". 11 בבוקר, מחלקה פנימית. עצרנו לרגע את ביקור הרופאים כדי להסתכל על סטודנט אמריקאי היפוכונדר שחושב שהוא גוסס מנסה לשכנע אחת מכוחות העזר שדוברת רק רוסית לתת לו את המדחום. "לא נראה לי שהוא יצליח, היא ממש נלחמת" אורי מגיב. תן בו אמון אמרתי, הוא דובק במטרה. חצי דקה אחר כך היא נשברה, וההיפוכונדר הזה מודד לעצמו חום. "שנספר לו שהיא לא רצתה לתת לו את המדחום כי זה המכשיר שמודדים איתו חום רקטלי?" אורי תוהה. בשביל מה, אחרי כל העבודה הזו אתה רוצה לבאס אותו. המתמחים בצד השני של המחלקה מסתכלים ונקרעים מצחוק. ביום רגיל זה היה מצחיק גם אותי, אבל עכשיו כבר לא. אחרי חודשיים רצוף בפנימית, שמחת החיים היחידה שנשארה לי נפטרה אתמול עם החולה בת ה-30 שחשבה שהיא בהריון וגילתה שיש לה גרורות בכבד. אני מנסה להמשיך עם ביקור הרופאים, אבל קוראים לי בכריזה להגיע דחוף ביותר לתחנת האחיות. ההגיון גורס, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא, אנחנו באמצע החייאה. המציאות גורסת, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא זה אומר שמשעמם למזכירה, שנגמר הנייר במדפסת, שנגמר הנייר בשירותים או הכי גרוע – שצריך להכניס למישהו עירוי.

אני שונא להכניס עירויים. למה? כי זאת עבודה של אחיות. לא למדתי 7 שנים, נבחנתי משך 6 חודשים ונתקעתי עם עבודת גמר שלא תגמר לעולם כדי שאיזו אחות בטטה תצעק בכריזה 12 פעם לסטאז'ר רק כי אין לה כוח להכניס עירוי בעצמה. גררתי רגליים לתחנת האחיות, רק כדי לשמוע את המזכירה, מספרת לי שצריך להכניס עירוי לטולסטוב. "אבל הוא יורד ל CT , אז שהעירוי יהיה גדול ובמרפק" היא אומרת. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר. ניסיתי להסביר שטולסטוב הוא הומלס, נרקומן, עם איידס והפטיטיס ודלקת קרום המוח. אהה כן, והוא גם בבידוד מגע כי יש לו סקביאס. יש לו הרבה דברים, אבל מה שבטוח, אין לו וריד במרפק. באמת שניסיתי להסביר, וגם החזקתי מעמד די יפה, ואז הסניטר נכנס. זה מן טריק של מזכירות, לחייב אותך להכניס עירוי כי הסניטר כבר כאן. למען האמת, יותר קל לנתח מוח בנוכחות מנהל המחלקה, כשהתאורה היחידה בחדר היא פליקר ומישהו מרעיד את המיטה של החולה, מאשר להכניס עירוי לנרקומן כשסניטר מקלל ברוסית מעל הראש שלך. זה בערך כמו לצאת עם איזו כוסית קפואה חצי שנה, וביום היחיד שאתה ידוע שיש סיכוי לזיון היא מקציבה לך 35 שניות לשים קונדום ועוד צורחת תוך כדי "נו כבר!!! נו! נו! מה אתה הומו?!". אגב אני לא מבין רוסית, אבל אני די בטוח שהסניטר אומר בדיוק את אותו הדבר. אז לקחתי את כל הציוד, לבשתי את החלוק לבידוד מגע, וכמו פרודו בדרכו להשמיד את הטבעת, יצאתי גם אני למסע בעל כורחי. רק שבשונה מפרודו, הרבה מיותר מסוכן לחצות מחלקה פנימית באמצע היום מאשר להציל את העולם.
ראשית, כבר בתחילת המסע אלמנט ההפתעה אובד כי אתה מתגלה ע"י מרגלי האויב. כמו שבעבר כורי פחם השתמשו בקנריות כדי לדעת מתי האוויר עומד להיגמר, ככה החולים במחלקה פנימית משתמשים בהומלסים. ברגע שאתה מתחיל לנוע עם ציוד במחלקה, ההומלס ששוכב בפרוזדור מתחיל לצרוח "סטודנט בלאט!!!!! סטודנט!!!! בלאאאאטטטטטט!!!!!!!" כדי להתריע לשאר התושבים שהסכנה ברורה ומיידית. הסיכוי היחיד שלך להפסיק את הצרחות הוא לצאת מהר מטווח הראיה שלו ולחכות כמה דקות עד שהרוחות ירגעו. כדי לעשות את זה אתה מחויב להיכנס לאחד החדרים.

ע"פ חוק מרפי לעולם תכנס לחדר בו נמצא מנהל המחלקה בביקור רופאים. ע"פ חוק מרפי המורחב, לעולם תכנס בדיוק כשמדברים על חולה עם מחלה המטולוגית, כלומר שאף אחד לא מבין מה באמת שיש לו. זו הסכנה המוחשית ביותר לחייך, מכיוון שאז נופלת עליך המטלה האכזרית מכל – להעביר מצגת בג'ורנל קלאב. "אהה קונגו, טוב שבאת, בדיוק היינו צריכים שמישהו יכין מצגת למחר על השתלות מח עצם, לא משהו מסובך, רק קצת על הגידולים ההמטולוגיים השכיחים, אינדיקציות להשתלה, פרוטוקולים טיפוליים, סיבוכים והשלכות לעתיד" אומר מנהל המחלקה "אבל שזה היה טוב כן, כדי שאחר כך גם תוכל לכתוב על זה מאמר". לללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. הג'ורנל קלאב. "יש לי כמה מאמרים מעניינים בנושא, אולי קראת אותם" הוא אומר. אולי, אם הם התפרסמו בעיתון המדעי Annals of Playboy. וגם אז, מי באמת קורא את מה שכתוב ליד התמונה?!. הסיכוי הטוב ביותר שלך להימלט מביצוע הג'ורנל, כמו כל דבר ברפואה, הוא מניעה – עליך לזהות את מנהל המחלקה עוד לפני שנכנסת לחדר, ואז לזנק לחדר הבא בתור.

ע"פ חוק מרפי המורחב ממש, כשתנסה להימלט ממנהל המחלקה, תיפול על חדר של דמנטיות. לדעתי, מאחר וחדר של דמנטיות מהווה 60% מסך החדרים בפנימית, אי אפשר להגדיר את זה כחוק מרפי, אבל הדעות בספרות המדעית עדיין חלוקות. בכל מקרה, חדר הדמנטיות מכיל 3 מיטות, כשכל אחת מהן מאויישת בחולה עם תפקיד שונה. במיטה הקרובה לחלון נמצאת הדמנטית ממוצא רוסי שעסוקה בקריאות "מאמא! מאמא!" חסרות פשר. במיטה באמצעית, נמצאת הדמנטית הישראלית, שככל הישראלים חשדנית מטבעה ובדרך כלל מתעוררת ראשונה. תפקידה בכוח הוא לזעוק "מה זה?! מי זה?!". במיטה הקרובה לדלת (ואליך) נמצאת הדמנטית ממוצא תימני, כדרך התימנים גם היא קמצנית, לכן הצעקה שלה מורכבת ממילה אחת בלבד – "אחחחות!!". ובכן, בכניסתך לחדר, הדמנטיות מתעוררות. ברם, דמנטים, כמו דינוזאורים, רואים רק תנועה. לכן אם תעמוד בלי ניע ובלי להוציא הגה מספיק זמן, הסכנה תחלוף. הסטאז'ר המתחיל, שאינו בקיא בחוקי הג'ונגל, ודאי יתפתה לענות ב "מה קרה גברת" לאחת מהקריאות. טעות. טעות קשה. בזיהוי תגובה מצד המטפל, הדמנטים, כמו גרמלינס שהשפריצו עליהם מים, משתפעלים. הרוסית מתפרקת על זיכרונות העבר ומוסיפה שיר ערש לקריאות המאמא מאמא. הישראלית, מחשש שתיגע לה בדייסה והיא תצא פרייארית יוצרת שילוב מרתיע במיוחד של "מה זה?! מי זה?! תסתלק מכאן!!!". התימנית, שוב עסוקה בעצמה ומסיפה לקריאת האחות את המשפט "אני מתה!!". עכשיו קוראים יקרים, חזרו על הפסקה, ושוו לנפשותיכם את הטרנס שהסטזא'ר המסכן חולל, כמה מבטי זעם הוא יחטוף מצד האחיות שיצטרכו להרגיע את החולות האלה, ואת הקללות מצד הסניטר שבזבז עליו עוד כמה שניות שבהם הוא יכל לעשות איזו מזכירה באחד מהמחסנים החבויים של בית החולים.

באם הצלחת להגיע לטולסטוב שלנו בחיים מבלי לעורר שום מהומה – נו אני באמת צריך להסביר לכם מה מסוכן בלנסות להכניס עירוי בחולה נרקומן עם איידס, הפטיטיס דלקת קרום המוח וסקביאס? אגב, מיותר לציין שהעירוי, בדיוק כמו אותו קונדום, לעולם לא יכנס טוב.

אחרי הכישלון הידוע מראש אני חוזר לתחנת האחיות, שם ממתינה לי כבר הקבלה הבאה. המזכירה דוחפת לי את התיק תוך כדי שהיא מספרת לי שהיא שוקלת ללמוד רפואה כי היא קראה את הבלוגים של הסטודנטים מהדסה ב ynet. רק סטודנטים מהדסה יכולים לכתוב בלוג כל כך משעמם על רפואה. אני מאחל לה בהצלחה ומעודד אותה לא להישבר – הלוואי שהיא תתקבל ללימודים, מגיע לה העונש הזה. אני פותח את התיק ומזהה את השם – התחלתי עם הבת שלה באחת מהתורנויות במחלקה הקודמת. איזו בת יאללה. אני ממשיך לקרוא ומגלה שמי שחתומה על התיק היא סטאז'רית שאני מכיר – התחלתי איתה באחת מתורנויות המיון. אני מרים את הראש, ורואה את האחות שלא רצתה לצאת איתי כי אנחנו עובדים ביחד. חוצה לי את המבט האח ההומו שאין לו שום בעיה לצאת איתי למרות שאנחנו עובדים ביחד. די, נשבר כבר, כל התלאות במחלקה הזו הן פשוט פארודיה, אפילו יותר מהקליפ שראיתי אתמול.

פרק 9 – כלום לא עצוב

שעת סוף צהריים, ליתר דיוק 14:45. ליתר דיוק שעת טרום סוף יום. הדלת סגורה, הוילונות מוגפים, ואנחנו לבד בחדר. חם פה ואני כבר מתחיל לנוע באי נוחות על הכסא. "אני אוהבת רופאים, אני חושבת שהם עושים עבודת קודש ולא מעריכים אותם. אבל אני מעריכה" היא אומרת. התחמקתי מהעיניים הכחולות שלה ומלמלתי תודה. "אתה גם נורא חמוד" היא קטעה לי שוב את הניסיון להתקדם בשיחה. תודה, אבל אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. "יש לך חברה?". לא. "איך לא? בוא תתקרב אלי קצת, אתה רחוק". זה בסדר, טוב לי כאן, בואי נתקדם הלאה. אני כבר מתחיל להזיע. "בגלל שאתה רופא, אני יכולה לספר לך הכל. אתה יודע, אתמול כאב לי בחזה, בדיוק כאן" והיא פותחת כמה כפתורים בחולצה כדי להראות לי. "תיגע" היא אומרת. עוד מעט, אני רוצה לדבר קצת לפני, לא ענית לי על כל השאלות עדיין. "לא, לא, תיגע תיגע זה בדיוק פה" היא עוד רוכנת קדימה אלי. די, נשבר לי הזין. אני שונא את הפולניות האלה, אני בחיים לא אגיע הביתה בקצב הזה. "גברת רוטנברג! יש לי הרבה חולים לטפל בהם! תתמקדי!!" אמרתי בתקיפות, "אז את בת 87, אילו תרופות קבועות את נוטלת?".


קבלה. קבלה ברבע לשלוש כוסאמאמק העולם הזה. איך הסטאז'רית השניה שאיתי במחלקה עושה עכשיו קבלה לבת 20 עם דלקת גרון, ואני תקוע עם הזקנה הזאת, שיש לה אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות ואי ספיקת כבד, עם 14 אשפוזים בשנה האחרונה. קבלה כזאת ברבע לשלוש בצהריים תסתיים במקרה הטוב ב-5, ובמקרה הפחות טוב ב-6, מה שמכניס אוטומטית את הסטאז'ר המקבל לאי ספיקת חיים. ומילא רק הקבלה, אבל מה נסגר עם ההטרדות המיניות שאני חוטף כאן כל שעה. פשוט סכנת נפשות להיות רופא רווק. אם תהיה רופא רווק במקצוע כירורגי, הסקס היחיד שיהיה לך הוא בישיבת בוקר ביום ראשון כשמנהל המחלקה יתקע אותך בתחת בפרהסיה. אם תהיה רופא רווק במקצוע פנימי תהיה מוטרד בכל דקה של היום מזקנות בנות 80 שמאושפזות כאן ומתות לחסד אחרון לפני העולם הבא, מקשישה בת 80 שהיא סבתא שלך שבכל שיחת טלפון שואלת למה עדיין לא התחתנת, מהבנות של אותן זקנות שמנסות לשדך לך את הנכדות שלהן שבדיוק סיימו עכשיו כיתה ח', או מהמנקות הגרוזיניות במחלקה, שבונות על זה שבסוף תתייאש מהאווירה סביבך ותהיה חייב לתת למישהי בראש. למביט מהצד זה נראה כאילו במחלקה פנימית אנחנו מחללים זקנות. אז יש חילול, ויש זקנות, אבל הנושא והנשוא הם הפוכים. איפה שלי יחימוביץ' והחוק נגד הטרדה מינית כשצריך אותה. קצת פחות משעה מאוחר יותר סיימתי לדבר עם החולה. כל מה שנשאר זה לקרוא את כל התיקים הרפואיים שלה ואז לסכם את הכל. איזה סינג'ור.


סינג'ורים. חלק מהותי בסטאז', כמעט כמו הטרדות. אי אפשר להימנע ממנו. הוא מתחיל כשיצאת מהחדר אחרי קבלה. באותו הרגע, אתה הופך לפקמן – רץ בין מסדרונות במחלקה כשאחריך רודפות משפחות של חולים. המטרה - להגיע לחדר הרופאים בלי שהם יתפסו אותך. רק חבל שלא מחכה לך באיזה חדר בננה קסומה שתוכל לאכול ואז להסתובב ולרדוף אחריהם בחזרה. כמובן שנכשלתי ובמטר האחרון קפצה עלי משפחה שצעקה מתי כבר יהיה מוכן מכתב השחרור שלה. משום מה למשפחות ישראליות יש איומים של מוכר ארטיקים: "אנחנו נלך! אתה תראה! אם המכתב לא יוצא עכשיו נלך ולא ניקח אותו!". וואלה, ממש מעניין אותי אם תיקחו את המכתב או לא. אגב לפני שתקראו את המכתב, אולי כדאי שתקראו את אחד מ362 השלטים הפזורים במחלקה שמסבירים כי מכתבי שחרור ייצאו רק אחרי השעה 4. נכנסתי לחדר רופאים ומסרתי למתמחה האחראי של אותו צד שהמשפחה ממש רוצה ללכת. "אז תמסור להם שהם יכולים ללכת להזדיין" הוא ענה. Amen for that. "ואם אתה כבר כאן" הוא ממשיך "אז יש לחדש כמה עירויים, לקחת כמה תרביות, לעשות 2 אקג ולהכניס קטטר. ואחר כך אם תוכל להביא לי קפה מארומה זה יהיה מעולה". ואיפה הסטאז'רית השניה? "לא יודע ולא אכפת לי, אתה האחראי סטאז'רים כאן" הוא עונה. אין בעיה בוס, אחרי שאסיים את הכל, תרצה שארד לך?. "לא, לא צריך, תלך הביתה לנוח, מחר יש יום עמוס". תודה, אתה מתמחה רחום וחנון. כמה שאני שונא את הסינג'ורים האלה. זרקתי את התיק של הזקנה על השולחן ויצאתי למחלקה כדי להזיז עניינים. כשעברתי ליד חדר טיפול מוגבר ראיתי את האחות שם מזנקת החוצה מהחדר נסערת עם דמעות בעיניים. סטאז'ר מיומן יודע שיש רק 3 סיבות אפשריות לבכי של אחות: שמישהו נגע לה בקפה, שמישהו נגע לה בתחת, או שמישהו מתפגר ויש החייאה. הפעם האופציה השלישית הייתה נכונה.


החייאה. תמיד נשגב מבינתי איך החייאות מנוהלות בדר"כ על ידי סטאז'רים זבי חוטם ולא ע"י רופאים בכירים, אבל כנראה שזהו טיבו של עולם. כסטאז'ר, עברת אינספור תרגולי החייאות. סתם בצחוק, אינספור תרגולים זה במדינה מתוקנת. בארץ, אתה עובר 5 תרגולים כאלה ביום וחצי שבוע לפני הסטאז'. במהלך אותם תרגולים קצת קשה להתרכז, בין היתר בגלל הצרבת שקיבלת מהבורקסים בשקל שחילקו בחוץ. בכל מקרה, שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי. לא בגלל שברגע האמת תתבלבל ותשכח את הפרוטוקולים. ממש לא. פשוט בגלל שברגע האמת האקג לא עובד, אחות אחת העבירה את הדפיברילטור שהיה מחובר לחולה בחזרה למחסן כי זה הפריע לה לפאנג שוואי של החדר, והתבלבלת במזרקים שהאחות השניה נתנה לך ודחפת לחולה מנה כפולה של התרופה שהוא לא צריך ושום דבר ממה שהוא באמת צריך. בכל מקרה, אני כבר שם, ומתחיל עיסויי לב. לאילו מכן שמעולם לא זכו להשתתף בחוויה הזו – המטרה היא ללחוץ על החזה בקצב של 100 פעמים לדקה. קל לעשות את זה בתרגול, אבל עם ההמולה ברגע האמת מתבלבלים בספירה די מהר. לכן מומלץ לעסות תוך כדי זמזום פזמון שיר שהביט שלו יושב על קצב של 100 לדקה. רוב הרופאים מזמזמים את staying alive של הבי ג'יז. שיר עם אחלה מסר. עם זאת, קיימת קבוצה מחתרתית של רופאים ששרה שיר אחר, קצת יותר מגניב וקצת פחות אופטימי – Another one bites the dust. אחרי 2 דקות כבר התעייפתי, והאחות שלידי באה להחליף אותי. למען האמת, החייאה היא אחד הרגעים הבודדים ברפואה שאתה באמת מרוכז בחולה. שום דבר לא יכול להוציא אותך מריכוז. שום דבר. אלא אם האחות שמחליפה אותך בעיסויים היא כוסית נמוכה, שחייבת להעלות על המיטה של החולה ולרכב עליו כדי שהעיסויים יהיו אפקטיביים. עקב אכילס. אחרי ניתוק של כמה שניות, תוך כדי המשך ניהול החייאה, אתה מאחל לעצמך שאם למות, לפחות שככה יראו רגעיך האחרונים.


עירויים. השעה היא כבר הרבה אחרי הזמן בו מפסיקים לשלם לי, אבל הרבה לפני הזמן בו אני באמת אצא מכאן. נשאר לי רק דבר אחד לפני שאוכל להתחיל לכתוב את הקבלה המסריחה הזו – להכניס עירוי לחולה דמנטית. ולא מספיק שאני צריך להלחם איתה בשעה כזו, אני גם צריך להדריך תוך כדי סטודנטים אמריקאיים. אני שונא בדיקות דם, שונא עירויים, ושונא לעשות אותם לדמנטים. הדמנטים האלה מדכאים אותי. לראות אותם יושבים בכיסא יום שלם בלי לזוז כשהם בוהים בנקודה אחת באוויר עושה לי פלאשבקים לתקופת בחינות הגמר. הרבה אנשים ניסו לתת הגדרה רפואית למצב הבהייה הזה. עשרות אלפי רופאים כתבו עליו עבודות גמר, אלפי בכירים עשו פרופסורה מהשטות הזו, ובכל זאת ההגדרה המדויקת ביותר היא זו הנפוצה דווקא במחלקה אחרת במוסדנו: "מחכה לתורה בשחמט". אני אישית לא מאמין שהם באמת מנותקים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהם יכולים לזהות מקילומטר, ולהשתולל בהתאם, שמי שבא להכניס להם עירוי הוא סטודנט בפעם הראשונה בחייו.


מצב רוח. סוף סוף אני סוגר את הקבלה. הרופא התורן מסתכל עלי, מסתכל בשעון, שוב עלי ומפטיר "אחי החיים שלך בזבל". אבל לא, דווקא כיף לי, אני חי את החלום. זה לפחות מה שאני אומר למי שתוהה איך אני מסכים לעבוד בשביל 20.40 שקל לשעה. האמת שיכל להיות פחות נורא אם היה הולך לי עם תמר. היה לי קראש עליה בגיל 16, ולפני שבוע יצאנו. היא באמת חמודה, בחורה טובה. האמת היא, שעם כל ההסתייגות, יש מצב להפוך את זה למשהו רציני. יאללה רק לחשוב עליה שיפר לי את המצב רוח. רגע לפני שאני מוריד את החלוק קיבלתי ממנה SMS . "נורא נהניתי כשיצאנו, אתה בחור מצחיק וגם נחמד, אבל". זונה. אבל נחמד אהה. יאללה מי רצה אותה בכלל. בדרך לחניון אני חוזר לניסיון השכנוע שבאמת היה פה כיף. אני מזמם איזה שיר שמח שתקוע לי בראש מאז שעמדתי בפקק בבוקר, אבל כבר קשה לי להיזכר איך הוא הולך. אני רק זוכר שהטקסט ממש עצוב, והמוזיקה ממש שמחה. אהה, ככה הולך הפזמון שלו: לה לה לה......