פרק 12 – זן ואומנות אחזקת הפצוע

16:20, חדר רופאים. אני יושב ועושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב בעולם, מה שהוכשרתי עבורו משך 7 וחצי שנים מפרכות, ובמיוחד בחצי השנה של בחינות הגמר. אני בודק אי מיילים, ומתחזה לרופא - לפחות עד שנגיע לשעה 4 וחצי. לא צריך לזלזל בפרוצדורה הזו. להפך, אני חושד שהאי מייל שלי מקולקל – לעיתים אין לי שום מיילים חדשים משך ימים, לא כולל פרסומות לויאגרה ואוספי תמונות של הורים שלמדו איתי, ומשום מה חושבים ש- 257 תמונות ברזולוציה גבוהה מתוך האלבום "נושי אוכל סופגניה בנר שביעי" יעניינו אותי. אז לא, אפילו את סבתא שלו הן לא מעניינות, במיוחד אחרי שנחשפנו בעל כורחנו לאלבום פורץ הדרך "נושי אוכל לביבות בנר רביעי". "מה אתה עושה" שואל אותי ג'ון, מתמחה שהגיע מניגריה. "אני רואה תמונות של פרופסור נושי, אולי שמעת עליו" עניתי. "המנתח היפני?" הוא עונה. משהו כזה....שעמום. הרבה זמן לא היה לי כל כך משעמם בעבודה. אולי ככה זה כשמחליפים בית חולים וזזים קצת לפריפריה. לא שאני מתלונן, ולא שאני רוצה לנחס מישהו, אבל קיבינימט – כבר 4 ימים אף אחד לא נדרס או נדקר? מה זה פה שוויץ?!. אולי אני אנסה לעשות מדיטציה ולהירגע. תמיד חלמתי להיות נזיר זן, להסתובב בעיר לבוש בסדין כתום בלי כלום מתחת ולרחף מהכיסא. אולי היום יצליח לי. כל מה שאני צריך זה כמה רגעים של שלווה ושקט מוחלט. הנה אני כמעט במדיטציה, כמעט שם. באמת שהייתי כמעט שם, עד שהאמבולנס פרק למיון את תאונת הדרכים השבועית.

16:27, חדר הלם, מיון. נמצאים שם פצוע אחד, שני רופאים, שתי אחיות, 3 פאראמדיקים ,14 סטודנטים לרפואת חירום, 4 סטודנטים לרפואה, 7 סטודנטיות לסיעוד, 3 סטודנטים לעבודה סוציאלית ו-2 מאבטחים שתפקידם להרחיק את כל מי שלא שייך אל מחוץ לחדר, אבל בחייכם – בפנים הרבה יותר מעניין. עד שפילסתי את הדרך לפצוע הוא כבר קיבל את הטובוס שלו. נבלות. בשביל זה לא עשיתי ריפרש לאי מייל שלי?. כמה דקות אחר כך אנחנו כבר מריצים את החולה לחדר ניתוח. כלומר אנחנו רצים, עד לגורם עם ההשפעה הקריטית ביותר על גורלו של פצוע בניתוח חירום – המעלית. "תאונת דרכים בגיל 30, איזו דרך מחורבנת למות" אומר הרופא בכיר בזמן שאנחנו מחכים שהסניטר יגלגל החוצה עגלה עם לחם משלשום וחלב משבוע שעבר כדי לפנות לנו מקום. "מעניין איך הוא איבד שליטה על הרכב ונכנס בעץ" הבכיר תוהה. "החברה שלו שלחה לו SMS" אמר הפאראמדיק. שאלתי מה היה כתוב שם. "היא כתבה שהוא מקסים, מדהים ושובה לב, אבל התקופה האחרונה קצת קשה לה, עם העבודה החדשה, הדירה החדשה והידיד של השותפה החדשה בדירה החדשה שתוקע אותה מהצד כבר חודשיים. צפוף לה. אבל היא בטוחה שאם הם רק יעשו הפסקה של כמה שבועות תידלק מחדש אש כמו בכרמל". זרקה אותו ב SMS, איפה הבושה. "אנחנו חושבים שהוא איבד שליטה כשהוא ניסה לגלול למטה את ההודעה" הפאראמדיק המשיך. האייפון 4 המזוין הזה, ידעתי שרק צרות ייצאו ממנו. "קונגו אתה לא חושב שזה נורא?" שואלת אותי האחות הכוסית. "פשוט מזעזע" עניתי לה תוך כדי חיבוק "היום האהבה כבר מתה, וכן, לעזאזל כן אפשר למות משברון לב". ומי אמר שכירורגים לא יכולים להיות רגישים. היא ניסתה לענות, אבל הדלתות של המעלית כבר נפתחו.

16:40, חדר ניתוח. אחרי שהפצוע נתן לנו במתנה ליטר וחצי של דם ואת הטחול שלו העניינים קצת נרגעו. נרגעו מספיק כדי שהסטודנטים יחזרו להתעסק עם האייפון שלהם, כאילו לא הייתה פה כרגע תאונת דרכים למען יראו וייראו. "בואו תסתכלו מה קרה לטחול שלו" אומר הבכיר. "לייק! " אומר סטודנט1. "לייק?" הבכיר תוהה. "זה אומר שזה ממש מגניב" עונה לו סטודנט2. אולי הסטודנטים באמת מתלהבים, הם בכל זאת נמצאים פה כבר 5 דקות. שזה 2 דקות יותר מהזמן הרגיל שהם מקדישים ביום למחלקה. רק חבל שהם משקרים, כי לייק הוא כבר מזמן לא רגש, רק אקט פוליטי. פעם, לפני שהתחיל כל הטירוף פייסבוק הזה, למילה like עוד הייתה משמעות אמיתית. היא סימלה שאתה מעריך את הדבר שעומד מולך. היום אנשים מנהלים חשבונאות על הלייקים שהם מקבלים שלא הייתה מביישת את הרשימות של אמא שלי על מי בא וכמה כסף הוא הביא לבר מצווה. מחול הטירוף החברתי מוביל לכך שאתה נאלץ לעשות לייק על לינקים לקליפ של הבקסטריט בויז, אחרת לא תקבל ברכה על הקיר ביומולדת. כבר לא משנה מה התוכן, אלא מי פרסם אותו. כך, מרוב אינטרסים נסתרים, נוצר סדר חברתי חדש – כל הסטטוסים שווים, אך ישנם שווים יותר. "נו? אתם מסיימים?" שואלת המרדימה. אני מרים את הראש ולא מבין למה כולם נותנים לה כל כך הרבה כבוד. שאלתי את ג'ון מי זאת. "פרופ' סטיפלר, המנהלת החדשה של חדר התאוששות". "כוסית אש" לוחש לי סטודנט2. יש משהו במה שהוא אומר. בלי ספק, PILF. "PILF ?". Professor I would Like to Fuck.

"כן, הייתי נותן לה בראש" אומר הבכיר. 18:10, ארומה. "מה זה לתת לה בראש?" שואל ג'ון. To give her in the head, thought the exact phrase should be give her at the head. "אבל מה זה אומר?" ג'ון מתעקש "you gave her head???". לא!. "It's like making love" אומר לו הבכיר. לא, ממש לא. אין קשר בין לתת בראש לאהבה. למה לא? דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה – שקיעה, זוג לבוש לבן הולך על החוף ממש על קו המים, רוח נעימה, ברקע מתנגן "קורקובדו" , ביניהם רץ לו כלב לבדרדור לבן, נובח פעמיים והולך. אבל הולך, לא כמו הלברדור מהגיהינום של הבחורה הקודמת שיצאתי איתה, שנדמה היה שיצא מ"בית קברות לחיות 3" כי בכל פעם שהעניינים התחילו להתחמם הוא ניסה לנשוך לי את הראש. בקיצור, חוף זוג, קורקובדו, כלב שהולך. זום אין על הזוג. הם מסתכלים אחד על השני. הוא מחליק לה יד על השיער כדי לסדר את מה שהרוח פרעה, ואחר כך עובר ללטף לה את האוזן. היא משפילה מבט נבוך לרגע אבל מיד חוזרת. הוא אומר לה "את מדהימה. לא רק שאת הבחורה הכי יפה שפגשתי מעולם, את גם שומעת אליס אין צ'יינס וקוראת מחזות של שייקספיר. אני רוצה לחיות איתך תמיד...אני רוצה שהרגע הזה ימשך לנצח...אני רוצה...." הוא רוכן אליה ולוחש לה "אני רוצה לתת לך בראש". לא עובד. סצנה לא אמינה. ולמה? כי לתת בראש לא קשור לאהבה. ההפך. לתת בראש נובע מקנאה, נקמה, תסכול וחרון אף. כמו שנתנו בראש לערבים ב-1967, כמו שקיבלנו בראש חזרה ב 1973, 1982, 2006. כמו שברסה ימח שמה וזכרה נתנה בראש לריאל וכמו שעושים לפאריס הילטון. "אני חושב שהביטוי הכי קרוב באנגלית הוא smack the bitch up". הרבה יותר הגיוני.

18:30, חזרה בחדר רופאים. אחרי שסידרנו את כל הניירת, הגיע הזמן ללכת הביתה. בדיוק הרמתי את התיק כשהביפרים של כולם התחילו לצפצף. טראומה במיון עוד 10 דקות. כוסאמק. אני נופל חזרה לכסא ועוצם עיניים, מנסה למצוא עוד כוחות לבלאגן הזה. אני צריך לשמוע איזה שיר שיכניס אותי לאווירה. ג'ון עסוק בלקפץ ליד הדלת "Come on! Let's smack the bitch up!" .

פרק 11 – Inglourious Basterds

"וואוו כמה אלכוהול שתיתי אתמול, אני הפוך מת. הקאתי כל הלילה ולא ישנתי דקה. עכשיו אני לא רואה בעיניים, וממש לא בזין שלי לנתח היום. נו? החולה מוכן?" אומר האורתופד שאיתנו בחדר. אין לי בעיה עם זה שהוא שתה אתמול, אבל היה נחמד אם הוא היה אומר את זה אחרי שהחולה יירדם. ואחר כך החולים כאן מבקשים ששום סטאז'ר לא ייגע בהם. "אני נותן לך חמצן במסכה, תנשום עמוק, הכל יהיה בסדר" שיקרתי לחולה. 9 בבוקר, חדר ניתוח. אחרי האינטובציה אני מנסה לברוח למקום שקט כדי לנוח, אבל גם בחדר אוכל תופסים אותי. "תגיד אתה חושב שהרדמה זה רק אינטובציה, מה אנחנו טכנאים?! אתה לא יודע מינונים של תרופות, לא יודע תופעות לוואי, לא משך זמן פעולה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה" אומר המרדים שאחראי עלי. "ואוו איזה חופר הוא, פוילעשטיקים על הבוקר" לוחשת לי הפלסטיקאית מהשולחן ליד. את מספרת לי. "איך אתה חודש כאן ולא קראת בספרות המקצועית של הרדמה?" המרדים לא מרפה. אני שוקל מה לענות. תוהה אם לספר את האמת – שמתחילת הסטאז השתדלתי שלא לקרוא אפילו פרק ב"זבנג", בטח שלא פרמקולוגיה של תרופות. "חודש שלם אתה כאן, מה עשית כל החודש הזה? איך התקדמת כדי להציל חיים של אחרים?". האמת, בחיים של אחרים התמקדתי בחודש הקודם – בגלל זה עכשיו אני במעקב של מרפאת שחפת, דרכם של ההומלסים להעניק את תודתם. החודש הזה, לראשונה מזה הרבה זמן.....הייתי עסוק בלהציל את עצמי.

3 שבועות קודם לכן, 10 בבוקר, חדר האוכל של חדרי הניתוח. האמת ששמעתי עליה עוד לפני שהגעתי לכאן, וכבר אז ידעתי שהיא תהיה היעד העיקרי שלי. הרי אחיות הן לחם חוקינו, ובמיוחד הכוסיות שבהן. "אתה מוכן להפסיק לחשוב על מיקה" אומרת הדס, הסטאז'רית שאיתי בסבב. לא. "האמת שהיא ממש חמודה, והיא גם נראית מעולה". זה לא רק זה. "מה עוד אתה צריך? היא גם אחות חדר ניתוח מאוד מקצועית". מעניין לי את התחת המקצועיות שלי. מה שחשוב באמת זה המבטא. "אז זה שהיא עולה חדשה מגרמניה עושה לך את זה?" הדס תוהה. ברור. נתחיל מהבסיס – על אף המיתוס (המשולל כל יסוד) אף אחד לא באמת אוהב ישראליות. כי ישראליות הן כמו בועת הנדל"ן בתל אביב – זה כיף, אבל צריך להשקיע הרבה יותר מדי בשביל לקבל דירת חדר וחצי מפוצלת בלי כיור צמודה לפחי זבל של הבניין. בסוף מתחתנים עם ישראליות, כי אמא של הדס אומרת שצריך לעבוד עם מה שיש. אבל כשנכנסת תיירת כלשהי לאופק, היא מייד מקבלת עדיפות. אז הרוב הולכים על רוסיות, מדי פעם תיירות אמריקאיות, כשהחלום הלאומי נשאר שבדיות. אבל גרמניות – עבורן יש פט'יש מיוחד. התיעוד הקדום ביותר שמצאתי לרדיפה אידיוטית של ישראלי אחרי גרמניה הוא "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. והוא עוד קיבל על זה פרס נובל. ואת השטר הכי שימושי. אבל עדיין לא ברור לי לחלוטין המניע. אולי זוהי פשוט סובלימציה, רצון להראות לאלו שניסו להכין מאיתנו סבון שאנחנו מזיינים יותר טוב מהם (להלן המונח הפסיכואנליטי AXE Effect). ואולי לא. אולי מדובר רק בניסיון נואש לקבל הכרה. כי הרי אם תקריב את כל כולך למען החברה, אם תחדש עירויים, תכתוב קבלות, תעשה בדיקות רקטליות לזקנות, תלחם על חיים של דמנטים שאין להם כל תוחלת ומצד שני תקבור אנשים בגילך שמתו תוך יומיים - אתה סתם פראייר. אבל אם דפקת גרמניה בדרך - אתה חסיד אומות עולם, מגיע לך העלאה במשכורת ושתיל בחורשה של יד ושם. "כן היא חמודה" אמרתי להדס "אבל היא מאורסת, זה לא רלבנטי". "אתה יודע, יש כאן עוד מתמחה" מתערבת בשיחה המזכירה של מנהל המחלקה "באה מאירלנד, חמודה, קוראים לה אליס.". בתכל'ס, מה זה משנה מאיפה היא באה, העיקר שיש לה דרכון זר.

האמת שניסיתי. באמת שניסיתי. ברגישות ובנחישות, מימין ומשמאל, גישושים של מקורבים, איסוף מודיעין מעמיק, ריגול פייסבוק. כל הטריקים בספר. כלום. שום כלום, פשוט לא עניין את האירית הזאת. כמו ביצה של חול טובעני, כל שיחה קרבה אותי עוד יותר ל friend zone. להגנתה יאמר שהיה משעשע מאוד. סוף סוף הייתה מטרה לשמה היה כדאי להגיע לעבודה במוסדנו. גם להפסיד בכבוד צריך לדעת. "אולי פשוט תהיה ידיד שלה" הדס אמרה. ידיד? זה יותר גרוע משחפת. מצד שני, אבל למה? מה מפריע לנו פשוט להיות חברותיים, בלי אינטרס חבוי, no hidden catch, no strings attached. שאלתי את מיקה מה דעתה. "אתה יודע מה הבעיה של הגברים הישראלים?" היא עונה. "הבעיה שלהם, הם כל הזמן חושבים על ציצים. ציצים, ציצים, ציצים. איזו מן מילה מגוחכת זאת ציצים?!" מיקה מסיימת בדרמטיות. "ציצים זאת מילה מגוחכת?! ציצים?!" חברי הטוב ביותר מתפוצץ עלי בטלפון, "מגוחכת. ציצים. כי גסטפו זו מילה פשוט נפלאה. אייזנצגרופן ואושוויץ-בירקנאו בכלל מתגלגלים על הלשון". למה כל דבר שקשור בגרמנים ישר מזכיר לך את השואה?. "אז מה עוד זה יזכיר לי?". ב.מ.וו., היידי קלום, פול התמנון – חסר תרומה גרמנית לציוויליזציה?. "נדפק לך המוח. וחוץ מזה, אתה יודע שאין דבר ידידים". צודק. אבל איך שוב נקלעתי למצב הזה בכלל? אולי יש פשוט יש משהו שאני עושה לא טוב?

"תקשיבי לי טוב טוב, כדי לעשות אינטובציה צריך לשלוט בטכניקה. עובדים לפי בסיסים, ואסור לקפוץ ביניהם. ראשית פותחים את הפה, בהמשך גורפים את הלשון, אחר כך רואים אפיגלוטיס ואז מרימים כדי לראות את מיתרי הקול. אם את לא רואה את המשולש – את לא נכנסת פנימה! ברור?!" חדר ניתוח מס' 4, 11 בבוקר. ד"ר מוריסון מעניק להדס את משנתו. מאחר שאני גבר, אני פטור. אף אחד מהבכירים שעסוקים כל היום בסטודנטיות וסטאז'ריות גם ככה לא יודע שאני קיים. יחי הבדלי המינים. עדיין, התת מודע שלי לא מרפה. מה לעזאזל הבעיה שלי. "כי הכל עניין של טכניקה" מוריסון ממשיך "טכניקה, זה לא משנה אם הצלחת או לא, העיקר שהטכניקה שלך טובה". וואלה...אולי יש משהו במה שהוא אומר. "כי לפעמים הטכניקה טובה, ועדיין לא הולך, אבל הכי חשוב זה לא להפסיק לרדוף אחרי המשולש". תכל'ס. "ולפעמים ממש אפשר לראות את המשולש, רואים מצוין, וצועקים בחדר 'אני רואה משולש! אני מכניס אני מכניס!' ואז נסגר המשולש ונשארים שוב עם הטובוס ביד – וזה לא אומר שהטכניקה שלך לא טובה". על מה לעזאזל הוא מדבר?! "ואם לא רואים משולש, ונכנס ככה בפוקס, זה לא טוב. צריך לשמור על הטכניקה. אם המשולש לא פנוי, לא לנסות להיכנס בכוח". אז בעצם מה שעשיתי זה היה טוב? "כי בסוף, עם טכניקה טובה, אפשר להיכנס לרוב המשולשים. פשוט לפעמים זה לא הולך". Amen For That!. "עוד פעם, פשוט תזכרי" והדס קוטעת אותו בצרחות "טכניקה! טכניקה! משולש!!! הבנתי!". הדס, אני חושב שהפרופסור קורא לנו בחוץ, בואי נלך, ד"ר מוריסון, תודה על התובנות. "אין בעיה, רק תזכרו...", כן, אנחנו זוכרים. "אתה חושב שהייתי חסרת כבוד?" הדס שואלת. כולם פה חסרי כבוד עניתי לה. "ממזרים" היא אומרת. מרדימים חסרי כבוד.

"יש קריאה לצוות החייאה בפנימית ג', אתם יוצאים?". 8 בערב, חדר ישיבות בטיפול נמרץ. האחות קוטעת לנו את הצחוקיה. "בוא" אומרת לי המרדימה "תנהל את ההחייאה". תמיד הפליאה אותי העליה בדרגה של סטאז'רים באלקטיב. רופא בפנימית לא מצליח להתמודד לבד עם החולה שלו – אין בעיה, יבוא סטאז'ר ויעשה את זה במקומו. לדעתי זו מדיניות תג מחיר של הנהלת בית החולים. מנגנון שיכריח רופאים לסמוך רק על עצמם. אנחנו נכנסים לפנימית רק כדי לגלות שאין באמת החייאה, רק מישהו שצריך אינטובציה. בדרך לחדר של החולה המרדימה שואלת אותי אם הפקתי משהו מהחודש הזה. "תראי....עבדתי הרבה על הטכניקה שלי" אני אומר. הגענו לחולה, אחרי הנשמה קצרה אני פותח את הפה, גורף את הלשון, רואה את האפיגלוטיס, רואה את המשולש... שיט. "מישהו יכול לענות לי לפלאפון? הוא בכיס שלי" אני מבקש. "מה כל כך חשוב לך הפלאפון עכשיו?! מי כבר יכול להתקשר?!" האחות שם מתחרפנת. אולי זאת אליס. אליס?! Who the fuck is Alice? .

פרק 10 – Sabotage

"אז מה, אתה חושב שהיא תשבר בסוף?" שואל אותי אורי, החבר הכי טוב שלי במחלקה. אני מסתכל עליהם ועונה "ברור, היא בכל זאת בחורה, הכל עניין של דרישה עם בטחון עצמי.". 11 בבוקר, מחלקה פנימית. עצרנו לרגע את ביקור הרופאים כדי להסתכל על סטודנט אמריקאי היפוכונדר שחושב שהוא גוסס מנסה לשכנע אחת מכוחות העזר שדוברת רק רוסית לתת לו את המדחום. "לא נראה לי שהוא יצליח, היא ממש נלחמת" אורי מגיב. תן בו אמון אמרתי, הוא דובק במטרה. חצי דקה אחר כך היא נשברה, וההיפוכונדר הזה מודד לעצמו חום. "שנספר לו שהיא לא רצתה לתת לו את המדחום כי זה המכשיר שמודדים איתו חום רקטלי?" אורי תוהה. בשביל מה, אחרי כל העבודה הזו אתה רוצה לבאס אותו. המתמחים בצד השני של המחלקה מסתכלים ונקרעים מצחוק. ביום רגיל זה היה מצחיק גם אותי, אבל עכשיו כבר לא. אחרי חודשיים רצוף בפנימית, שמחת החיים היחידה שנשארה לי נפטרה אתמול עם החולה בת ה-30 שחשבה שהיא בהריון וגילתה שיש לה גרורות בכבד. אני מנסה להמשיך עם ביקור הרופאים, אבל קוראים לי בכריזה להגיע דחוף ביותר לתחנת האחיות. ההגיון גורס, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא, אנחנו באמצע החייאה. המציאות גורסת, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא זה אומר שמשעמם למזכירה, שנגמר הנייר במדפסת, שנגמר הנייר בשירותים או הכי גרוע – שצריך להכניס למישהו עירוי.

אני שונא להכניס עירויים. למה? כי זאת עבודה של אחיות. לא למדתי 7 שנים, נבחנתי משך 6 חודשים ונתקעתי עם עבודת גמר שלא תגמר לעולם כדי שאיזו אחות בטטה תצעק בכריזה 12 פעם לסטאז'ר רק כי אין לה כוח להכניס עירוי בעצמה. גררתי רגליים לתחנת האחיות, רק כדי לשמוע את המזכירה, מספרת לי שצריך להכניס עירוי לטולסטוב. "אבל הוא יורד ל CT , אז שהעירוי יהיה גדול ובמרפק" היא אומרת. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר. ניסיתי להסביר שטולסטוב הוא הומלס, נרקומן, עם איידס והפטיטיס ודלקת קרום המוח. אהה כן, והוא גם בבידוד מגע כי יש לו סקביאס. יש לו הרבה דברים, אבל מה שבטוח, אין לו וריד במרפק. באמת שניסיתי להסביר, וגם החזקתי מעמד די יפה, ואז הסניטר נכנס. זה מן טריק של מזכירות, לחייב אותך להכניס עירוי כי הסניטר כבר כאן. למען האמת, יותר קל לנתח מוח בנוכחות מנהל המחלקה, כשהתאורה היחידה בחדר היא פליקר ומישהו מרעיד את המיטה של החולה, מאשר להכניס עירוי לנרקומן כשסניטר מקלל ברוסית מעל הראש שלך. זה בערך כמו לצאת עם איזו כוסית קפואה חצי שנה, וביום היחיד שאתה ידוע שיש סיכוי לזיון היא מקציבה לך 35 שניות לשים קונדום ועוד צורחת תוך כדי "נו כבר!!! נו! נו! מה אתה הומו?!". אגב אני לא מבין רוסית, אבל אני די בטוח שהסניטר אומר בדיוק את אותו הדבר. אז לקחתי את כל הציוד, לבשתי את החלוק לבידוד מגע, וכמו פרודו בדרכו להשמיד את הטבעת, יצאתי גם אני למסע בעל כורחי. רק שבשונה מפרודו, הרבה מיותר מסוכן לחצות מחלקה פנימית באמצע היום מאשר להציל את העולם.
ראשית, כבר בתחילת המסע אלמנט ההפתעה אובד כי אתה מתגלה ע"י מרגלי האויב. כמו שבעבר כורי פחם השתמשו בקנריות כדי לדעת מתי האוויר עומד להיגמר, ככה החולים במחלקה פנימית משתמשים בהומלסים. ברגע שאתה מתחיל לנוע עם ציוד במחלקה, ההומלס ששוכב בפרוזדור מתחיל לצרוח "סטודנט בלאט!!!!! סטודנט!!!! בלאאאאטטטטטט!!!!!!!" כדי להתריע לשאר התושבים שהסכנה ברורה ומיידית. הסיכוי היחיד שלך להפסיק את הצרחות הוא לצאת מהר מטווח הראיה שלו ולחכות כמה דקות עד שהרוחות ירגעו. כדי לעשות את זה אתה מחויב להיכנס לאחד החדרים.

ע"פ חוק מרפי לעולם תכנס לחדר בו נמצא מנהל המחלקה בביקור רופאים. ע"פ חוק מרפי המורחב, לעולם תכנס בדיוק כשמדברים על חולה עם מחלה המטולוגית, כלומר שאף אחד לא מבין מה באמת שיש לו. זו הסכנה המוחשית ביותר לחייך, מכיוון שאז נופלת עליך המטלה האכזרית מכל – להעביר מצגת בג'ורנל קלאב. "אהה קונגו, טוב שבאת, בדיוק היינו צריכים שמישהו יכין מצגת למחר על השתלות מח עצם, לא משהו מסובך, רק קצת על הגידולים ההמטולוגיים השכיחים, אינדיקציות להשתלה, פרוטוקולים טיפוליים, סיבוכים והשלכות לעתיד" אומר מנהל המחלקה "אבל שזה היה טוב כן, כדי שאחר כך גם תוכל לכתוב על זה מאמר". לללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. הג'ורנל קלאב. "יש לי כמה מאמרים מעניינים בנושא, אולי קראת אותם" הוא אומר. אולי, אם הם התפרסמו בעיתון המדעי Annals of Playboy. וגם אז, מי באמת קורא את מה שכתוב ליד התמונה?!. הסיכוי הטוב ביותר שלך להימלט מביצוע הג'ורנל, כמו כל דבר ברפואה, הוא מניעה – עליך לזהות את מנהל המחלקה עוד לפני שנכנסת לחדר, ואז לזנק לחדר הבא בתור.

ע"פ חוק מרפי המורחב ממש, כשתנסה להימלט ממנהל המחלקה, תיפול על חדר של דמנטיות. לדעתי, מאחר וחדר של דמנטיות מהווה 60% מסך החדרים בפנימית, אי אפשר להגדיר את זה כחוק מרפי, אבל הדעות בספרות המדעית עדיין חלוקות. בכל מקרה, חדר הדמנטיות מכיל 3 מיטות, כשכל אחת מהן מאויישת בחולה עם תפקיד שונה. במיטה הקרובה לחלון נמצאת הדמנטית ממוצא רוסי שעסוקה בקריאות "מאמא! מאמא!" חסרות פשר. במיטה באמצעית, נמצאת הדמנטית הישראלית, שככל הישראלים חשדנית מטבעה ובדרך כלל מתעוררת ראשונה. תפקידה בכוח הוא לזעוק "מה זה?! מי זה?!". במיטה הקרובה לדלת (ואליך) נמצאת הדמנטית ממוצא תימני, כדרך התימנים גם היא קמצנית, לכן הצעקה שלה מורכבת ממילה אחת בלבד – "אחחחות!!". ובכן, בכניסתך לחדר, הדמנטיות מתעוררות. ברם, דמנטים, כמו דינוזאורים, רואים רק תנועה. לכן אם תעמוד בלי ניע ובלי להוציא הגה מספיק זמן, הסכנה תחלוף. הסטאז'ר המתחיל, שאינו בקיא בחוקי הג'ונגל, ודאי יתפתה לענות ב "מה קרה גברת" לאחת מהקריאות. טעות. טעות קשה. בזיהוי תגובה מצד המטפל, הדמנטים, כמו גרמלינס שהשפריצו עליהם מים, משתפעלים. הרוסית מתפרקת על זיכרונות העבר ומוסיפה שיר ערש לקריאות המאמא מאמא. הישראלית, מחשש שתיגע לה בדייסה והיא תצא פרייארית יוצרת שילוב מרתיע במיוחד של "מה זה?! מי זה?! תסתלק מכאן!!!". התימנית, שוב עסוקה בעצמה ומסיפה לקריאת האחות את המשפט "אני מתה!!". עכשיו קוראים יקרים, חזרו על הפסקה, ושוו לנפשותיכם את הטרנס שהסטזא'ר המסכן חולל, כמה מבטי זעם הוא יחטוף מצד האחיות שיצטרכו להרגיע את החולות האלה, ואת הקללות מצד הסניטר שבזבז עליו עוד כמה שניות שבהם הוא יכל לעשות איזו מזכירה באחד מהמחסנים החבויים של בית החולים.

באם הצלחת להגיע לטולסטוב שלנו בחיים מבלי לעורר שום מהומה – נו אני באמת צריך להסביר לכם מה מסוכן בלנסות להכניס עירוי בחולה נרקומן עם איידס, הפטיטיס דלקת קרום המוח וסקביאס? אגב, מיותר לציין שהעירוי, בדיוק כמו אותו קונדום, לעולם לא יכנס טוב.

אחרי הכישלון הידוע מראש אני חוזר לתחנת האחיות, שם ממתינה לי כבר הקבלה הבאה. המזכירה דוחפת לי את התיק תוך כדי שהיא מספרת לי שהיא שוקלת ללמוד רפואה כי היא קראה את הבלוגים של הסטודנטים מהדסה ב ynet. רק סטודנטים מהדסה יכולים לכתוב בלוג כל כך משעמם על רפואה. אני מאחל לה בהצלחה ומעודד אותה לא להישבר – הלוואי שהיא תתקבל ללימודים, מגיע לה העונש הזה. אני פותח את התיק ומזהה את השם – התחלתי עם הבת שלה באחת מהתורנויות במחלקה הקודמת. איזו בת יאללה. אני ממשיך לקרוא ומגלה שמי שחתומה על התיק היא סטאז'רית שאני מכיר – התחלתי איתה באחת מתורנויות המיון. אני מרים את הראש, ורואה את האחות שלא רצתה לצאת איתי כי אנחנו עובדים ביחד. חוצה לי את המבט האח ההומו שאין לו שום בעיה לצאת איתי למרות שאנחנו עובדים ביחד. די, נשבר כבר, כל התלאות במחלקה הזו הן פשוט פארודיה, אפילו יותר מהקליפ שראיתי אתמול.

פרק 9 – כלום לא עצוב

שעת סוף צהריים, ליתר דיוק 14:45. ליתר דיוק שעת טרום סוף יום. הדלת סגורה, הוילונות מוגפים, ואנחנו לבד בחדר. חם פה ואני כבר מתחיל לנוע באי נוחות על הכסא. "אני אוהבת רופאים, אני חושבת שהם עושים עבודת קודש ולא מעריכים אותם. אבל אני מעריכה" היא אומרת. התחמקתי מהעיניים הכחולות שלה ומלמלתי תודה. "אתה גם נורא חמוד" היא קטעה לי שוב את הניסיון להתקדם בשיחה. תודה, אבל אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. "יש לך חברה?". לא. "איך לא? בוא תתקרב אלי קצת, אתה רחוק". זה בסדר, טוב לי כאן, בואי נתקדם הלאה. אני כבר מתחיל להזיע. "בגלל שאתה רופא, אני יכולה לספר לך הכל. אתה יודע, אתמול כאב לי בחזה, בדיוק כאן" והיא פותחת כמה כפתורים בחולצה כדי להראות לי. "תיגע" היא אומרת. עוד מעט, אני רוצה לדבר קצת לפני, לא ענית לי על כל השאלות עדיין. "לא, לא, תיגע תיגע זה בדיוק פה" היא עוד רוכנת קדימה אלי. די, נשבר לי הזין. אני שונא את הפולניות האלה, אני בחיים לא אגיע הביתה בקצב הזה. "גברת רוטנברג! יש לי הרבה חולים לטפל בהם! תתמקדי!!" אמרתי בתקיפות, "אז את בת 87, אילו תרופות קבועות את נוטלת?".


קבלה. קבלה ברבע לשלוש כוסאמאמק העולם הזה. איך הסטאז'רית השניה שאיתי במחלקה עושה עכשיו קבלה לבת 20 עם דלקת גרון, ואני תקוע עם הזקנה הזאת, שיש לה אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות ואי ספיקת כבד, עם 14 אשפוזים בשנה האחרונה. קבלה כזאת ברבע לשלוש בצהריים תסתיים במקרה הטוב ב-5, ובמקרה הפחות טוב ב-6, מה שמכניס אוטומטית את הסטאז'ר המקבל לאי ספיקת חיים. ומילא רק הקבלה, אבל מה נסגר עם ההטרדות המיניות שאני חוטף כאן כל שעה. פשוט סכנת נפשות להיות רופא רווק. אם תהיה רופא רווק במקצוע כירורגי, הסקס היחיד שיהיה לך הוא בישיבת בוקר ביום ראשון כשמנהל המחלקה יתקע אותך בתחת בפרהסיה. אם תהיה רופא רווק במקצוע פנימי תהיה מוטרד בכל דקה של היום מזקנות בנות 80 שמאושפזות כאן ומתות לחסד אחרון לפני העולם הבא, מקשישה בת 80 שהיא סבתא שלך שבכל שיחת טלפון שואלת למה עדיין לא התחתנת, מהבנות של אותן זקנות שמנסות לשדך לך את הנכדות שלהן שבדיוק סיימו עכשיו כיתה ח', או מהמנקות הגרוזיניות במחלקה, שבונות על זה שבסוף תתייאש מהאווירה סביבך ותהיה חייב לתת למישהי בראש. למביט מהצד זה נראה כאילו במחלקה פנימית אנחנו מחללים זקנות. אז יש חילול, ויש זקנות, אבל הנושא והנשוא הם הפוכים. איפה שלי יחימוביץ' והחוק נגד הטרדה מינית כשצריך אותה. קצת פחות משעה מאוחר יותר סיימתי לדבר עם החולה. כל מה שנשאר זה לקרוא את כל התיקים הרפואיים שלה ואז לסכם את הכל. איזה סינג'ור.


סינג'ורים. חלק מהותי בסטאז', כמעט כמו הטרדות. אי אפשר להימנע ממנו. הוא מתחיל כשיצאת מהחדר אחרי קבלה. באותו הרגע, אתה הופך לפקמן – רץ בין מסדרונות במחלקה כשאחריך רודפות משפחות של חולים. המטרה - להגיע לחדר הרופאים בלי שהם יתפסו אותך. רק חבל שלא מחכה לך באיזה חדר בננה קסומה שתוכל לאכול ואז להסתובב ולרדוף אחריהם בחזרה. כמובן שנכשלתי ובמטר האחרון קפצה עלי משפחה שצעקה מתי כבר יהיה מוכן מכתב השחרור שלה. משום מה למשפחות ישראליות יש איומים של מוכר ארטיקים: "אנחנו נלך! אתה תראה! אם המכתב לא יוצא עכשיו נלך ולא ניקח אותו!". וואלה, ממש מעניין אותי אם תיקחו את המכתב או לא. אגב לפני שתקראו את המכתב, אולי כדאי שתקראו את אחד מ362 השלטים הפזורים במחלקה שמסבירים כי מכתבי שחרור ייצאו רק אחרי השעה 4. נכנסתי לחדר רופאים ומסרתי למתמחה האחראי של אותו צד שהמשפחה ממש רוצה ללכת. "אז תמסור להם שהם יכולים ללכת להזדיין" הוא ענה. Amen for that. "ואם אתה כבר כאן" הוא ממשיך "אז יש לחדש כמה עירויים, לקחת כמה תרביות, לעשות 2 אקג ולהכניס קטטר. ואחר כך אם תוכל להביא לי קפה מארומה זה יהיה מעולה". ואיפה הסטאז'רית השניה? "לא יודע ולא אכפת לי, אתה האחראי סטאז'רים כאן" הוא עונה. אין בעיה בוס, אחרי שאסיים את הכל, תרצה שארד לך?. "לא, לא צריך, תלך הביתה לנוח, מחר יש יום עמוס". תודה, אתה מתמחה רחום וחנון. כמה שאני שונא את הסינג'ורים האלה. זרקתי את התיק של הזקנה על השולחן ויצאתי למחלקה כדי להזיז עניינים. כשעברתי ליד חדר טיפול מוגבר ראיתי את האחות שם מזנקת החוצה מהחדר נסערת עם דמעות בעיניים. סטאז'ר מיומן יודע שיש רק 3 סיבות אפשריות לבכי של אחות: שמישהו נגע לה בקפה, שמישהו נגע לה בתחת, או שמישהו מתפגר ויש החייאה. הפעם האופציה השלישית הייתה נכונה.


החייאה. תמיד נשגב מבינתי איך החייאות מנוהלות בדר"כ על ידי סטאז'רים זבי חוטם ולא ע"י רופאים בכירים, אבל כנראה שזהו טיבו של עולם. כסטאז'ר, עברת אינספור תרגולי החייאות. סתם בצחוק, אינספור תרגולים זה במדינה מתוקנת. בארץ, אתה עובר 5 תרגולים כאלה ביום וחצי שבוע לפני הסטאז'. במהלך אותם תרגולים קצת קשה להתרכז, בין היתר בגלל הצרבת שקיבלת מהבורקסים בשקל שחילקו בחוץ. בכל מקרה, שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי. לא בגלל שברגע האמת תתבלבל ותשכח את הפרוטוקולים. ממש לא. פשוט בגלל שברגע האמת האקג לא עובד, אחות אחת העבירה את הדפיברילטור שהיה מחובר לחולה בחזרה למחסן כי זה הפריע לה לפאנג שוואי של החדר, והתבלבלת במזרקים שהאחות השניה נתנה לך ודחפת לחולה מנה כפולה של התרופה שהוא לא צריך ושום דבר ממה שהוא באמת צריך. בכל מקרה, אני כבר שם, ומתחיל עיסויי לב. לאילו מכן שמעולם לא זכו להשתתף בחוויה הזו – המטרה היא ללחוץ על החזה בקצב של 100 פעמים לדקה. קל לעשות את זה בתרגול, אבל עם ההמולה ברגע האמת מתבלבלים בספירה די מהר. לכן מומלץ לעסות תוך כדי זמזום פזמון שיר שהביט שלו יושב על קצב של 100 לדקה. רוב הרופאים מזמזמים את staying alive של הבי ג'יז. שיר עם אחלה מסר. עם זאת, קיימת קבוצה מחתרתית של רופאים ששרה שיר אחר, קצת יותר מגניב וקצת פחות אופטימי – Another one bites the dust. אחרי 2 דקות כבר התעייפתי, והאחות שלידי באה להחליף אותי. למען האמת, החייאה היא אחד הרגעים הבודדים ברפואה שאתה באמת מרוכז בחולה. שום דבר לא יכול להוציא אותך מריכוז. שום דבר. אלא אם האחות שמחליפה אותך בעיסויים היא כוסית נמוכה, שחייבת להעלות על המיטה של החולה ולרכב עליו כדי שהעיסויים יהיו אפקטיביים. עקב אכילס. אחרי ניתוק של כמה שניות, תוך כדי המשך ניהול החייאה, אתה מאחל לעצמך שאם למות, לפחות שככה יראו רגעיך האחרונים.


עירויים. השעה היא כבר הרבה אחרי הזמן בו מפסיקים לשלם לי, אבל הרבה לפני הזמן בו אני באמת אצא מכאן. נשאר לי רק דבר אחד לפני שאוכל להתחיל לכתוב את הקבלה המסריחה הזו – להכניס עירוי לחולה דמנטית. ולא מספיק שאני צריך להלחם איתה בשעה כזו, אני גם צריך להדריך תוך כדי סטודנטים אמריקאיים. אני שונא בדיקות דם, שונא עירויים, ושונא לעשות אותם לדמנטים. הדמנטים האלה מדכאים אותי. לראות אותם יושבים בכיסא יום שלם בלי לזוז כשהם בוהים בנקודה אחת באוויר עושה לי פלאשבקים לתקופת בחינות הגמר. הרבה אנשים ניסו לתת הגדרה רפואית למצב הבהייה הזה. עשרות אלפי רופאים כתבו עליו עבודות גמר, אלפי בכירים עשו פרופסורה מהשטות הזו, ובכל זאת ההגדרה המדויקת ביותר היא זו הנפוצה דווקא במחלקה אחרת במוסדנו: "מחכה לתורה בשחמט". אני אישית לא מאמין שהם באמת מנותקים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהם יכולים לזהות מקילומטר, ולהשתולל בהתאם, שמי שבא להכניס להם עירוי הוא סטודנט בפעם הראשונה בחייו.


מצב רוח. סוף סוף אני סוגר את הקבלה. הרופא התורן מסתכל עלי, מסתכל בשעון, שוב עלי ומפטיר "אחי החיים שלך בזבל". אבל לא, דווקא כיף לי, אני חי את החלום. זה לפחות מה שאני אומר למי שתוהה איך אני מסכים לעבוד בשביל 20.40 שקל לשעה. האמת שיכל להיות פחות נורא אם היה הולך לי עם תמר. היה לי קראש עליה בגיל 16, ולפני שבוע יצאנו. היא באמת חמודה, בחורה טובה. האמת היא, שעם כל ההסתייגות, יש מצב להפוך את זה למשהו רציני. יאללה רק לחשוב עליה שיפר לי את המצב רוח. רגע לפני שאני מוריד את החלוק קיבלתי ממנה SMS . "נורא נהניתי כשיצאנו, אתה בחור מצחיק וגם נחמד, אבל". זונה. אבל נחמד אהה. יאללה מי רצה אותה בכלל. בדרך לחניון אני חוזר לניסיון השכנוע שבאמת היה פה כיף. אני מזמם איזה שיר שמח שתקוע לי בראש מאז שעמדתי בפקק בבוקר, אבל כבר קשה לי להיזכר איך הוא הולך. אני רק זוכר שהטקסט ממש עצוב, והמוזיקה ממש שמחה. אהה, ככה הולך הפזמון שלו: לה לה לה......

פרק 8 – Sad But True

ערב. בתוך דירת 2.5 חדרים החדשה שלי בגורדון פינת דיזינגוף, עם חניה. ארוחת חנוכת בית חגיגית. חגיגית ואינטימית. לי ולעלמה. אני מנסה להדליק את הנר על השולחן עם גפרור. עלמה נקרעת מצחוק כשלא הולך לי. "איך לעזאזל אתה מנתח אנשים אם אתה לא מסוגל להדליק גפרור. ומה עבר לך בראש כשקנית נרות נשמה לארוחה רומנטית?" היא תוהה. הנרות האחרים שהיו בסופר הם נרות ליומולדת שנה - ניסתי להתגונן – וחוץ מזה, אין כמו נרות זיכרון כדי לזכור ערב מיוחד. "דירה מדהימה" היא אומרת. אני יודע. אני מסתכל מסביב וסוקר את ההצלחה שלי. הכל נראה בדיוק כמו שאני אוהב. כולל טלויזיית ה- HD החדשה שלי, שמראה בשידור חי משחק מהמונדיאל. 6:0 לברזיל על ארגנטינה איזה יופי. "מזל שברזיל מנצחים, אני שונאת את ארגנטינה. אני גם שונאת את ברצולנה. ומה כולם תופסים מהמסי הזה?!" היא שוטחת את תפיסת עולמה. יאללה, בואי נתחתן. "מה אמרת?". אמרתי כמה שהרעש של הוובוזולות מעצבן. "אהה אהה. טוב, אחלה סלון. לא תראה לי מה עשית בחדר השינה?" היא מחליטה לקדם עניינים. אני מוביל אותה במסדרון ומנסה לחרטט תוך כדי – את ממש תאהבי את העיצוב שם. "קונגו" היא אומרת. מה?. "קונגו?". מה? למה עצרת?. "קונגו?!". למה את הולכת אחורה. "קונגו קום כבר דביל אתה נוחר באמצע הישיבה!!!!". 10 בבוקר – חדר ישיבות באגף רנטגן. אני פותח עיניים רק כדי לגלות שנרדמתי על הכתף של הסטאז'ר לידי. אני מנסה להתיישר, וקולט שנשאר לו כתם רוק על החלוק. ולי טעם של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה בפה. קיבינימט אנשים תחליפו חלוק לפחות פעם בשבוע. "עוד דקה של נחירה כזאת והיית חוטף ממני טובוס" אומר לי ערן, הסטאז'ר לידי. כוסאמק, זה היה רק חלום. כוסאמאמאמק ערס. אין דירה. אין עלמה. אין עבודה. בעצם יש מלא עבודה. קשה קשה. "איזה שיעמום, אפשר להרדם פה בכיף" ערן ממשיך. מה אתה אומר. אני לא מבין איך כולאים אותי בחדר חשוך וממוזג עם כיסאות של סינמה סיטי כדי לראות תמונות בשחור לבן. ועוד אני תורן היום. "איזו שביזות, מזל שאני לא תורן היום". תודה ערן. יאללה כבר התעוררתי. עכשיו אני הולך להתרכז בישיבה הזו ברעל, ולהיכנס לתורנות בקארמה טובה. אהה אהה.

התעוררתי בול בזמן. בדיוק מציגים חולה שלי עם פגיעה מוחית. אנחנו לא סגורים לגמרי על האבחנה, אז שלחנו אותו ל – MRI כדי לדעת בדיוק מה יש לו. "כן, ובכן לפי ה – MRI רואים בבירור שיש לחולה פגיעה מוחית. כדאי שתבררו בדיוק מה יש לו" אומרת הרדיולוגית. וואלה. עוברים לחולה הבאה. "על פי השיקוף הנ"ל, ניתן לראות בבירור כי לחולה יש הפרעת בליעה". "היא פולניה, זה ברור שהיא לא בולעת" ערן מפגיז בשנינות. האמת, נקודת האור העיקרית בישיבות האלה היא העובדה שאפשר להיקרע מצחוק במושבים מאחורה. אין דבר יותר כיף מזה. בעצם יותר כיף לכפכף את הסטז'רים המצ'וקמקים שמנסים בכוח לא להתעפץ כדי להרשים את מנהל המחלקה. שאגב עסוק בלצלם את עצמו עושה פרצופים בחושך עם האייפון. "נו מה איתך ועם דירה?" ערן נורא מרוכז בשיבה. אין. כלומר יש, אבל שום דירה לא מתאימה לי, עדיין לא החלטתי בדיוק מה אני מחפש. "דירה זה כמו בחורה, לוקח זמן לפגוש מישהי שהיא גם על רמה, גם שחברים שלך יאהבו אותה, וגם שלא תקרע לך את הכיס ותזרוק אותך לכלבים בראשון לחודש כשהיא חוזרת לבעל בית שלה". כמו עם בחורה, לפעמים אתה צריך דירה, ועכשיו. "יש הבדל בין נואשות לחרמנות" ערן מסכם. "אין הבדל" עונים עוד 6 סטאז'רים מסביבנו. אתם לא אמורים להעמיד פנים כאילו אתם מרוכזים בישיבה?. "ואתה לא?" הם עונים. אין לי דירה, ואני תורן היום. נו מילא, בטוח יהיה לי מלא זמן במהלך התורנות להמשיך לחפש דירה באינטרנט.

11 בלילה, חדר מיון. לא הייתה לי דקה פנויה. ועכשיו אני בודק שחקן טניס. שחקן מצטיין, שהצליח לחטוף מחבט בפנים ולשבור כל עצם ידועה לאדם מהצוואר ומעלה. מרשים. אני ניגש אליו, וכבר מרחוק אני רואה שהוא מדמם כמויות מהאף. אחרי שהצגתי את עצמי, אני לוקח את התיק הרפואי שלו, ומסתכל על הנתונים. אני מסתכל עליו, על התיק, ושוב עליו. במצב חירום שכזה, חייבים קודם כל לשאול את השאלות הכי דחופות, שיקדמו אותך הכי הרבה. "אז אתה גר ברחוב ברזילי...איפה זה יוצא?" שאלתי "יש שם דירות להשכרה?". "מה?!" המסכן חושב שהוא לא שמע נכון. "רופא, הוא מדמם" אומרת האחות לידי. "אבחנה מצוינת אחות" עניתי וחזרתי אל החולה "וחניה יש שם?". "נו דוקטור! הוא מדמם". "הגיע לבדוק אותו רופא אף אוזן גרון לפחות?" שאלתי אותה. "ברור, אחיות יודעות מה הן עושות, לא כמו סאטז'רים.". יופי. אני קורא את דף הייעוץ. כולו כתוב בכתב לא ברור בעליל, פרט לשורת הסיכום: "ללא עדות לדמם". אבחנה דקה. "אחות, תשיגי לי את תורן אף אוזן בטלפון". 11 וחצי בלילה, דלפק אחיות במיון. אני עסוק בלשאול את תורן א.א.ג. איך לעזאזל לא היה דימום בבדיקה שלו. "מאיזה נחיר הוא מדמם עכשיו?" הוא שואל. שמאל. "נו, אני בדקתי את ימין, לא היה שם מקור לדמם". ומה עם שמאל?. "אה, הוא דימם שם, לא יכולתי לראות כלום". יופי, ומה אני עושה איתו עכשיו?. "תגיד לו שילחץ עם פד". את זה גם סבתא שלי יודעת להגיד, אולי אני אבקש ייעוץ ממנה, היא גם תוכל להמליץ לו לשתות מים שהשרו בהם שקדים כדי לחזק את כוח הגברא. "לא נו תהיה רציני, מה קשור שקדים עכשיו. רגע, זה באמת עובד?". תגיד, אתה דפוק? אתה מוכן להגיד לי מה עושים עם החולה הזה?. "אני חושב שהוא צריך לראות רופא אף אוזן גרון". אתה חושב?. "כן, שיבוא מחר למרפאה, אנחנו נדבר אחרי המשחק". נו מילא, נקבל אותו, נראה עוד חולה במיון, ויאללה לחדר רופאים במחלקה, נראה לי שבכל זאת יהיה לי קצת זמן לשבת על יד 2.

רבע ל-5 בבוקר, התפנה לי זמן כדי לעלות לחדר רופאים במחלקה. אני יוצא מהמעלית וגורר רגליים. בדרך לחדר רופאים שלי, אני עובר במחלקה השנייה שאיתנו באותה הקומה. חושך מוחלט במסדרון, חוץ מתחנת האחיות שמוארת באור אדום מעומעם. שם, יושבת אחות. אחות בת 251 שנים, ששוקלת 252 ק"ג. אחרי יום כיפור. איזו אווירה רומנטית יש כאן אני אומר לעצמי. "כן, ידעתי שתבוא, חיכיתי לך כל הלילה" היא עונה.. ידעתי שאני מדבר לעצמי בכל רם מדי. טוב, אחרי התורנות הזו, ועם החושך הזה......"חבל שלא ידעתי, הייתי עולה קודם" אמרתי לה. "חמוד, תכניס את זה טוב טוב לראש שלך, אני מתעסקת רק עם רופאים בכירים". מה נסגר עם העיר המחורבנת הזאת, אפילו עם מובי דיק לא הולך לי. חייכתי אליה תוך כדי סינון כמה קללות, והגעתי למחלקה שלי. "אז אתה קונגו שאשפז היום במחלקה את כל תל אביב?" שמעתי מאחורי. הסתובבתי. ראית את אנה. האחות מהמחלקה שלי שאיתה דיברתי כל הערב. איזו כוסית. בדקתי את הכרטיס עובד שלי ואישרתי שאכן אני קונגו. "אז עכשיו אחרי שפיצצת את המחלקה אתה הולך לנוח?". איזה לנוח, אני חייב למצוא דירה. "אתה יודע" היא מתקרבת "מי שמחפש ממש טוב, בסוף מוצא". וואו. הצעתי לה לבוא לעזור לי לחפש וניסיתי לפתוח בסטייל את הדלת של חדר הרופאים. הדלת שם תקועה, וצריך להיכנס בה בכוח כדי שהיא תפתח. אז נכנסתי בה בכוח. חבל שזו לא הייתה הדלקת של חדר הרופאים. למעשה זו הייתה דלת הפלדה של המחסן ליד. תמיד תהיתי למה המחסן המסכן הזה צריך דלת פלדה. תהיתי, עד אותו רגע. אז הכתה בי התובנה שהדלת הזו היא למעשה מנגנון אנטי-סקס של בית החולים. כי הרעש שנפלט מהדלת הזו כשראש של מתמחה נכנס בה, יוצר ויברציית turn-off לכל אחות ברדיוס של 25 מטר. "נראה לי שכדאי שתנוח קצת לפני הדירה. נתראה בתורנות הבאה". בפעם ה- 350 – כוסאמק.

1 בצהריים, יום למחרת. סוף סוף אחרי התורנות, הגעתי הביתה. לבית של ההורים. תוך כדי שאני מתחמק לחדר שלי אני חושב על אירועי אתמול. אמנם אין לי דירה, אבל לפחות עשיתי רפואה טובה. ואפילו יצא לי לנתח. איזה גבר אני. "ילד!! תדליק שם את הטלוויזיה!" צועק לי הטכנאי של HOT שבפעם המיליון מחליף כאן את השקע של הכבלים. ילד?!. "נו ילד מה חזרת מהבית ספר חירש?! תדליק כבר!". ילד.....נשכבתי על המיטה. ניסיתי להירדם, אבל הבן של השכנים החליט דווקא עכשיו לזייף שיר בגיטרה החשמלית שלו. בדירה של ההורים. ילד. וואלה השיר מתאים.

פרק 7 – King of the Bongo

צהריים. חוף הים הסגור של מלון 5 כוכבים. מזג האוויר – רותח. אני אחרי התורנות האחרונה שלי כאן. מחרתיים חוזרים הבייתה. אני יושב על החוף, מנסה לשנן את הרגעים האלה, בידיעה שהם לא יחזרו. הנוף מדהים. מולי תיירת צרפתייה יוצאת מהמים. לאט לאט, כמו בסרט של ג'יימס בונד. אני בדרך כלל שונא צרפתים, אבל בשבילה אני מוכן למכור באגטים במטרו. היא מגיעה אלי, עם טיפות על הגוף שלה, שזולגות לכל המקומות הנכונים. היא מבקשת ממני להדליק עבורה את הסיגריה. אני שולף מצית, נרכן קדימה ומדליק. "אז גם אתה בקטע של בנים?". מה? "שאלתי אם גם אתה בקטע של בנים" שואל אותי עזרא, החבר הגיי של חבר שלי שיושב לידי. למעשה גם חבר שלי הוא גיי. אבל אנחנו לא חברים חברים. חברים ידידים. כאלה שמדברים על כדורגל. רק שאיתו מדברים על ליידי גאגא. אני מדבר עם גבר אחר על ליידי גאגא?! מה אני גיי?!. "אני ממש לא בקטע של בנים, ולמה לעזאזל אתה השלישי השבוע ששואל אותי את זה?" עניתי. "אתה חייב להודות שאתה עדין, יש לך מניירות של גיי" עזרא מחזיר. אין לי מניירות של גיי, אני עדין כי אני מנתח מוח, ואנחנו צריכים תנועות אלגנטיות. "אתה מכיר מישהו לא גיי שמתשתמש במונח 'תנועות אלגנטיות'? חוץ מזה שמנתח מוח גיי זה הורס. אויש מה זה, יש לך אדום על הגב, אתה אלרגי לאלמוגים כאן. אלרגי לים – זה הכי גאה שיש" עזרא ממשיך לתקוף. אין לי אדום בגב ואל תיגע בי, אני לא גיי, אין לי מניירות של גיי, ואין לי אדום בגב, ואל תיגע בי!. "אולי במקום לנסות לבלבל את הזהות המינית שלי תעזור לי להתחיל איתה" עניתי בעצבים. "נו באמת, מה להתחיל איתה, עזוב אתה לא תיגש כי גם ככה לא יילך לך" עזרא ממשיך. אתה עושה לי חרדת ביצוע. "לגברים אמיתיים אין חרדת ביצוע" הוא עונה. לך תזדיין. "בשמחה". והלוואי שלא תצליח להרפות תוך כדי, יא כלב. "טוב לא ייצא ממנה כלום, בוא חזרה למלון, נאכל משהו". אנחנו מצטרפים לשאר החבר'ה וצועדים חזרה למלון. אנשים משלמים 4,000 שקל לסופ"ש במלון הזה. מזל שסידרו לי כניסה חינם. בדרך, אנחנו עוברים ליד המלון המצ'וקמק בו ישנתי בלילה הראשון שלי בעיר בזו. כמה דברים עברו עלי מאז. אבל כל מה שעבר, כבר עבר. ועכשיו – מתחיל הדבר האמיתי. סוף סוף חוזרים למרכז. סוף סוף דירה בתל אביב, לעבוד בבית חולים אמיתי ולפגוש את הבחורות החמודות באמת. "חלומות באספמיה – ואוו איזה שם מהמם למועדון ספא, לא?" עזרא שואל. איזה גיי.

אחר צהריים. יומיים לאחר מכן. מחוץ לשדה דב. לשם שינוי, רק 30 מעלות בחוץ. עם 99.9% לחות בלבד. אחרי שהעמסתי את כל המזוודות לתוך הרכב של אבא שלי, אני יכול להתרווח על המושב. אני במצב רוח טוב, והחלטתי שלכבוד הגעתי לבית החולים החדש מחר אני ארענן את זכרוני בכמה פרוטוקולים חשובים בהחייאה. אני פותח את התיק הקטן שסחבתי איתי. זה התיק שאני לוקח לבית החולים. תמיד יש לי בו ספר. אני גם זוכר שכשרק הגעתי לעיר הקודמת, לקחתי איתי פעם כמה ספרי הדרכה ברפואה בדיוק למצבים כאלה. אני מפשפש בתיק – קופסאות סיגריות ריקות, עטים לעוסים, קונדומים שפג תוקפם אבל עדיין באריזה המקורית – אהה הנה ספר הדרכה. אני שולף אותו מעומק התיק ומסתכל על הכריכה. "יסודות כתיבת התסריט". האמת, הרבה יותר שימושי. אבא שלי מנצל את הרגע כדי להסביר לי כמה הוא שונא את תל אביב. זמן מצוין לספר לו שאני מחפש כרגע דירה משלי בתל אביב. "מה תעשה עם דירה בתל אביב?" אבא שלי שואל. מה אני אעשה עם דירה בתל אביב? אעשן, אזיין, אשתכר, והכל תוך כדי שברקע מתנגן פינק פלויד בפול ווליום. "אני צריך פינה שקטה כדי שאוכל להמשיך את המחקר שלי" עניתי. "דירה בתל אביב זה לא כלכלי. עזוב אותה. תגור בבית. עם הכסף הזה אתה יכול להשיג את מ שאתה באמת צריך בחיים". ואוו, מה אני באמת צריך בחיים שאפשר לקנות בכסף? יש לי כמה רעיונות – הטיול שלא עשיתי לדרום אמריקה, חופשה במלדיביים רגע לפני שהם טובעים, לשכור סוכן בהוליווד שיפרסם את התסריטים שכתבתי למגירה, דירה בגבעתיים – תכל'ס הרבה יותר משתלם כלכלית. אבא שלי בעניינים. "אני אגיד לך מה אתה צריך לקנות" אבא שלי אומר. אבל לא נראה לי שאני הטיפוס לגבעתיים. "אוטו אוטומטי" הוא חותך עניין. מה אוטו אוטומטי. "אוטו אוטומטי קטן, זה מה שאתה צריך. ככה גם יהיה לך קל בפקקים, וגם תוכל להמשיך לגור איתנו". אבל אני לא רוצה להמשיך לגור איתכם. "למה לא? יהיה כיף, נוכל לשבת ביחד בסלון כל ערב ולראות חדשות בערוץ 10, אחר כך חדשות בערוץ 2, אחר כך חדשות בערוץ 1, ואז חוזרים ל'יום שהיה' בערוץ 10". אבל אני לא רוצה לראות חדשות כל ערב. "אפשר גם לראות סרט אחרי החדשות בערוץ 1". אבא אני לא רוצה לראות סרט, אני רוצה לביים סרט. "נראה לי שאתה, איך אומרים אתם הצעירים, חי בסרט". מה?! "אי אפשר להרוויח כסף בקולנוע, וחוץ מזה יש לך מקצוע ביד". איך אני ארוויח כסף ברפואה? ראית את התלוש משכורת שלי?. "נו בדיוק, עם זה אתה רוצה להחזיק דירה בתל אביב? בוא תגור איתנו עוד קצת, רק עוד כמה שנים. אחרי שתסיים התמחות יהיה לך מספיק כסף לדירה משלך". "אבא", נתתי לו מבט של בשורה מרה וחיפשתי איזה משפט של עוגיית מזל, "כשאוהבים צריך לדעת לעזוב". טוב, נקווה שמחר במחלקה עניינים יתגלגלו קצת יותר חלק.

שעת צהריים, חדר 4 במחלקה. המחלקה הראשונה שלי במרכז, מחלקת ילדים. ביום רגיל בבית החולים הקודם כבר הייתי אחרי ביקור וכמה ניתוחים. כאן הספקתי לבהות בפו הדוב שמצויר על הקיר בחדר רופאים ב-3 שעות האחרונות. עכשיו נשלחתי ללוות ילד עם דלקת ריאות ל-CT. לא הבנתי למה הוא צריך ליווי רופא, אבל לא היה לי כוח להתווכח ביום הראשון. יחד איתי נכנסת לחדר אחות. אהבתי את האחיות בבית החולים הקודם, הן תמיד הכינו לי טוסטים, מילאו אחרי כל פיפס שיצא לי מהפה, ורק סיפרו לי כמה אני תותח. "הי, אני קונגו, הסטאז'ר החדש, זה הילד?" שאלתי. "נו מה נראה לך?" ענתה לי האחות "בטח באת ללוות אותי". "דוקטור טוב שבאת, הילד קודח מחום כבר שעות, יש לו 37 חום, לתת לו אקמול?" שואלת אותי האמא. לא צריך. "אבל דוקטור תראה אותו, הוא נראה חולה?". הוא חולה. "לא צריך אקמול?". לא, ואיפה הערכת החייאה?. "למה אתה צריך ערכת החייאה בדיוק?" האחות תוהה. כדי ללוות את הילד. "הוא לא צריך ערכת החייאה" היא עונה. "דוקטור בערכת החייאה יש אקמול?" האמא בשלה. לא, אין אקמול, ואם לא צריך ערכת החייאה, אז למה קראתם לרופא, אני שואל. "לא יודעת" האחות עונה "הוא נראה לי חולה, אז אני חושבת שצריך רופא למקרה שיקרה משהו". "אתה רואה דוקטור, הוא חולה, הוא חייב עכשיו אקמול". הוא לא צריך אקמול, עניתי לאמא וחזרתי לאחות – ואם יקרה משהו, מה אני אמור לעשות בלי ערכה? להחזיק לו את היד?. "אולי אקמול יעזור". "להחזיק לו את היד" האחות ממשיכה להתפלצן "תראו תראו, יום אחד במקצוע וכבר לא נאה לו מגע אנושי עם חולים. איזה חצוף. הסטאז'רים של היום". "דוקטור, חייבים אקמול, תראה אותו". "אמא" הילד החליט להביע עמדה "את מוכנה כבר לסתום את הפה שלך?!". תכל'ס, סוף סוף מישהו עם ביצים בחדר הזה. "למה אתה צועק עלי" האמא מיתממת "סה"כ הדוקטור כאן כדי לתת לך אקמול כדי שתרגיש יותר טוב, נכון דוקטור?". לא, הוא לא צריך אקמול, ותביאי לי את הערכת החייאה. "הוא לא צריך ערכת החייאה". "הוא צריך אקמול!". "שכולם ישתקו כבר!!!" הילד צועק. תכל'ס. ולכי תביאי לי את הערכת החייאה. סעמק כבר כואב לי הראש, תוסיפי אקמול לערכה.

ערב. בדירה. של ההורים. אחרי היום הנורא הזה אני חייב לצאת קצת להתפרק. בפייסבוק מחכות לי הזמנות למסיבות. איך תתאים לי איזו מסיבה בחוף הים בהרצליה פיתוח, מוקף כוסיות, שותה ג'וני ווקר. אלה החיים. אני אתקשר לגיא שיבוא איתי. "אחי, היום יהיה בנזונה. אנחנו הולכים לערב גברים בלבד של פוקר ופלייסטיישן בבית של ההורים של אסי. אתה חייב לבוא" עונה לי גיא. מה?! "אמרתי, אחי, היום יהיה בנזונה, אנחנו הולכים לערב...". כן כן שמעתי מה אמרת. אבל איזה אינטרס יש לי להיות בערב כזה?. "יהיה כיף, קנינו וודקה ב 29.90 וכמה תחליפים של רד-בול במבצע" גיא משכנע. וואלה. למה אין בחורות? "כי זה ערב גברים בלבד". למה זה ערב גברים בלבד? "כי אין בחורות". אז למה קיבינימט אנחנו הולכים לערב גברים בלבד?! "אחי, אין משהו יותר טוב לעשות היום". ברור שיש. "מה מסיבה עכשיו אחי,איפה אתה חושב שאתה נמצא. בוא פוקר ופלייסטיישן, זה מה שאנחנו עושים כאן". אלוהים, לאן חזרתי?! ככה באמת נראים החיים פה?. הדלקתי רדיו, ואני בוהה בקיר. אותה נקודה שבה בהיתי בחצי השנה של בחינות הגמר. כאילו כלום לא השתנה. אני רוצה חזרה לעיר הקודמת. הרדיו מזמר על קוף קטן שהצליח בכפר קטן ועכשיו הלך לאיבוד בעיר הגדולה. שיזדיינו כולם, אני הולך לכתוב על זה פרק.

פרק 6- Pulp Fiction

צהריים, חדר טיפול מוגבר במחלקה. אני ודנה האחות במחלקה רוכנים על מיטה. הוילון סגור, אבל רוח שרב של 40 ומשהו מעלות נכנסת דרך הוילון ומזיזה אותו. שאר החולים בחדר לא מבינים למה בוקעות אנחות מתוך וילון זז. אני ודנה מתנשפים, מזיעים, הפנים שלנו במרחק של 5 ס"מ אחד מהשני. כמו אחות טובה, היא מחזיקה בשבילי את הזין. של החולה כמובן. קראו לי כדי להכניס קטטר לאחד המטופלים כאן. החולה מן הסתם מזיע ומתנשף הרבה יותר מאיתנו, ומוסיף אנחות וגניחות לכל תנועה שלי. נראה לי שהוא ראה יותר מדי פורנו. את האמת שזה היה די מביך. לא מדובר באחד מהדמנטים בפנימית, סה"כ החולה הזה בן 38. דנה מנסה לעשות לי טיזינג ולוחשת לי משהו באוזן. אני עונה בבדיחה. "אתה גדווללל!!!" היא צועקת תוך כדי שהיא נקרעת מצחוק, צועקת בקול מספיק רם שאפילו החולה המסכן שלנו נותן לה מבט של "את לא אמורה להיות קצת יותר מקצועית ברגעים כאלה?!". צועקת בקול מספיק רם שהחולים האחרים בחדר מסתכל על הוילון שממשיך לזוז וחושבים שאני באמת גדול. אני מסיים, יוצא מהוילון, מנגב את הזיעה מהמצח עם השרוול של החלוק וזורק את הכפפות לפח היחיד בחדר. החולה במיטה ליד מסתכל עלי בהערצה. "אל תדאג אדוני, שום דבר לא קרה, בסך הכל החלפנו לחולה קטטר" אמרתי לו בהתנצלות. הוא הסתכל עלי ואמר לי "איך לא עשית אותה, אם הייתי במקומך....".

היום ממשיך במחלקה. יש 7 שחרורים ו-4 קבלות לניתוחים של המשך השבוע לכתוב היום, ביקור ולקחת דמים. ואני רופא הבית היחיד במחלקה. פעם, כשהמחלקה הייתה ריקה מחולים, היו פה 3 רופאים. הם היו עסוקים בלהעביר את זמנם במלאכה הסבוכה של גירוד ביצים. לא קל לגרד בביצים נכון. צריך להיות כירורג בשביל זה. צריך להבין שכמו בחדר ניתוח, גם בגירוד – תנועת היד לא מגיעה מהכתף או מהמרפק – הכל בשורש כף היד. כך צריך לגרד נכון – בתנועות אלגנטיות וקצובות. ומאחר ששיבוץ כוח האדם למחלקות כאן מתנהל כמו בכל בית חולים אחר, בכל יום דואגים לכך שריכוז הרופאים המקסימלי יהיה במחלקה בה אין שום צורך ברופאים. אז עכשיו שלושת המגרדים נמצאים בפנימית. לכן הם מגרדים כרגע כמו פנימאים – בידיים רועדות, עקום, ומדברים תוך כדי בלי הפסקה. לא שיש לי בעיה עם הגירודים שלהם. כן יש לי בעיה כשזה קורה בחדר שאני כותב בו מכתבי שחרור עכשיו. אז הם מגדרים וחופרים לי תוך כדי שאני מנסה לשכנע את השופט שיקרא את מכתב השחרור הזה בעוד כמה חודשים במסגרת תביעה על רשלנות רפואית, שכשהחולה היה אצלנו – הוא לא כבר לא דימם. לא שהיה לנו מושג מאיפה הוא דימם ולמה הדמם עצר. מה זה משנה, גם ככה הכל בחיים זה עניין של כוח רצון. אז אני כותב במחשב "לאור התמונה הקלינית והמעבדתית הנ"ל, ניתן לומר כי הדמם פסק. באמא שלי". אני מנסה להבין מה לא בסדר במשפט הזה, אבל אני לא מצליח להתרכז. המגרדים עסוקים בלהפריע לי. "מה אתב כותב שם כל כך הרבה? אני אף פעם לא כתבתי ככה במכתב שחרור" אומר לי יובב. כן, קשה לכתוב הרבה עם יד אחת במכנסיים. שמשון, יובב והמגרד השלישי שיושבים אצלי בחדר עסוקים בלספר את סיפורי הזיונים שלהם, כל אחד בתורו. מאז הדייט עם סבטלנה לא שמעתי כל כך הרבה חרטוטים בכל כך מעט זמן. "בוא תספר לנו סיפורי סקס משלך". אין כל כך הרבה אני אומר. כולם יכולים לקפוץ לי, אפילו בבלוג אין לי אינטרס לשקר. "ידעתי שכל מה שאתה יודע זה רפואה, ובבנות אתה לא מבין כלום. זה כל כך ברור. חבל שאתה לא כמונו". אז עצרתי את הדיון הדימיוני עם השופט והסתובבתי כדי להסתכל עליהם. מסתכל, ומתפלא מחדש.

מתפלא כל פעם מחדש. תמיד מפליא אותי איך אדם הוא נורמטיבי לחלוטין עד שהוא נאלץ לדבר על סקס. אז צץ מן דחף בלתי ברור: ככל שהדובר הוא יותר מאעפן, כך הוא נחוש יותר למתג את עצמו כמגה-פאקר האולטימטיבי. כאילו ששאר האנשים בחדר לא יודעים את האמת. במחשבה שניה, לא מדובר רק בסיפורים על סקס, אלא במור"קים על כל אירוע שקשה להתמודד איתו בחיים. בחינות הגמר למשל. חצי השנה הנוראית ביותר בחייו של כל רופא, חצי שנה בה הוא לא מוציא את האף מהבית ועסוק מרבית שעות היום במחשבות אובדניות. כשתשאלו סטאז'ר ממוצע שנה אחרי התקופה הזו איך הוא התמודד עם הקושי, הוא ישמח לספר לכם שכל יום שלו כלל שחיית 9.5 קילומטרים בים בשביל הכושר, פעמיים בשבוע ניתוחים באסותא בשביל העושר, יציאה לפאב כל יום בשביל האושר, וסקס בלי הגבלה – סתם כי הוא מגה-פאקר. למעשה היחידים שעושים סקס בלי הגבלה בתקופת בחינות אלו סטודנטיות נשואות – כולן נכנסות להריון בערך כשמתחילים לפתור בנק בחינות לקראת הבחינה בפנימית. והן הרי לא מדברות על זה. כמו הרופאים הבכירים שבאמת טחנו 72% מהסגל הסיעודי של בית החולים. כי בסקס, כמו ברפואה, אם אתה מדבר על עצמך ולא מדברים עליך – כנראה שאתה לא משהו. "אתה חייב להפסיק עם הרפואה ולהתמקד בלתהחיל עם בנות. אפילו פה בבית חולים. תראה אותי, וואלה אני מסוגל להביא בחורה מכל מקום" אומר לי שמשון. שמשון, החנבץ המצוקמק הזה מטיף לי מוסר? לי? התחלתי עם חצי עיר פה!. במצבים כאלה אין לי ברירה. האינטלקט פוקד עלי לערוך ניסוי. "שמשון אחי, אתה צודק, אתה חייב להראות לי איך אתה עושה את זה נכון" אמרתי. שמשון היה מבסוט מעצמו – "אתה יודע מה, בשביל הספורט אני אביא כל בחורה שאתה רוצה".

צהריים. חוף הים. החוף היחיד בעיר הזו בלי ערסים. חוף של גולשים. גול-שים, במלעיל. יצאנו כדי ששמשון ילמד אותי את רזי המקצוע. "טוב מאוד שבאנו לכאן. ים כוסיות. אבל אל תשב לי כמו איזה קוקסינל, אם לא תדבר תלך להתחיל איתן הן לא יבואו לבד". הצבעתי על הבלונדינית בבקיני הכתום. "פצצה. לך תתחיל איתה" הוא אמר לי. "אבל אני לא יודע לדבר עם בנות" אמרתי "תראה לי אתה". "לא, אי אפשר בחורה כזו" הוא הגיב. למה לא?. "כי היא קוראת ספר, לא נעים לגשת אליה ככה פתאום". אבל אמרת לי לבחור כל אחת. "נו מה נפלת עליה? תביא אחת אחרת". טוב, הצבעתי על אחרת. "מעולה, אם הייתי במקומך הייתי מתחיל איתה". תראה לי איך. "תשמע, בעייתית זאת, היא עם חברות, לא מסתכלת עלינו אפילו. אי אפשר, אי אפשר כאלה". הצעתי שנלך לעשות סיבוב. "עזוב נורא חם, בוא נשב בצל, הבאתי אבטיח". מה אבטיח, באנו לזיין. "אי אפשר בים...הבחורות לא זורמות. אוף חם פה, כולי מזיע, בוא הבייתה". מה הבייתה מה, באנו לחוף להביא בחורות. "אי אפשר להביא בחורות בחוף". אז בוא לפאב. "אי אפשר". מועדונים. "אי אפשר". תהיתי מאיפה שמשון הכיר את כל הבחורות מסיפורי הסקס הבלתי נגמרים שלו. "אההה.....אמממ...החברה שלי הנוכחית, היא בת דודה של השכנה בבניין ממול. התקשרה אלי לפני כמה שנים והזמינה אותי לצאת". וואלה, מגה-פאקר עד הסוף. "בטח אחי" הוא מתגונן "הרמתי לה להנחתה כדי שזה יראה כאילו היא מזמינה אותי. מה אני פראייר". ברור. אני עומד באמצע החוף עם חיוך. אותו חיוך שהיה לצ'רלס דרווין כשהוכיח שמוצא האדם מן הקוף. כעת הוכח מדעית, מעל כל צל של ספק, כי מוצא החרטטן מן החנון.

ערב. סוף של יום, יושבים בפאב. עדיין עם חיוך על הפנים. ברקע מתנגן הפסקול של אחד הסרטים האהובים עלי. כי כמו השם של אותו הסרט, גם סיפורי הסקס ששמעתי אתמול התגלו בתור בדיות זולות. אני ועומר מזמינים בירה מהברמנית, שמפנקת גם בצ'ייסרים חינם. "חמודה זאת" אומר לי עומר שיושב לידי. "יאללה אני חייב להתחיל איתה" החזרתי לו. "אי אפשר להתחיל עם ברמניות. אפילו דוגמנים לא מתחילים עם ברמניות. זה סירוב בטוח" הוא עונה. על הזין שלי דוגמנים. מאז שהגעתי לכאן אני מתחיל עם כל בחורה שבא לי עליה, ולא מתחיל עם כאלה שלא בא לי עליהן. הסטטיסטיקה עד כה עומדת על בערך 1 מ 27. כן כן, אין לי מה להסתיר. אם הייתי רץ לכנסת, הססמה שלי הייתה "לא מזיין הרבה, אבל מנסה". אז שתיתי שוב יחד עם הברמנית. "את נראית לי נורא מוכרת, לא היית בחדר מיון פה לאחרונה?" אני זורק לה. כי אין דבר כזה אי אפשר.

פרק 5 - Black Dog

בוקר. חדר ניתוח. סיימתי את הניתוח בחדר מס' 1. תחושת סיפוק עצמי שוטפת אותי. סיפוק עצמי אדיר, כי זה קרה בפעם הראשונה בחיי. לראשונה בחיי הצלחתי לשכנע את אחיות חדר הניתוח להעיף את הדיסק של ליאור נרקיס שמתנגן ברקע על repeat עוד מלפני שליאור נרקיס נולד, ולשים במקומו לד זפלין. צעד קטן לאדם, צעד גדול לקופת חולים כללית. אני עובר לחדר הקולונוסקופיה כדי לראות מה קורה עם החולה שלי. אני מתיישב ומתחיל לבהות במסך. מצלמה שנעה בתוך מעי ומנסה להתחמק מחתיכות צואה מקריות הוא קטע פסיכודלי בפני עצמו, ולראות את התמונות הללו כשאתה על שעתיים שינה בלילה רק מגביר את אפקט ההזיות. אני מתעפץ להנאתי, ונזכר באבא שלי שתמיד אומר שהיום בטלוויזיה משדרים רק חרא. בדיחת קרש, אבל הפרופסור, שדוחף את הקולונוסקופ לעומקים שהאדם המודרני לא ידע קודם לכן, לא מפסיק לדבר על חרא, וזה כבר השתלט לי על התת מודע. הוא נחוש להסביר לי שבזמנו היה רק הבדל אחד בין סטאז'ר לחרא – על חרא לא דרכו. והיום כל הסטאז'רים בכיינים, כי הם כל היום בים. גם אני, כי אני שזוף. ניסיתי לתגונן ולהסביר שהפתגם הזה רלבנטי מתמיד גם היום, ושאני בכלל לא שזוף – פשוט, על אף הסבירות הסטטיסטית האפסית, הוא נתקל ברופא מזרחי. זה לא הלך. בעוד אותו פרופסור ממשיך להטיח בי האשמות חסרות שחר על כך שאני מבלה כל הזמן במקום לעבוד, אני נזכר שלמעשה ההאשמות האלה הן לא חסרות שחר בכלל. כי אתמול, אתמול היה לילה ארוך.

הכל התחיל בשעות הערב. הייתי אמור להגיע לבית החולים לראות פצועת טראומה, אבל בסוף נזכרתי מהי המטרה האמיתית בסטאז' והחלטתי לא לבטל את הדייט שנקבע לאותו ערב. אותו דייט, למעשה בליינד דייט, היה עם בחורה עם אמות מוסר מפוקפקות. ככה חשבתי לפחות. אז מצאתי את עצמי יושב בפאב עם סבטלנה. סבטלנה סיפרה לי שהיא אמריקאית במקור. ברור, ידוע שסבטלנה הוא השם הכי נפוץ בשיקגו. תהיתי אם לזרום איתה ולספר לה שנולדתי בלפלנד וכל קיץ אני חוזר לשם כדי להשתתף בתחרות רכיבה על אווזי בר, אבל החלטתי להמנע מהעלבות. לא הספקתי להניד עפעף וכבר קיבלתי ממנה סקירה מקיפה על כל האקסים שלה, כולל החבר הנוכחי שאיתו היא נמצאת בקשר רציני ביותר כבר חודש. הוא איש עסקים מאוסטרליה, והם התחברו כי נורא כיף לה לדבר אנגלית, בכל זאת היא נולדה בארה"ב וקל לה יותר לדבר בשפת האם שלה. "אז מתי עלית לישראל?" נתתי ניסיון התענייניות אחרון. "בגיל שלוש" היא ענתה. כנראה שהיא בחורה עם קליטה מהירה לשפות. כשנושא השיחה התחלף למחלות העור הכרוניות ממנה היא סובלת החלטתי שגם לאוסף החוויות האנתרופולגיות שאני עובר בעיר הזו יש גבול. בדרך כלל, כשאני יוצא לפאבים האלה מקרינים ברקע ליגת האלופות. אני מתגבר על היצר, ומתרכז בבחורה ולא בצ'לסי מול ברצלונה. הפעם שידרו באותו פאב את הפועל רמת השרון נגד הפועל תל אביב. בחרתי להתמקד בכדורגל. היא המשיכה לדבר, ואני המשכתי לענות מתוך ארסנל התגובות לשיחות משעממות עם בחורות (שכולל אמרות מחץ כגון: "וואלה", "סבבה", "תאמיני לי", והמשפט שמשפריץ עניין והתלהבות – "אין דברים כאלה") תוך שאני ממשיך לשתות כמויות ויסקי בניסיון נואש לגרום לסיפורים שלה להשמע הגיוניים. פתאום היא הצליחה לסדר לנו משום מקום כניסה חינם לאיזו מגה מסיבה שהייתה במקביל. מצד אחד, מחר בבוקר מחכה לי חדר ניתוח. מצד שני – לערב הזה היה טעם כל כך גרוע (ולא רק בגלל הויסקי) שפשוט אי אפשר לחזור הבייתה בלי לנסות לשפר אותו. אז עלינו על מונית.

הגענו למסיבה יחסית מוקדם. כל כך מוקדם, שהשירותים הכימיים היו עדיין נקיים. נכנסנו והתיישבנו ליד הבר. הברמן חפר לנו על כל המבצעים שיש היום – למשל צ'ייסר ויסקי במחיר של בקבוק ויסקי ורק היום לכבוד המסיבה. סבטלנה חפרה לו בתגובה שבאנו ביחד, ומחר אני מנתח. את האמת, אני לא באמת עושה משהו בעל חשיבות בחדר ניתוח, אבל סיפרתי את זה לסבטלנה עוד בתחילת הערב מתוך תקווה שייצא לי משהו. ועכשיו, כשהיא מספרת את זה לברמן, זה נשמע אמין ממש כמו שאר הסיפורים שלה. המציאות עולה על כל דמיון. הוא הביא איזה קוקטייל שקר לסבטלנה, ואז פנה אלי. "אז מה בשבילך דוקטור? מים או קולה?". טובורג. "מה טובורג? אתה לא עובד מחר?". בדיוק, החיים בזבל, אז תביא לי כבר בירה ותלך מפה. "שמע שמע, לא נראה לי שכדאי שתשתה אלכוהול עכשיו, אם מחר אתה מנתח". הסתכלתי עליו – והוא היה רציני לגמרי. אז לבשתי את הבעת הפנים הכי רצינית שלי ואמרתי לו "שמע אחי, אני, אני מנתח רק שיכור. כי כשאני סחי בלאטה, אני מנתח לאט, אין לי בטחון עצמי, ואני נזהר על כל מיני עצבים וכלי דם ושטויות כאלה. אבל כשאני מבסוט – יאללה אני זורם על הניתוח, מה שיהיה יהיה". המשכתי להסתכל עליו. שום בדל של צחוק לא עלה על הפנים שלו. "אני מביא לך מים". טובורג. "לא חבל על החולה שלך מחר?". לא חבל עלי עכשיו – תראה עם מי אני מעביר את הערב. הוא הסתכל סביבו, חיכה שחיים הכט ייצא לו מהשיחים וכולנו נטפח לו על השכם ונגיד שהוא דוגמה למה שכולם צריכים לעשות. זה לא קרה. אז הוא הביא לי טובורג.

לקחתי את הבירה, נפרדתי לשלום מסבטלנה והתחלתי להסתובב במסיבה. ניסיון אחרון לחלץ משהו מהערב הזה. השעות עברו, וגם השירים התחלפו. לא שהיה קל כל כך לשים לב שהשירים התחלפו, בכל זאת כולם נשמעים אותו דבר. אבל הייתה למקום אווירה טובה. כלומר הייתה שם אווירה טובה, אבל אחרי שטל התחילה איתי – האווירה הייתה מצויינת. טל לומדת מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. ולמרבה ההפתעה, היא לא נראית כל כך רע כמו שזה נשמע. הייתי נורא מבסוט מעצמי. גם אני למדתי פעם מחשבים – יש שם 98877655 בנים על בת אחת שגם היא די מוזרה. וזאת דווקא הייתה בסדר, ועדיין היא באה אלי. אז על פי הנהלים די מהר סיפרתי לה שאני רופא. "ואוו, רופא, אז מה אתה עושה במסיבה כזאת? אתה לא עובד מחר?". ברור שאני עובד, למעשה אני מנתח מחר. היא הסתכלה עלי, באותו מבט שמשלב מסכנות והאשמה ברמיה שנתתי לסבטלנה כמה שעות קודם לכן. "שיהיה לך ערב טוב" היא אמרה. ואז ידיד שלה התחיל לרקוד בינינו כדי ליצור הפרדת כוחות. אף פעם לא הבנתי את תסמונת הידיד המגן. מה הקטע שלך? כואב לך לראות מישהו אחר מצליח כשאתה לא? תפרגן, אתה חושב שאתה גבר כשאתה דופק מישהו אחר? אז אתה לא גבר – אתה אפס. "אבל אני באמת רופא!!" איגפתי את הידיד ואמרתי לה. "אוף אתה אפס" היא אמרה לי. אני אפס?! תראי את הידיד שלך!. כוסעמק הערב הזה, אני חוזר הבייתה.

"נו, אז נהנת לצפות בקולונוסקופיה?" שאל אותי הפרופסור. ברור, בלי צל של ספק המועמד שלי לפרס האוסקר בקטוגריית הסרט הזר הטוב ביותר. פתאום הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר של שרב. נשענתי על הגדר של בית החולים מתחת לשלט "העישון מפריע לחולינו, אנא המנעו מעישון במוסד זה" והדלקתי סיגריה. החולה שאשפזתי שלשום עם התקף לב נשען לידי וביקש אש. יאללה אני גמור, מה עוד היום הזה יכול להפיל עלי כבר. "הי, שמעתי שאתה פה אבל לא חשבתי שניפגש. זוכר אותי?". שירי. איך אני יכול לשכוח. נפגשנו פעם באיזו חתונה. היא נראית מעולה, אבל לא התחלתי איתה כי היא גם נראית די אהבלה. למעשה זה היה התירוץ הרשמי, פשוט כי אף פעם לא היו לי ביצים להתחיל איתה. תהיתי מה היא עושה פה. "אני לומדת קולנוע ותקשורת, עשיתי קצת הפסקה מהלימודים כדי לנקות את הראש". סיפרתי לה שתמיד רציתי ללמוד קולנוע. "יאללה, בוא תצטרף, תוכל לעשות סרט על רפואה". עניתי שסרט על רפואה מעניין לי את התחת, שרציתי לכתוב תסריט לסרט מלחמה, אבל בטח אני אאלץ לכתוב קומדיות רומנטיות כדי לשלם שכר דירה. "קומדיות אהה, רוברט מקי אמר פעם שהתסריטאים שכותבים קומדיות הם האנשים הכי עצובים בעולם". כמובן. הרי היה ברור שהיא לא אהבלה באמת, ולמעשה היא הבחורה הכי חמודה באזור. נו טוב, התבגרתי מאז, אולי עכשיו יילך לי. שאלתי אם היא פה עם חברות. "לא, אני כאן עם הארוס שלי. מצחיק, הכרנו בפייסבוק למחרת אותה חתונה. זוכר את החתונה ההיא?". זוכר, זוכר. "הנה הוא מתקשר, אני חייבת לזוז, תהנה מותק אני בטוחה שאתה כובש פה את העיר". היא הפריחה נשיקה באוויר ושלפה את האייפון שלה. אותו אייפון שניגן לעצמו שיר על בחור שמתעסק עם הבחורות הלא נכונות.

פרק 4 - החיים

בתוך המקלחת המיניאטורית בחדר התורנים. 3 וחצי בלילה. או בבוקר. תלוי בהשקפה שלכם. הברז פתוח לרווחה, משפריץ מים מלאי חלודה לכל מקום. החולצה שלי היא כבר בליל של מים מלוכלכים, סבון חדר ניתוח ודם. אני שוטף את הפנים ומסתכל על עצמי במראה. פעם ראשונה שהצלתי חיים. אני. לא מהמצבים האלה שאם אתה לא תעשה את זה אז מישהו אחר בטוח כן. אם לא הייתי כאן הלילה, היא הייתה מתה. מוזר, חשבתי שאני ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, אבל כל מה שבא לי זה לישון. הפעם הראשונה שהצלתי חיים. קצת דומה לסקס הראשון. אתה מחכה לזה כל כך הרבה, שומע אגדות מכל דביל ומת כבר לעשות את זה כדי לרוץ ולספר לחבר'ה. כשזה כבר קורה, הכל הולך רע, אתה בקושי מתפקד, ועד הרגע האחרון אתה לא מבין איך בדיוק מתגלגלים פה. אחרי שהכל נגמר כולם מסביבך מתלהבים ומוחאים כפיים. גם אתה משחק אותה מאצ'ו ומפזר חיוכים. "כן אחי היה בן זונה". אבל עמוק בפנים אתה יודע שזה היה די מאעפן ולא מבין על מה כל החגיגה. אז גם עכשיו די מאעפן. במקום לשמוח, או להתגאות, אני לא מרגיש כלום. בניגוד לפעם הקודמת, אני כבר לא אשלח SMS לחבר שלי שמכיל טקסט לירי לתיאור האירוע המכונן כגון "אאאלללללההההה!!!!!". לא. קצת התבגרתי מאז. ועל הזין שלי מה שחושבים עלי גם ככה. אני יותר מדי עסוק בלחשוב איך כמעט הרגתי אותה בעצמי. הפלאפון רוטט, ואני רואה הודעת טקסט. "גבר!" שלח לי התורן השני במיון, זה שאחרי כל ההכנה שעשיתי לחולה, בגראנד פינאלה הוא צץ מאחורי ודחף את הנקז לבית החזה. לא נורא, גם ככה אף אחד לא באמת גומר באמת בפעם הראשונה. סגרתי את הברז. אני מסתכל על עצמי במראה. על הפנים, על כפות הידיים שלי. הן קצת רועדות. כשזייני שכל מקצועיים חופרים לבחורות סמי אינטיליגנטיות בשעות לילה דומות לעכשיו הם מציינים את תאוריית הכאוס כדי להשמע חכמים. משק כנפי פרפר בלאוס גורם להוריקן בניו אורלינס. כנראה שיש בזה משהו. בכל זאת, מישהו חי היום כי איזו מטומטמת כיבתה עלי סיגריה לפני 10 שנים.

אני יוצא מהמקלחת ונכנס לחדר. החדר קפוא, יש פה מזגן שספק אם כובה מאז שהותקן אי שם בשלהי קיץ 1968. החדר גדול, עם 2 מיטות ישנות מעץ, שולחן כתיבה וכמה בלטות שבורות. ספרטני וקצת דכאוני. חדר שאם היה נבנה בתל אביב איזה פוץ שקיבל אותו בירושה מסבא שלו, שלפני 100 שנה חי בתוך חדרון בקישינב, נהג לקרוא מרקס וחלם על מדינה שבה שוויון לכל, היה גובה עליו לפחות 3.5 אלף שקל שכירות. בלי ארנונה. אני ניגש למיטה השמאלית, שמוצעת בשמיכה וסדינים לבנים של בית חולים. כשהמצעים האלה הם על מיטות של חולים במחלקה הם די מגעילים, אבל משום מה על המיטה הזו הם לבנים בוהקים, ניגוד מוחלט לליכלוך שעלי. ניגוד מוחלט לכל מה שמתחולל עדיין במיון 30 מטר מכאן. כמו מקלט. אני נכנס למיטה. ומנסה להרדם. אין סיכוי שאני אצליח להרדם. כבר התהפכתי אלף פעם על המיטה הזו. החלטתי לספור חולים, אולי זה ירדים אותי. לא הלך. אני מנסה להבין איך בכלל הגעתי לסיטואציה הזו. איך שוב אני לוקח על עצמי את כל העבודות הקשות. אני כולה סטאז'ר מסכן, איך לעזאזל הפכתי פה לאחד מרופאי הבית? ואיך לעזאזל מכבים את המזגן בחדר הזה?

כבר כמעט 5 בבוקר. החלטתי שהדבר היחיד שירדים אותי הוא להזכר באיזה ערב משעמם. אז נזכרתי. זו הייתה עוד יציאה של חברים. אבל לא 3 חברים שיושבים על הבר, ולא התנחלות על הכיפק בבית של מישהו. 10 אנשים. כמו בכיתה ט'. הלכנו לאיזה פאב שכונתי, המקום היחיד שיכול לקבל כזו כמות של אנשים. בפאבים ודאנס-ברים, יש יחס הפוך בין איכות המוזיקה שמשמיעים בו לבין כמות הכוסיות שבו. במקומות השווים באמת תמיד משמיעים שחורה ולהיטים. ואז שמים שיר של ריאנה – שהיא גם שחורה וגם יש לה להיטים. אז במקום שלנו...באמת שהייתה אחלה מוזיקה. אנחנו מתיישבים, וכוורת שרים ברקע על עוד ערב אבוד. אחד מהחבר'ה היה שניר. אני חושב ששם פרטי אומר הרבה על הבנאדם. ושניר זה שם מאעפן טילים. ישבנו על בירה, והוא התחיל לקדוח. "תאמין לי, כל הכבוד שהלכת ללמוד רפואה. גם אני רציתי, אבל לא היה לי כוח לעשות פסיכומטרי". עניתי לו שהנימוק שלו הוא מאוד הגיוני, כי פסיכומטרי הוא הדבר הכי קשה ברפואה. תמיד כשאני עוצר דימום עם אצבע בין הצלעות של מישהו אני חושב על כמה קשה היה לפתור פ.ט.ל.."מה אתה מנסה לשחק אותה ציני" הוא ענה לי נעלב. "אני במקומך הייתי הולך להיות רופא עור. כי כולם רוצים להיות רופאי עור. כי הם עושים ים כסף ולא עובדים קשה. ויש עוד סיבות. למשל, הם גם עושים ים כסף. וגם לא עובדים קשה". ניסיתי להסביר שלא הלכתי לרפואה בשביל הכסף, אני רוצה לטפל בחולים ולעשות משהו שמעניין אותי באמת, לפחות עד שיכריע אותי האוברדראפט. "אתה יודע מה הבעיה שלך בחיים?" הוא תקף. לא, אבל כנראה שאני עומד לגלות. "הבעיה ש'ך בחיים היא שאין לך חיים. אתה טוחן. בכל מקום אתה טוחן עבודה. כי יש לך פרצוף של טוחן. גם בלימודים היית חרשן ולא זיינת כמונו. כי אתה טוחן. מה הבעיה שלך להיות כמו כולם? לעשות כיף כמו כולם, להיות איתנו. אתה תמיד - גבה לבבך". ליידי גאגא מספרת לנו ברקע על פוקר פייס. ציינתי בפניו שכבר מגיעות לו 10 נקודות בפסיכומטרי על הגבה לבבך הזה. הוא לא צחק. "לך תתחיל עם זאת היא לבד על הבר". ברקע מתנגן "את בסדר" של שריאל. תסתכל עליה, אתה לא רואה למה היא לבד על הבר?. "מה יהיה איתך קונגו? אני אומר לך בתור חבר, אני דואג לך. רק עבודה יש לך בראש, תמיד אתה לוקח ללב חולים. אין לך חיים. ככה אתה בחיים לא תתחתן". הסתכלתי לו עמוק בתוך העיניים. ניסיתי לחפש את השבב שדרכו סבתא שלי מדברת אלי אחרי המשפט הזה על החתונה, אבל זה לא הלך.

להיות כמו כולם. פעם זה היה החלום שלי. יש משהו קסום בלהיות כמו כולם. אתה לא צריך לספק הסברים לאף אחד, לא מטיפים לך מוסר ולא מצקצקים עליך מאחורי הגב – כי ההתנהגות שלך היא המודל החברתי. לעשן סמים, לשחק פלייסטיישן, אבל רק בשעות שאתה לא מעלה לפייסבוק אלבום תמונות בשם "סתם עוד יום בים 14". כל כך פשוט. לקח לי הרבה זמן להבין שזה גם כל כך משעמם. בסוג של מלכוד 22 שכזה, אם יש לך חיים כמו ששנירים מגדירים אותם הכרח עליך לא להנות מהם. כדי להגיע לתובנות לגבי עניין, ולהפיק ממנו את המיטב חייב שהוא יהיה חסר לך לפעמים. חייבת להיות ערגה. חייבים להיות כיסופים. למשל, לאילו תובנות אפשר להגיע לגבי אוויר? אני מתכוון לא בסיטואציה בה נגמרו לכם נושאי השיחה והבחורה שאתם מנסים להביא היא ממש, ממש סתומה. דיון מעמיק על אוויר. אי אפשר, כי תמיד יש אוויר, אז איך תתגעגע או תשאף אליו?. ככה זה. לעשן פאקט פחות כיף מלעשן סיגריה אחת אחרי שבועיים בלי. לזיין 50 פאקצות פחות כיף מלצחוק מבדיחה שסיפרה לך מישהי שבאמת אכפת לך ממנה. ובשביל באמת להעריך חיים, אתה חייב לאבד ולהציל כאלה. אז אני כבר לא רוצה להיות כמו כולם. איך אני שוב נופל על כל העבודות הקשות? כי זו הבחירה שלי. ולא אכפת לי מה כולם אומרים, כי אני מתכוון ללכת אחרי השאיפות שלי, ולנצל עד הסוף את החיים. החיים שלי.

שש וחצי בבוקר. או לפנות בוקר, תלוי בהשקפה שלכם. הפלאפון שלי מנגן את השיר ששמתי בשעון המעורר וקטע לי את המחשבות. אני חוזר למיון. היום הזה ממשיך להתמרח. איכשהו, במקום לחזור הבייתה ב 10 בבוקר, אני מוצא את עצמי ב1 בצהריים שוב מחדש עירויים בפנימית כי חבר שלי תקוע עם מכתבי שחרור. בלי ספק, עכשיו יש לי ערגה לקצת חיים. אני יוצא מהמחלקה מת מעייפות, ופתאום אני רואה שמישהו מנופף לי. מישהי ליתר דיוק. קוראים לה אלקסיס, והיא הנכדה של אחת המאושפזות כאן. כמו שאמרתי, השם הפרטי אומר הרבה על הבנאדם. ואלקסיס, אלקסיס זה שם של...... אז פתאום היא מתקרבת, ואומרת "הי....מה שלומך דוקטור?". ככה זה, אני טוחן.

פרק 3 - טיסה נעימה

מוצאי חג, ערב. אחד החגים הטובים בחיי. כל כך נהנתי. אני בדיוק עולה על המטוס בדרך חזרה לדירה שלי. אני חוזר למסיבות (חינם), לשתייה (חינם), לזיונים (זיוני שכל – חינם), ולכל מיני דברים שמונחים בדירה שלך על השולחן הקטן ליד המרפסת ואם אמא שלך תראה אותך מתעסק איתם בבית של ההורים ,היא תתעלף. נשמע כיף. אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו הוא בדיקות הדם שאני צריך לקחת מחר בבוקר בפנימית. איזו שביזות. רק עשור אחרי ששיננתי לפסיכומטרי את המשפט "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" אני מבין את מלוא משמעותו הקיומית. לקום בבוקר, עייף מהתחת, לאחר שוב, בפעם המיליון, לבית חולים, לקבל 35 טלפונים משאר הרופאים שצועקים למה הם צריכים לקחת את הבדיקות שלי, להגיע ולגלות שהם עדיין מעשנים סיגריה בחנייה. אני שונא לקחת בדיקות דם. עבודה בזויה. מי צריך ללמוד 7 שנים בשביל זה?. והכי גרוע, זה לקחת דם בפנימית. לחפור על הבוקר לאיזה חולה בצקתי מסכן עם דמנציה, שאין לו ורידים בשיט. אף פעם לא הייתי נוגע בחולים האלה, אבל עכשיו כבר אין ברירה. לצערי אני כבר לא סטודנט. לך תקח דם לאיזה דמנטי שבטוח שהוא פרטיזן ואתה נאצי, והגיע הזמן להתחבא בין העצים. יש גם קטע מעצבן במחלקה, לדחוף לחולים ארוחת בוקר בדיוק בזמן לקיחת הדמים. לדעתי זה מנגנון ממשלתי להגנה על דמנטים. אתה מנסה לדקור אותו כמה שיותר מהר ולברוח, הוא מבחינתו ינסה לירוק עליך קוטג' עם ביצה ישר לתוך העין. מאזן האימה.

אני הולך בתוך המטוס לכיוון המושב שלי. לפני הולכת איזו חמודה. מאלה שמתכופפות כדי להרים נייר שנפל לקשיש לפניהן בתור, ואומרות תודה מדי פעם. רואים שהיא לא גדלה בתל אביב. אני הולך אחריה ומתפלל שהיא תמשיך ללכת עד למושב שלי בקדמת המטוס. אני יושב ב 2A. היא התיישבה ב 11D. איזו הפתעה. לבסוף אני צונח על המושב שלי, ומנסה לחשוב, לאור הקארמה המהממת שאופפת אותי כרגע, איזה ילד מנוזל ששכח לקחת הבוקר את הריטלין שלו עומד להתיישב לידי. דווקא התיישבה פה אמא מקסימה עם תינוקת חמודה. התינוקת ישנה, כמו מלאך. איזה כיף. אני מעריך סבירות גבוהה לטיסה נעימה. המטוס מתניע מנועים ומתחיל לרוץ על המסלול. התינוקת מתעוררת. גרמתי כמה דברים כואבים לאנשים במהלך הקריירה הרפואית שלי, אבל צרחות כמו שהפיקה התינוקת הזו לא שמעתי מימיי. אגב, אני עדיין לא הורה, אבל לדעתי לשאול תינוקת בת חצי שנה "בייבי, למה לבכות?" לא יקדם אותנו. דחפי לה מוצץ לפה. או טובוס לגרון. רק שתפסיק לבכות קיבינמט. ומה הקטע המפגר הזה לקרוא לתינוקת בייבי? כמו הפלצנים שקוראים לכלב שלהם דוגי. בייבי זה כינוי חמוד שמשמש שני אוהבים במערכת יחסים שהיא יותר מסטוץ או רק אינטרסים. גם דוגי הוא מושג בין שני אוהבים במערכת יחסית רצינית, אבל אפשר להשתמש בו גם בסטוץ. מאידך גיסא, הסבירות שיתאפשר לי להשתמש בו בסטוץ זהה לסבירות שהתינוקת הזאת תפסיק לבכות עכשיו.

תוך ניסיון נואש להתעלם מזעקות השבר מסביבי, אני חוזר למחשבות שלי. בחזרה לדמים. הסתבר לי לאחרונה כי אחד מלקוחות הדמים הקשים ביותר שלי נפטר. פשוט ככה. הוא שכב חודשים במחלקה, מאלה שאתה אומר עליהם שהם זקנים מדי בשביל למות. אז לא. הוא היה חולה מטורף, אבל נקשרתי אליו, כי הוא היה החולה המטורף שלי. היו לו בצקות בכל הגוף כולל במפשעה, וברגע שהיית מתקרב אליו עם מבחנה הוא היה מתחיל לצרוח "look at my coconut balls!". היו לו ביצים שיצאו מתוך פארודיה. באמת כאב לי כשהוא נפטר, ואני התנדבתי לכתוב את מכתב הפטירה שלו. עברתי על התיק הרפואי שלו וראיתי שהוא הגיע למיון מעורפל הכרה, עם לחץ דם אפסי וטמפ' של חרדון שנשכח במקרר. מיותר לציין שהתורן במיון באמצע הלילה היה שבוז מדי בשביל לכתוב קבלה כמו שצריך, לחץ על הטקסט האוטומטי בפרק של הבדיקה הגופנית, והפליא לתאר את החולה כ"בהכרה, עירני, נינוח, ללא סימני מצוקה". רפואת המחר. אבל מחשבות מסוג זה לא משפרות לי את מצב הרוח. החלטתי לנסות ולהתמקד בחופשה שחלפה. סיפרתי לים, אחת מהבחורות שפגשתי באחד מערבי החופשה, שאני רופא. למעשה אני נוהג לספר את זה לכל בחורה שאני פוגש. זאת ועוד, אני עומד כרגע על זמן ממוצע של 49 שניות מרגע ה-"הי, מה קורה?" עד שאני מצליח לדחוף את המקצוע הארור הזה לשיחה. לא ברור לי מה בדיוק מושך בו, אם זה הריח של המדים אחרי התורנות, השכר האפסי בחשבון הבנק או מצב הרוח הכללי שאתה שרוי בו אחרי התקלות עם איזה פרופסור, אבל אמרו לי שבנות מתלהבות מזה. הבעיה היא שבארץ הבחורות כל כך סובלניות ומסבירות פנים עד שזמן מחצית החיים שלך ליד בחורה בפאב עומד על 27 שניות. מה גם שכל בחורה עד עכשיו שהתלהבה מהתואר ממש לא הלהיבה אותי בחזרה. בכל מקרה, ים ממש לא התלהבה מזה. "אז אתה מאלה שיודעים מה הם רוצים לעשות בחיים אהה" היא אמרה. עניתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים ושהייתי רוצה בכלל להיות סופר. "הייתי קונה את הספר שלך". "את סתם אומרת כדי שאני אפסיק לחפור לך" החזרתי. "צודק" היא החזירה על ההחזרה. מלהיבות אותי הבחורות המחזירות. רק חבל שבאותו הרגע נכנסנו לשניה ה-28 והיא הלכה.

"מה תרצה לשתות אדוני?" קוטע לי את המחשבות איזה דייל. עד היום אני מתלבט מה יותר גרוע – שיקראו לך ילד או אדוני. אני מעדיף שיקראו לי בייבי. ואם היא באמת שווה את זה, הייתי מוכן שיקראו לי דוגי. הדייל בטיסות האלה מציע קולה (אם אין לך בחילה), nestea (אם יש לך קצת בחילה), מים (אם יש לך ממש בחילה) ותפוצ'יפס (אם עד עכשיו לא הייתה לך בחילה ואתה מרגיש מקופח). הלכתי על הנס-טי, רק בשביל לקבל כוס חד פעמית. אני פשוט חושב יותר טוב כשאני לועס כוסות מפלסטיק. יש לי חבר שמכיר את ים. את האמת שהוא לא ממש חבר, הוא יותר מכר של רע של עמית שטייל פעם בניקרגוואה עם חבר שלי. אבל לצורך העניין הוא קודם בדרגה. הוא הציע לתת לה את הטלפון שלי (מאיפה לך יש את הטלפון שלי יא סטוקר?!?!) ואולי היא תתקשר. נו באמת, מה הסיכוי שהיא תתקשר, בשביל מה אפילו לנסות. הרי כל החיים שלי אחז אותי איזה פחד בלתי מוסבר מכישלון. כאילו שאם אני לא אצליח, או אאכזב מישהו, כל העולם יקרוס. לפני כמה שבועות ביקשו ממני להכניס עירוי לחולה בלתי אפשרי שכל הרופאים כאן מנסים להמנע ממנו. סרבתי בנימוס ואמרתי שחבל לי לנסות סתם כי אין סיכוי שאני אצליח. מנהלת המחלקה שלי, ששמעה את השיחה, החליטה לתת לי נאום מוטיבציה בונה ביטחון עצמי, כזה שטופח לך על השכם עם ביקורת מרומזת קלה. אז באמצע המחלקה, מול כל הצוות, היא צרחה עלי שאני חתיכת אפס, לוזר, שאין שום סיכוי שייצא ממני משהו בחיים עם גישה כזאת ולא שכחה לציין "ואתה עוד חולם להיות מנתח, פחחחחח...". אין דבר יותר כואב מאמת שנבעטה לך לתוך הפנים. לא כל כך הסתדרתי עם המנהלת הזו בהתחלה, אבל חייבים להודות - הנטיה שלה לצלוב אותי בכיכר בעיר 6 פעמים ביום עשתה אותי גבר. הכנסתי לחולה הזה עירוי בדקירה ראשונה. ונתתי את הטלפון שלי לים.
המטוס נוחת. הדייל מודיע שהשעה היא 9 וחצי בערב, ובחוץ 35 מעלות. חם ומגניב. אני פותח את הפלאפון ומגלה שמחכה לי SMS. וואלה, אמרתי לכם שהיא תתקשר, איזה מלך אני. אני פותח את ההודעה ומגלה שהיא מכילה הצעה להודעות טקסט חינם בסלקום. כוסאמק. חזרה לעבודה. נו מילא, לפחות מחר אני לא אצטרך לראות מישהו עם ביצים יותר גדולות משלי.

מוקדש לא.י.ב., בן 81 במותו, יהיה זכרו ברוך.

פרק 2 – תמיד הכי אפל לפני עלות השחר

חדר מיון, אמצע הלילה. שני תורנים ישנים, התורן הבכיר הלך לעשות החייאה בפנימית. נשארתי לבד. לבד, באמצע הלילה, על חדר מיון מלא. אני גמור מעייפות. המשמרת עד עכשיו הייתה סיוט. נראה שכל חולה כרוני שהגיע לעיר החליט לנצל את החופשה כדי לקבל חוות דעת נוספת במיון. התייעצות עם סטאז'ר. לא ישנתי כל השבוע. הייתי עסוק במרדף אחרי איזו חמודה. או לפחות שכנעתי את עצמי שהיא חמודה. כי לא משנה אם היא חמודה או לא, אני שונא להפסיד. אתמול, במקום לישון לקראת התורנות הזו, ישבתי איתה באיזה בר על החוף. ברגישות ובנחישות, זה התקדם הלאה. אנחנו כל כך מיומנים בסמול טוק המפגר הזה, הכל מכני, קר, פשוט כמו עוד יום עבודה. יש אנשים שקונים מכוניות, יש אנשים שקונים מניות, אנחנו קונים אמון. הרי בחדר מיון, אתה בתוך וילון, עם אדם שבחיים שלך לא פגשת קודם לכן, ותוך כמה דקות הוא מספר לך מרצונו החופשי שהוא גוסס, שהבן שלו נרקומן ושהוא בוגד באשתו עם השכן. אנחנו גם מומחים לשכנע אנשים לעשות את מה שאנחנו רוצים שיעשו. הרי כמה פעמים ביום אנחנו מחתימים חולים על הסכמה לניתוח?. אחרי כמה שעות זה נגמר עם אותה חמודה, על אותו חוף, קצת יותר רחוק מהבר. אני לא אוהב את הקטעים האלה. אני דווקא בחור טוב, לפחות ככה אני אוהב לתפוס את עצמי, אבל בזמן האחרון הפכתי לדי מניאק. כולם אומרים לי שכולם מניאקים, ואלה החיים. אבל אם הייתי רוצה להיות כמו כולם, לא הייתי כאן עכשיו. בקיצור, גם ישנתי רק שעה בלילה, וגם אני מלא ברגשות אשם. כל היום מתנגן לי בראש wicked game של כריס אייזיק. קיבינימט הייתי בן איזה 5 כשהשיר הזה יצא אז מה הוא קשור עכשיו?!. חוץ מזה, כבר התקלחתי פעמיים מאז ועדיין יש לי חול בתחת. וכדי להוסיף לכל החגיגה, קיבלתי ממנה עד עכשיו בערך 17 SMSים שהתחילו ב"מאמוש אני מקווה שאין לך עומס, דבר איתי" ונמשכו ל"מאמוש, אני לא מבינה למה אתה לא מדבר איתי". אני שונא כשקוראים לי מאמוש. את בקושי מכירה אותי אז איך את יודעת אם אני מאמוש?. ולאן לעזאזל נעלם כריס אייזיק?! כאילו שגם יש לי זמן לכל המחשבות האלו.

הבעיה העיקרית במיון הזה היא שהוא מלא בחולים שלא צריכים חדר מיון. הם צריכים רופא בקופת חולים. או אחות. או חובש. או ילד בן 12 שעבר קורס עזרה ראשונה בחוג סיירים. אבל הם לא צריכים רופא מיון. עדיין נשגב מבינתי למה גרד במפשעה מזה שבוע וחצי מגיע למיון בשבת לפנות בוקר. עם כל האמפתיה, אי אפשר שלא להתעצבן מהחולים האלה, שהם חולים אבל לא באמת חולים. כל המקרים הקטנים הללו מתישים אותך. גונבים לך אנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת במקרי חירום אמיתיים. וואו, אני פשוט גמור מעייפות. אין לי מושג איך אני עדיין עומד על הרגליים. תוך כדי שאני נוגח בספרי הרפואה העדכניים לשנת 1976 שנמצאים במיון כדי להתעורר, אני שומע מבחוץ אמבולנס של מד"א. אני אוהב את החבר'ה של מד"א, הם באמת אנשים טובים. אבל בלילה אני פשוט שונא אותם. הם נכנסים דרך הדלת עם איזה קשיש שבקושי נושם וצועקים "שלום!! מה שלומכם??" עם פרצוף עוגה וחיוך מאוזן לאוזן. איזה אושר, איזו דיצה.כל כך מרוצים מעצמם. מי ישמע הביאו לי שאריות ממשלוח הסמים שנתפס ליד הגבול. אה לא? הבאתם חולה בן 91 עם קוצר נשימה במקום? טוב זה מה שקורה כשמעשנים ירוק בגיל 90. סמים קלים, מחיר כבד. אני מסתכל על החולה, הוא נראה על הפנים. העייפות נזרקת הצידה. איתה כל התיקים של החולים הקלים. המשחק מתחיל.

אני מכיר את החולה הזה בעל פה, הוא מתאשפז פה כל יומיים, תמיד עם אותה בעיה. מעבירים אותו מהאלונקה של מד"א למיטה שלנו. הוא נראה כל כך רע שאני אפילו לא מחכה שהאחות תסיים לקבל אותו, מריץ בדיקה גופנית תוך דקה וישר מנסה להכניס עירוי. האחות שלידי הזמינה את הטכנאית רנטגן לצילום דחוף. תמיד כשאומרים לטכנאים האלה צילום דחוף הם מגיעים אחרי שעה. למעשה, לפי הסטטיסטיקה של בית החולים, טכנאי הרנטגן מגיעים לצילום דחוף אחרי 17 דקות. אתם יודעים כמה פעמים אפשר למות במשך 17 דקות?. האחות התחרפנה בטלפון וצעקה שזה חולה סופר דחוף, מתוך מחשבה שעד הבוקר הטכנאית תגיע. כמובן שהטכנאית הופיעה תוך 9.69 שניות. אולי היא חשבה שהיא אמורה לצלם את אנחל בונני. מרוב המהירות שלה, לא הספקתי לעשות כלום. היא מסדרת את המכשיר שלה, שמאלץ אותי לזוז מהחולה, ופוקדת עלי להתרחק כי היא מצלמת עכשיו. אני לא סובל את הטכנאית הזאת. פעם שלחתי לה חולה לצילום דחוף עם חשד לחסימת מעיים. יומיים אחר כך, בחדר האוכל, בדיוק כשאני מנסה להתחיל עם המיילדת היחידה בבית החולים הזה שמתחת לגיל 50, הטכנאית מתיישבת לידינו ומסתלבטת עלי שלא הייתה חסימת מעיים, החולה רק אכלה חומוס. אז הלוואי שגם הטכנאית הזו תאכל את אותו חומוס. כשמכונת הצילום הניידת שלה פוגעת לי בראש בפעם השנייה אני מתחרפן. אני צורח על כל הסביבה שאף אחד פה לא זז עד שאני מכניס את העירוי הזה. ללא צל של ספק, החלטה מפגרת וחסרת היגיון לחלוטין. הרי את הצילום יסיימו תוך חצי דקה, ובסבאל'ה הזה אני אפספס עירוי לפחות 3 פעמים. אבל אין ברירה, המיון בורח לי מהידיים וצריך להבהיר פה טוב טוב מי הבוס ומי טכנאי.
יש משהו קסום בצעקות של רופא באמצע משבר במיון. במיוחד רופא שהאחיות נותנות לו כבוד. לא משנה כמה דבילית הפקודה שהוא צורח, היא תבוצע מיד, לפעמים עם הערות ביניים, אבל תמיד תוך כדי התגלגלות. מצד שני, הן מבצעות את הפקודות שלך מתוך הנחה שאתה יודע מה אתה עושה. אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. כמו שאמר פעם זקן סיני חכם (למעשה סטלן תל אביבי, אבל הסינים מוכרים לכל העולם): שא ברכה, או שא בתוצאות. הטכנאית בעלת השם העולמי באבחון חסימות מעיים נאלצת לעמוד בצד, ולראות אותי מחטיא פעם אחרי פעם. בניסיון השלישי כבר התחלתי להזיע. על הזין שלי שכל המיון תוקע לי עיניים בגב ופולט מתחת לשפם "מה יהיה עם הסטאז'רים האלה". לרטינות ולקיטורים כבר התרגלתי. מה שבאמת חשוב שהחולה פשוט במצב רע. אני מחטיא גם את הניסיון השלישי. אני מסתובב אחורה, אין אף רופא ברדיוס של קילומטר. אף אחד שיבוא לעזור. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך עם הגב לקיר. בא לי להעיף הכל לקיבינימט וללכת הביתה. בא לי לבכות. בניסיון הרביעי אני מצליח. תוך 30 שניות החולה עם אינהלציה, אחרי צילום, אחרי סטרואידים, אחרי משתנים ועם מגנזיום רץ לווריד. אני מגחך לעצמי בדרך לוילון ליד, כדי להחזיר כתף פרוקה. אני דוגל בשיטת ההחזרה עם הרגל שלי בבית שחי שלו. א', זו השיטה הכי קלה. ב' זו שיטה חינוכית – אם אתה מספיק מטומטם כדי לפרוק כתף ב-4 בבוקר, תאלץ להריח כף רגל של תורן שבילתה את 20 השעות האחרונות בתוך נעל new balance בת 5 שנים. תוך כמה שניות הכתף במקום, ואני מעיף את החולה לצילום רנטגן. ברגעי לחץ במיון, התחביב שלי הוא להעביר את כולם לרנטגן. אני שולח צילומים על כל דבר, רק שלא ישבו לי במיון. הלוואי שהייתי יכול לשלוח אותם גם לצילום פספורט ולתמונת בר מצווה (לבנות שביניכם – מדובר בפוזה מגרה במיוחד, בא אתה נאלץ לעמוד באמצע גן האירועים של האירוע המיועד, כשאתה נמצא בחצי סיבוב למצלמה, מחזיק מאחורי הגב בעזרת 2 אצבעות ז'קט מכוער במיוחד אותו לעולם לא תלבש שוב, מציג פנים מלאות חצ'קונים וחיוך שחושף לראווה ברזלים בשיניים בצבעי מכבי חיפה. מיותר לציין שהתמונה הנ"ל תתנוסס במפגיע במקום אסטרטגי במסדרון בית ההורים בשנים הקרובות).

התורן הבכיר חזר מהפנימית. עכשיו מתחילים לאשפז ולשחרר הביתה, מנקים מיון בקצב אש. בחיים שלי לא עשיתי רפואה כל כך גרועה, אבל אף אחד לא מת, כולם קיבלו טיפול סביר, המיון לא קרס, ולא הערנו את התורנים האחרים. כשהמיון כבר שקט, התורנים מתעוררים. באים להחליף אותנו במיון. בחוץ כבר ציפורים מצייצות, יש לי בערך שעתיים שינה לגנוב עד ישיבת הבוקר. בדרך למחלקה, לישון על מיטת חולה לא מאוישת, אני קולט גל חדש של חולים בכניסה למיון. אין דבר יותר מספק בסיום תורנות מאשר לראות חולים שאתה לא צריך לטפל בהם. אני שולף את הפלאפון כדי לראות את השעה המדויקת, ורואה SMS חדש. "תקשיב לי טוב, אם אתה לא עונה עכשיו זה נגמר". זמן שליחה – לפני 4 שעות. זה באמת נגמר. סוף סוף. עד התורנות הבאה.

פרק 1 - מעבר לאופק

שעת אור יום. למעשה שעת צהריים ביום לוהט באמצע המדבר. בחוץ בערך 50 מעלות, והאמבולנס שלי עוקף משאיות על שפת תהום במהירות של רק פי 3 מזה. לרגע אני מתעשת ונזכר שאסור לי להביט על הכביש ולחשוב על כך שאמות בטרם הסנפתי קוקאין מציצי של קולומביאנית, כי שלחו אותי ללוות חולה בדרך לצנתור דחוף. קפיצה קטנה של כמה מאות קילומטרים אל חדר הצנתורים הקרוב. ליווי שממלא לב כל סטאז'ר בדיצה ובגילה רק מעצם המחשבה עליו. אני מעיף מבט על המוניטור שמודד כל סימן חיוני אפשרי של החולה. לפי המדדים החולה כבר נפטר. אני מעיף מבט על החולה - הוא מחטט באף. נפלא, אני מת על טכנולוגיה.

**********

לא מזמן הגעתי לכאן, ואני לא מפסיק לתהות אם זה היה הדבר הנכון לעשות. למעשה, אני לא מפסיק לתהות אם ללמוד רפואה היה הדבר הנכון לעשות. אף פעם לא חלמתי על להיות רופא, לא היו לי הורים רופאים, לא התנדבתי בנוער מד"א, לא הייתי חובש בצבא ולא שכבתי עם חובשת בצבא. גם לא עם חובש, יש לי הרבה סטיות אבל זאת לא אחת מהם. בכלל למדתי מחשבים, בדרך לקריירת הי-טק שתסדר לי עשרות אלפי שקלים בחודש עם אוטו מליסינג, תלושים למסעדות ברמת החייל ואישה פאקצה שפגשתי בשלישות של אחד מבסיסי 8200 . איך הלכתי ללמוד רפואה אתם שואלים? במנגנון קבלת ההחלטות השקול והרציונלי ביותר בעולם. פשוט כי בחורה שברה לי את הלב. ולא סתם בחורה – הבחורה הכי יפה בעיר. ולא סתם שברה את הלב – צחקה עלי שאני חנון. וכיבתה עלי סיגריה. באקט של מרד נעורים החלטתי שאני לא אהיה חנון יותר, עזבתי את המחשבים, ועשיתי את הדבר הכי מזעזע שחשבתי עליו באותו הרגע (כי כבר צבעתי את השיער לאדום חצי שנה קודם) – נרשמתי ללימודי רפואה. נו מילא, לפחות לא יפטרו אותי בגיל 41, דווקא כשאני מקריח מקרינה של מחשב, שמן מכל התלושים למסעדות ומגלה שאישתי בוגדת בי עם מי שהיה רס"פ באותו בסיס.

**********

המוניטור מצפצף, האמבולנס ממשיך לשעוט קדימה. הדריכות שהייתה בשיא בתחילת הנסיעה מתחילה להתפוגג קצת. אני מסתכל על המוניטור, מסתכל על החולה, שוב מוניטור, שוב חולה, ובעצם אני חושב על החולה עם כאבי הבטן וההפרשה הוגינלית שבדקתי אתמול בלילה במיון. איזו כוסית היא הייתה. בלי ספק, בקבוצת סיכון למחלות מין. מה שאירוני בכל הסיפור הזה הוא שאני מריץ בראש את כל המחשבות המלוכלכות האלו ובמקביל ממשיך להעריך את החולה כל הזמן, כמו מכונה. בלי שום פגיעה במקצועיות, בלי שיהיה לו שמץ של מושג מה בכלל מתחולל במוחי הקודח. מתישהו לקראת סוף 7 שנות הלימודים אתה מצליח להיות רופא בלי שהסביבה שלך תדע שאתה בעצם בן אדם. אתה עושה זאת ע"י יצירת הבעת הפנים של רופא עובד. מן שקלול של ארשת מלאה סמכותיות עם מבט אבהי. אתה לובש את הארשת הזאת במיוחד כשאתה מנסה להרשים מישהו במקצועיות שלך למרות שאין לך מושג מה אתה עושה. החולה הסתכל עלי ואמר "אתה יודע שזאת פעם ראשונה שלי באמבולנס, אני די עצבני". אז לבשתי את ההבעה המיוחדת ואמרתי לו "למזלך, זאת לא הפעם הראשונה שלי באמבולנס". הוא צחק בהקלה. לא שיקרתי, זאת כבר הייתה הנסיעה השנייה שלי.

החולה שאני מעביר תואר לי כיציב במיוחד. יציב כל כך עד שהסבירות לסיבוכים בדרך היא נמוכה ביותר. יציב כל כך עד שנאלצנו לעצור 3 פעמים בדרך כדי להיערך להחייאה. בדרך גיליתי כמובן שהייתה דליפה מבלון החמצן של האמבולנס ונאלצנו לעצור שוב כדי לעבור לרזרבי. כמובן שהפאראמדיק שאיתי שכח את משקפי הראיה מקרוב בבית וקצת התקשה לאתר עבורי את התרופות הנכונות. בחסדי שמיים, החייאה אמיתית לא הייתה. הסתפקתי בלדחוף לו ניטרטים ומורפיום עד-לא-ידע ולהתפלל. איכשהו הגענו. חדר הצנתורים היה מוכן, רק צריך להכניס לשם את החולה. אני דוחף את החולה שמחובר לדפיברילטור וחמצן, עם רגל וחצי בקבר, מאפסן אותו בין מכונת הפחיות למכונת הממתקים מול משרד הקבלה ופונה להתמודד עם האתגר הרפואי הגדול ביותר שניתן להיתקל בו בישראל. אתגר ששום פרק בלימודי הרפואה לא מכין אותך אליו. הוצאת מדבקות אשפוז. משך כל חייך כסטודנט לרפואה וכרופא מרגילים אותך לנהל דיון הגיוני ואינטליגנטי על מצבו של החולה. אתה מחונך לפעול בדרך רציונלית ומוכחת מדעית, עם קביעת סדרי עדיפויות. אז זהו, כנראה שמזכירות רפואיות דילגו על הפרק הזה. על פי חוקי מרפי, ככל שהחולה שלך יותר דחוף, כך עולה הסבירות שתיפול על המזכירה העצלנית ביותר. זו שמכנה את עצמה מנהלת עמדת קבלה, אבל למעשה עסוקה מרבית שעות העבודה בלאכול מלפפון ודנונה לייט. לא שזה עוזר לה. לאותה מגה-מזכירה, המלאה כמובן ברגשי נחיתות על כך שמישהו חצי מגילה מבקש ממנה להזדרז, יש אינטרס על להוכיח מי באמת מנהל את העניינים בבית החולים. כך עמדתי, עם החולה הנוטה למות, כשחצי מוח שלי דרוך להסתער על החולה ולדפוק לו מכת חשמל, וחצי המוח השני דרוך להסתער על המזכירה ולדפוק לה איזו כאפה שתשלח אותה אחר כבוד לאשפוז בפה ולסת. משך 5 דקות, שנראו כמו נצח, ניסיתי להסביר לה שלחולה אין טלפון נייד. לא, באמת שאין לו. גם לא לאחותו. והוא בן 75 אז נראה לי שאמא שלו כבר לא זמינה. לא, אני לא מכיר את השכנים. ולא, אני ממש לא מבין למה זה קריטי למדבקת אשפוז. לא אני לא מבקש ממך לעבוד מהר כי אני ממהר הביתה. ולא, אני לא רעב. לא, אני רופא והמשמרת שלי לא נגמרת ב-3, היא אף פעם לא נגמרת. כן, אני כן הייתי רוצח אותך פה יא בת זונה אם היית מעכבת אותי עוד דקה. בסופו של דבר הפאראמדיק שלי, שהוא אחלה גבר ובמקרה גם יוצא עדות המזרח עם גורמט וצמיד מזהב (עכשיו דווקא הייתי שמח שהוא שכח את המשקפיים שלו בבית) התחיל להשתולל מולה בטירוף. מיותר לציין שהמדבקות הודפסו מיד.

זהו, עברתי מאות קילומטרים ומזכירה. עכשיו רק להעביר את החולה למחלקה. אנחנו נכנסים למחלקה בהליכה מהירה (כי רופאים לא רצים, הם לחוצים רק מבפנים, בגלל זה כולם מעשנים ועם מעי רגיז). בתחנת האחיות אני מצליח לזנק מעל האחות הגרוזינית עם אפס מוסר העבודה שחיממה בטלפון את המזכירה לא להוציא לי מדבקות, מתוך תקווה שהיא תצא לפנסיה עד שאני אגיע אליה. זיהיתי איזו סטאז'רית שלמדה שנה מעלי בפקולטה אחרת. כל כך שמחתי, סוף סוף החולה הזה יוצא מהאחריות שלי. אני ניגש אליה, מתחיל להציג את החולה ותוך כדי נותן הוראות לשתי האחיות אחרות. הסטאז'רית דופקת בי מבט של בעתה, דומה רק למבט של החולה המסכן שלנו בעצירה השלישית בדרך, ואומרת לי "אמממממ חכה שניה, חכה איתו, אני הולכת לקרוא לרופא".