יום חמישי, 29 באפריל 2010

פרק 3 - טיסה נעימה

מוצאי חג, ערב. אחד החגים הטובים בחיי. כל כך נהנתי. אני בדיוק עולה על המטוס בדרך חזרה לדירה שלי. אני חוזר למסיבות (חינם), לשתייה (חינם), לזיונים (זיוני שכל – חינם), ולכל מיני דברים שמונחים בדירה שלך על השולחן הקטן ליד המרפסת ואם אמא שלך תראה אותך מתעסק איתם בבית של ההורים ,היא תתעלף. נשמע כיף. אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו הוא בדיקות הדם שאני צריך לקחת מחר בבוקר בפנימית. איזו שביזות. רק עשור אחרי ששיננתי לפסיכומטרי את המשפט "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" אני מבין את מלוא משמעותו הקיומית. לקום בבוקר, עייף מהתחת, לאחר שוב, בפעם המיליון, לבית חולים, לקבל 35 טלפונים משאר הרופאים שצועקים למה הם צריכים לקחת את הבדיקות שלי, להגיע ולגלות שהם עדיין מעשנים סיגריה בחנייה. אני שונא לקחת בדיקות דם. עבודה בזויה. מי צריך ללמוד 7 שנים בשביל זה?. והכי גרוע, זה לקחת דם בפנימית. לחפור על הבוקר לאיזה חולה בצקתי מסכן עם דמנציה, שאין לו ורידים בשיט. אף פעם לא הייתי נוגע בחולים האלה, אבל עכשיו כבר אין ברירה. לצערי אני כבר לא סטודנט. לך תקח דם לאיזה דמנטי שבטוח שהוא פרטיזן ואתה נאצי, והגיע הזמן להתחבא בין העצים. יש גם קטע מעצבן במחלקה, לדחוף לחולים ארוחת בוקר בדיוק בזמן לקיחת הדמים. לדעתי זה מנגנון ממשלתי להגנה על דמנטים. אתה מנסה לדקור אותו כמה שיותר מהר ולברוח, הוא מבחינתו ינסה לירוק עליך קוטג' עם ביצה ישר לתוך העין. מאזן האימה.


אני הולך בתוך המטוס לכיוון המושב שלי. לפני הולכת איזו חמודה. מאלה שמתכופפות כדי להרים נייר שנפל לקשיש לפניהן בתור, ואומרות תודה מדי פעם. רואים שהיא לא גדלה בתל אביב. אני הולך אחריה ומתפלל שהיא תמשיך ללכת עד למושב שלי בקדמת המטוס. אני יושב ב 2A. היא התיישבה ב 11D. איזו הפתעה. לבסוף אני צונח על המושב שלי, ומנסה לחשוב, לאור הקארמה המהממת שאופפת אותי כרגע, איזה ילד מנוזל ששכח לקחת הבוקר את הריטלין שלו עומד להתיישב לידי. דווקא התיישבה פה אמא מקסימה עם תינוקת חמודה. התינוקת ישנה, כמו מלאך. איזה כיף. אני מעריך סבירות גבוהה לטיסה נעימה. המטוס מתניע מנועים ומתחיל לרוץ על המסלול. התינוקת מתעוררת. גרמתי כמה דברים כואבים לאנשים במהלך הקריירה הרפואית שלי, אבל צרחות כמו שהפיקה התינוקת הזו לא שמעתי מימיי. אגב, אני עדיין לא הורה, אבל לדעתי לשאול תינוקת בת חצי שנה "בייבי, למה לבכות?" לא יקדם אותנו. דחפי לה מוצץ לפה. או טובוס לגרון. רק שתפסיק לבכות קיבינמט. ומה הקטע המפגר הזה לקרוא לתינוקת בייבי? כמו הפלצנים שקוראים לכלב שלהם דוגי. בייבי זה כינוי חמוד שמשמש שני אוהבים במערכת יחסים שהיא יותר מסטוץ או רק אינטרסים. גם דוגי הוא מושג בין שני אוהבים במערכת יחסית רצינית, אבל אפשר להשתמש בו גם בסטוץ. מאידך גיסא, הסבירות שיתאפשר לי להשתמש בו בסטוץ זהה לסבירות שהתינוקת הזאת תפסיק לבכות עכשיו.


תוך ניסיון נואש להתעלם מזעקות השבר מסביבי, אני חוזר למחשבות שלי. בחזרה לדמים. הסתבר לי לאחרונה כי אחד מלקוחות הדמים הקשים ביותר שלי נפטר. פשוט ככה. הוא שכב חודשים במחלקה, מאלה שאתה אומר עליהם שהם זקנים מדי בשביל למות. אז לא. הוא היה חולה מטורף, אבל נקשרתי אליו, כי הוא היה החולה המטורף שלי. היו לו בצקות בכל הגוף כולל במפשעה, וברגע שהיית מתקרב אליו עם מבחנה הוא היה מתחיל לצרוח "look at my coconut balls!". היו לו ביצים שיצאו מתוך פארודיה. באמת כאב לי כשהוא נפטר, ואני התנדבתי לכתוב את מכתב הפטירה שלו. עברתי על התיק הרפואי שלו וראיתי שהוא הגיע למיון מעורפל הכרה, עם לחץ דם אפסי וטמפ' של חרדון שנשכח במקרר. מיותר לציין שהתורן במיון באמצע הלילה היה שבוז מדי בשביל לכתוב קבלה כמו שצריך, לחץ על הטקסט האוטומטי בפרק של הבדיקה הגופנית, והפליא לתאר את החולה כ"בהכרה, עירני, נינוח, ללא סימני מצוקה". רפואת המחר. אבל מחשבות מסוג זה לא משפרות לי את מצב הרוח. החלטתי לנסות ולהתמקד בחופשה שחלפה. סיפרתי לים, אחת מהבחורות שפגשתי באחד מערבי החופשה, שאני רופא. למעשה אני נוהג לספר את זה לכל בחורה שאני פוגש. זאת ועוד, אני עומד כרגע על זמן ממוצע של 49 שניות מרגע ה-"הי, מה קורה?" עד שאני מצליח לדחוף את המקצוע הארור הזה לשיחה. לא ברור לי מה בדיוק מושך בו, אם זה הריח של המדים אחרי התורנות, השכר האפסי בחשבון הבנק או מצב הרוח הכללי שאתה שרוי בו אחרי התקלות עם איזה פרופסור, אבל אמרו לי שבנות מתלהבות מזה. הבעיה היא שבארץ הבחורות כל כך סובלניות ומסבירות פנים עד שזמן מחצית החיים שלך ליד בחורה בפאב עומד על 27 שניות. מה גם שכל בחורה עד עכשיו שהתלהבה מהתואר ממש לא הלהיבה אותי בחזרה. בכל מקרה, ים ממש לא התלהבה מזה. "אז אתה מאלה שיודעים מה הם רוצים לעשות בחיים אהה" היא אמרה. עניתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים ושהייתי רוצה בכלל להיות סופר. "הייתי קונה את הספר שלך". "את סתם אומרת כדי שאני אפסיק לחפור לך" החזרתי. "צודק" היא החזירה על ההחזרה. מלהיבות אותי הבחורות המחזירות. רק חבל שבאותו הרגע נכנסנו לשניה ה-28 והיא הלכה.


"מה תרצה לשתות אדוני?" קוטע לי את המחשבות איזה דייל. עד היום אני מתלבט מה יותר גרוע – שיקראו לך ילד או אדוני. אני מעדיף שיקראו לי בייבי. ואם היא באמת שווה את זה, הייתי מוכן שיקראו לי דוגי. הדייל בטיסות האלה מציע קולה (אם אין לך בחילה), nestea (אם יש לך קצת בחילה), מים (אם יש לך ממש בחילה) ותפוצ'יפס (אם עד עכשיו לא הייתה לך בחילה ואתה מרגיש מקופח). הלכתי על הנס-טי, רק בשביל לקבל כוס חד פעמית. אני פשוט חושב יותר טוב כשאני לועס כוסות מפלסטיק. יש לי חבר שמכיר את ים. את האמת שהוא לא ממש חבר, הוא יותר מכר של רע של עמית שטייל פעם בניקרגוואה עם חבר שלי. אבל לצורך העניין הוא קודם בדרגה. הוא הציע לתת לה את הטלפון שלי (מאיפה לך יש את הטלפון שלי יא סטוקר?!?!) ואולי היא תתקשר. נו באמת, מה הסיכוי שהיא תתקשר, בשביל מה אפילו לנסות. הרי כל החיים שלי אחז אותי איזה פחד בלתי מוסבר מכישלון. כאילו שאם אני לא אצליח, או אאכזב מישהו, כל העולם יקרוס. לפני כמה שבועות ביקשו ממני להכניס עירוי לחולה בלתי אפשרי שכל הרופאים כאן מנסים להמנע ממנו. סרבתי בנימוס ואמרתי שחבל לי לנסות סתם כי אין סיכוי שאני אצליח. מנהלת המחלקה שלי, ששמעה את השיחה, החליטה לתת לי נאום מוטיבציה בונה ביטחון עצמי, כזה שטופח לך על השכם עם ביקורת מרומזת קלה. אז באמצע המחלקה, מול כל הצוות, היא צרחה עלי שאני חתיכת אפס, לוזר, שאין שום סיכוי שייצא ממני משהו בחיים עם גישה כזאת ולא שכחה לציין "ואתה עוד חולם להיות מנתח, פחחחחח...". אין דבר יותר כואב מאמת שנבעטה לך לתוך הפנים. לא כל כך הסתדרתי עם המנהלת הזו בהתחלה, אבל חייבים להודות - הנטיה שלה לצלוב אותי בכיכר בעיר 6 פעמים ביום עשתה אותי גבר. הכנסתי לחולה הזה עירוי בדקירה ראשונה. ונתתי את הטלפון שלי לים.
המטוס נוחת. הדייל מודיע שהשעה היא 9 וחצי בערב, ובחוץ 35 מעלות. חם ומגניב. אני פותח את הפלאפון ומגלה שמחכה לי SMS. וואלה, אמרתי לכם שהיא תתקשר, איזה מלך אני. אני פותח את ההודעה ומגלה שהיא מכילה הצעה להודעות טקסט חינם בסלקום. כוסאמק. חזרה לעבודה. נו מילא, לפחות מחר אני לא אצטרך לראות מישהו עם ביצים יותר גדולות משלי.


מוקדש לא.י.ב., בן 81 במותו, יהיה זכרו ברוך.

יום שלישי, 20 באפריל 2010

פרק 2 – תמיד הכי אפל לפני עלות השחר

חדר מיון, אמצע הלילה. שני תורנים ישנים, התורן הבכיר הלך לעשות החייאה בפנימית. נשארתי לבד. לבד, באמצע הלילה, על חדר מיון מלא. אני גמור מעייפות. המשמרת עד עכשיו הייתה סיוט. נראה שכל חולה כרוני שהגיע לעיר החליט לנצל את החופשה כדי לקבל חוות דעת נוספת במיון. התייעצות עם סטאז'ר. לא ישנתי כל השבוע. הייתי עסוק במרדף אחרי איזו חמודה. או לפחות שכנעתי את עצמי שהיא חמודה. כי לא משנה אם היא חמודה או לא, אני שונא להפסיד. אתמול, במקום לישון לקראת התורנות הזו, ישבתי איתה באיזה בר על החוף. ברגישות ובנחישות, זה התקדם הלאה. אנחנו כל כך מיומנים בסמול טוק המפגר הזה, הכל מכני, קר, פשוט כמו עוד יום עבודה. יש אנשים שקונים מכוניות, יש אנשים שקונים מניות, אנחנו קונים אמון. הרי בחדר מיון, אתה בתוך וילון, עם אדם שבחיים שלך לא פגשת קודם לכן, ותוך כמה דקות הוא מספר לך מרצונו החופשי שהוא גוסס, שהבן שלו נרקומן ושהוא בוגד באשתו עם השכן. אנחנו גם מומחים לשכנע אנשים לעשות את מה שאנחנו רוצים שיעשו. הרי כמה פעמים ביום אנחנו מחתימים חולים על הסכמה לניתוח?. אחרי כמה שעות זה נגמר עם אותה חמודה, על אותו חוף, קצת יותר רחוק מהבר. אני לא אוהב את הקטעים האלה. אני דווקא בחור טוב, לפחות ככה אני אוהב לתפוס את עצמי, אבל בזמן האחרון הפכתי לדי מניאק. כולם אומרים לי שכולם מניאקים, ואלה החיים. אבל אם הייתי רוצה להיות כמו כולם, לא הייתי כאן עכשיו. בקיצור, גם ישנתי רק שעה בלילה, וגם אני מלא ברגשות אשם. כל היום מתנגן לי בראש wicked game של כריס אייזיק. קיבינימט הייתי בן איזה 5 כשהשיר הזה יצא אז מה הוא קשור עכשיו?!. חוץ מזה, כבר התקלחתי פעמיים מאז ועדיין יש לי חול בתחת. וכדי להוסיף לכל החגיגה, קיבלתי ממנה עד עכשיו בערך 17 SMSים שהתחילו ב"מאמוש אני מקווה שאין לך עומס, דבר איתי" ונמשכו ל"מאמוש, אני לא מבינה למה אתה לא מדבר איתי". אני שונא כשקוראים לי מאמוש. את בקושי מכירה אותי אז איך את יודעת אם אני מאמוש?. ולאן לעזאזל נעלם כריס אייזיק?! כאילו שגם יש לי זמן לכל המחשבות האלו.

הבעיה העיקרית במיון הזה היא שהוא מלא בחולים שלא צריכים חדר מיון. הם צריכים רופא בקופת חולים. או אחות. או חובש. או ילד בן 12 שעבר קורס עזרה ראשונה בחוג סיירים. אבל הם לא צריכים רופא מיון. עדיין נשגב מבינתי למה גרד במפשעה מזה שבוע וחצי מגיע למיון בשבת לפנות בוקר. עם כל האמפתיה, אי אפשר שלא להתעצבן מהחולים האלה, שהם חולים אבל לא באמת חולים. כל המקרים הקטנים הללו מתישים אותך. גונבים לך אנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת במקרי חירום אמיתיים. וואו, אני פשוט גמור מעייפות. אין לי מושג איך אני עדיין עומד על הרגליים. תוך כדי שאני נוגח בספרי הרפואה העדכניים לשנת 1976 שנמצאים במיון כדי להתעורר, אני שומע מבחוץ אמבולנס של מד"א. אני אוהב את החבר'ה של מד"א, הם באמת אנשים טובים. אבל בלילה אני פשוט שונא אותם. הם נכנסים דרך הדלת עם איזה קשיש שבקושי נושם וצועקים "שלום!! מה שלומכם??" עם פרצוף עוגה וחיוך מאוזן לאוזן. איזה אושר, איזו דיצה.כל כך מרוצים מעצמם. מי ישמע הביאו לי שאריות ממשלוח הסמים שנתפס ליד הגבול. אה לא? הבאתם חולה בן 91 עם קוצר נשימה במקום? טוב זה מה שקורה כשמעשנים ירוק בגיל 90. סמים קלים, מחיר כבד. אני מסתכל על החולה, הוא נראה על הפנים. העייפות נזרקת הצידה. איתה כל התיקים של החולים הקלים. המשחק מתחיל.

אני מכיר את החולה הזה בעל פה, הוא מתאשפז פה כל יומיים, תמיד עם אותה בעיה. מעבירים אותו מהאלונקה של מד"א למיטה שלנו. הוא נראה כל כך רע שאני אפילו לא מחכה שהאחות תסיים לקבל אותו, מריץ בדיקה גופנית תוך דקה וישר מנסה להכניס עירוי. האחות שלידי הזמינה את הטכנאית רנטגן לצילום דחוף. תמיד כשאומרים לטכנאים האלה צילום דחוף הם מגיעים אחרי שעה. למעשה, לפי הסטטיסטיקה של בית החולים, טכנאי הרנטגן מגיעים לצילום דחוף אחרי 17 דקות. אתם יודעים כמה פעמים אפשר למות במשך 17 דקות?. האחות התחרפנה בטלפון וצעקה שזה חולה סופר דחוף, מתוך מחשבה שעד הבוקר הטכנאית תגיע. כמובן שהטכנאית הופיעה תוך 9.69 שניות. אולי היא חשבה שהיא אמורה לצלם את אנחל בונני. מרוב המהירות שלה, לא הספקתי לעשות כלום. היא מסדרת את המכשיר שלה, שמאלץ אותי לזוז מהחולה, ופוקדת עלי להתרחק כי היא מצלמת עכשיו. אני לא סובל את הטכנאית הזאת. פעם שלחתי לה חולה לצילום דחוף עם חשד לחסימת מעיים. יומיים אחר כך, בחדר האוכל, בדיוק כשאני מנסה להתחיל עם המיילדת היחידה בבית החולים הזה שמתחת לגיל 50, הטכנאית מתיישבת לידינו ומסתלבטת עלי שלא הייתה חסימת מעיים, החולה רק אכלה חומוס. אז הלוואי שגם הטכנאית הזו תאכל את אותו חומוס. כשמכונת הצילום הניידת שלה פוגעת לי בראש בפעם השנייה אני מתחרפן. אני צורח על כל הסביבה שאף אחד פה לא זז עד שאני מכניס את העירוי הזה. ללא צל של ספק, החלטה מפגרת וחסרת היגיון לחלוטין. הרי את הצילום יסיימו תוך חצי דקה, ובסבאל'ה הזה אני אפספס עירוי לפחות 3 פעמים. אבל אין ברירה, המיון בורח לי מהידיים וצריך להבהיר פה טוב טוב מי הבוס ומי טכנאי.
יש משהו קסום בצעקות של רופא באמצע משבר במיון. במיוחד רופא שהאחיות נותנות לו כבוד. לא משנה כמה דבילית הפקודה שהוא צורח, היא תבוצע מיד, לפעמים עם הערות ביניים, אבל תמיד תוך כדי התגלגלות. מצד שני, הן מבצעות את הפקודות שלך מתוך הנחה שאתה יודע מה אתה עושה. אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. כמו שאמר פעם זקן סיני חכם (למעשה סטלן תל אביבי, אבל הסינים מוכרים לכל העולם): שא ברכה, או שא בתוצאות. הטכנאית בעלת השם העולמי באבחון חסימות מעיים נאלצת לעמוד בצד, ולראות אותי מחטיא פעם אחרי פעם. בניסיון השלישי כבר התחלתי להזיע. על הזין שלי שכל המיון תוקע לי עיניים בגב ופולט מתחת לשפם "מה יהיה עם הסטאז'רים האלה". לרטינות ולקיטורים כבר התרגלתי. מה שבאמת חשוב שהחולה פשוט במצב רע. אני מחטיא גם את הניסיון השלישי. אני מסתובב אחורה, אין אף רופא ברדיוס של קילומטר. אף אחד שיבוא לעזור. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך עם הגב לקיר. בא לי להעיף הכל לקיבינימט וללכת הביתה. בא לי לבכות. בניסיון הרביעי אני מצליח. תוך 30 שניות החולה עם אינהלציה, אחרי צילום, אחרי סטרואידים, אחרי משתנים ועם מגנזיום רץ לווריד. אני מגחך לעצמי בדרך לוילון ליד, כדי להחזיר כתף פרוקה. אני דוגל בשיטת ההחזרה עם הרגל שלי בבית שחי שלו. א', זו השיטה הכי קלה. ב' זו שיטה חינוכית – אם אתה מספיק מטומטם כדי לפרוק כתף ב-4 בבוקר, תאלץ להריח כף רגל של תורן שבילתה את 20 השעות האחרונות בתוך נעל new balance בת 5 שנים. תוך כמה שניות הכתף במקום, ואני מעיף את החולה לצילום רנטגן. ברגעי לחץ במיון, התחביב שלי הוא להעביר את כולם לרנטגן. אני שולח צילומים על כל דבר, רק שלא ישבו לי במיון. הלוואי שהייתי יכול לשלוח אותם גם לצילום פספורט ולתמונת בר מצווה (לבנות שביניכם – מדובר בפוזה מגרה במיוחד, בא אתה נאלץ לעמוד באמצע גן האירועים של האירוע המיועד, כשאתה נמצא בחצי סיבוב למצלמה, מחזיק מאחורי הגב בעזרת 2 אצבעות ז'קט מכוער במיוחד אותו לעולם לא תלבש שוב, מציג פנים מלאות חצ'קונים וחיוך שחושף לראווה ברזלים בשיניים בצבעי מכבי חיפה. מיותר לציין שהתמונה הנ"ל תתנוסס במפגיע במקום אסטרטגי במסדרון בית ההורים בשנים הקרובות).

התורן הבכיר חזר מהפנימית. עכשיו מתחילים לאשפז ולשחרר הביתה, מנקים מיון בקצב אש. בחיים שלי לא עשיתי רפואה כל כך גרועה, אבל אף אחד לא מת, כולם קיבלו טיפול סביר, המיון לא קרס, ולא הערנו את התורנים האחרים. כשהמיון כבר שקט, התורנים מתעוררים. באים להחליף אותנו במיון. בחוץ כבר ציפורים מצייצות, יש לי בערך שעתיים שינה לגנוב עד ישיבת הבוקר. בדרך למחלקה, לישון על מיטת חולה לא מאוישת, אני קולט גל חדש של חולים בכניסה למיון. אין דבר יותר מספק בסיום תורנות מאשר לראות חולים שאתה לא צריך לטפל בהם. אני שולף את הפלאפון כדי לראות את השעה המדויקת, ורואה SMS חדש. "תקשיב לי טוב, אם אתה לא עונה עכשיו זה נגמר". זמן שליחה – לפני 4 שעות. זה באמת נגמר. סוף סוף. עד התורנות הבאה.

יום חמישי, 15 באפריל 2010

פרק 1 - מעבר לאופק

שעת אור יום. למעשה שעת צהריים ביום לוהט באמצע המדבר. בחוץ בערך 50 מעלות, והאמבולנס שלי עוקף משאיות על שפת תהום במהירות של רק פי 3 מזה. לרגע אני מתעשת ונזכר שאסור לי להביט על הכביש ולחשוב על כך שאמות בטרם הסנפתי קוקאין מציצי של קולומביאנית, כי שלחו אותי ללוות חולה בדרך לצנתור דחוף. קפיצה קטנה של כמה מאות קילומטרים אל חדר הצנתורים הקרוב. ליווי שממלא לב כל סטאז'ר בדיצה ובגילה רק מעצם המחשבה עליו. אני מעיף מבט על המוניטור שמודד כל סימן חיוני אפשרי של החולה. לפי המדדים החולה כבר נפטר. אני מעיף מבט על החולה - הוא מחטט באף. נפלא, אני מת על טכנולוגיה.


**********

לא מזמן הגעתי לכאן, ואני לא מפסיק לתהות אם זה היה הדבר הנכון לעשות. למעשה, אני לא מפסיק לתהות אם ללמוד רפואה היה הדבר הנכון לעשות. אף פעם לא חלמתי על להיות רופא, לא היו לי הורים רופאים, לא התנדבתי בנוער מד"א, לא הייתי חובש בצבא ולא שכבתי עם חובשת בצבא. גם לא עם חובש, יש לי הרבה סטיות אבל זאת לא אחת מהם. בכלל למדתי מחשבים, בדרך לקריירת הי-טק שתסדר לי עשרות אלפי שקלים בחודש עם אוטו מליסינג, תלושים למסעדות ברמת החייל ואישה פאקצה שפגשתי בשלישות של אחד מבסיסי 8200 . איך הלכתי ללמוד רפואה אתם שואלים? במנגנון קבלת ההחלטות השקול והרציונלי ביותר בעולם. פשוט כי בחורה שברה לי את הלב. ולא סתם בחורה – הבחורה הכי יפה בעיר. ולא סתם שברה את הלב – צחקה עלי שאני חנון. וכיבתה עלי סיגריה. באקט של מרד נעורים החלטתי שאני לא אהיה חנון יותר, עזבתי את המחשבים, ועשיתי את הדבר הכי מזעזע שחשבתי עליו באותו הרגע (כי כבר צבעתי את השיער לאדום חצי שנה קודם) – נרשמתי ללימודי רפואה. נו מילא, לפחות לא יפטרו אותי בגיל 41, דווקא כשאני מקריח מקרינה של מחשב, שמן מכל התלושים למסעדות ומגלה שאישתי בוגדת בי עם מי שהיה רס"פ באותו בסיס.

**********

המוניטור מצפצף, האמבולנס ממשיך לשעוט קדימה. הדריכות שהייתה בשיא בתחילת הנסיעה מתחילה להתפוגג קצת. אני מסתכל על המוניטור, מסתכל על החולה, שוב מוניטור, שוב חולה, ובעצם אני חושב על החולה עם כאבי הבטן וההפרשה הוגינלית שבדקתי אתמול בלילה במיון. איזו כוסית היא הייתה. בלי ספק, בקבוצת סיכון למחלות מין. מה שאירוני בכל הסיפור הזה הוא שאני מריץ בראש את כל המחשבות המלוכלכות האלו ובמקביל ממשיך להעריך את החולה כל הזמן, כמו מכונה. בלי שום פגיעה במקצועיות, בלי שיהיה לו שמץ של מושג מה בכלל מתחולל במוחי הקודח. מתישהו לקראת סוף 7 שנות הלימודים אתה מצליח להיות רופא בלי שהסביבה שלך תדע שאתה בעצם בן אדם. אתה עושה זאת ע"י יצירת הבעת הפנים של רופא עובד. מן שקלול של ארשת מלאה סמכותיות עם מבט אבהי. אתה לובש את הארשת הזאת במיוחד כשאתה מנסה להרשים מישהו במקצועיות שלך למרות שאין לך מושג מה אתה עושה. החולה הסתכל עלי ואמר "אתה יודע שזאת פעם ראשונה שלי באמבולנס, אני די עצבני". אז לבשתי את ההבעה המיוחדת ואמרתי לו "למזלך, זאת לא הפעם הראשונה שלי באמבולנס". הוא צחק בהקלה. לא שיקרתי, זאת כבר הייתה הנסיעה השנייה שלי.

החולה שאני מעביר תואר לי כיציב במיוחד. יציב כל כך עד שהסבירות לסיבוכים בדרך היא נמוכה ביותר. יציב כל כך עד שנאלצנו לעצור 3 פעמים בדרך כדי להיערך להחייאה. בדרך גיליתי כמובן שהייתה דליפה מבלון החמצן של האמבולנס ונאלצנו לעצור שוב כדי לעבור לרזרבי. כמובן שהפאראמדיק שאיתי שכח את משקפי הראיה מקרוב בבית וקצת התקשה לאתר עבורי את התרופות הנכונות. בחסדי שמיים, החייאה אמיתית לא הייתה. הסתפקתי בלדחוף לו ניטרטים ומורפיום עד-לא-ידע ולהתפלל. איכשהו הגענו. חדר הצנתורים היה מוכן, רק צריך להכניס לשם את החולה. אני דוחף את החולה שמחובר לדפיברילטור וחמצן, עם רגל וחצי בקבר, מאפסן אותו בין מכונת הפחיות למכונת הממתקים מול משרד הקבלה ופונה להתמודד עם האתגר הרפואי הגדול ביותר שניתן להיתקל בו בישראל. אתגר ששום פרק בלימודי הרפואה לא מכין אותך אליו. הוצאת מדבקות אשפוז. משך כל חייך כסטודנט לרפואה וכרופא מרגילים אותך לנהל דיון הגיוני ואינטליגנטי על מצבו של החולה. אתה מחונך לפעול בדרך רציונלית ומוכחת מדעית, עם קביעת סדרי עדיפויות. אז זהו, כנראה שמזכירות רפואיות דילגו על הפרק הזה. על פי חוקי מרפי, ככל שהחולה שלך יותר דחוף, כך עולה הסבירות שתיפול על המזכירה העצלנית ביותר. זו שמכנה את עצמה מנהלת עמדת קבלה, אבל למעשה עסוקה מרבית שעות העבודה בלאכול מלפפון ודנונה לייט. לא שזה עוזר לה. לאותה מגה-מזכירה, המלאה כמובן ברגשי נחיתות על כך שמישהו חצי מגילה מבקש ממנה להזדרז, יש אינטרס על להוכיח מי באמת מנהל את העניינים בבית החולים. כך עמדתי, עם החולה הנוטה למות, כשחצי מוח שלי דרוך להסתער על החולה ולדפוק לו מכת חשמל, וחצי המוח השני דרוך להסתער על המזכירה ולדפוק לה איזו כאפה שתשלח אותה אחר כבוד לאשפוז בפה ולסת. משך 5 דקות, שנראו כמו נצח, ניסיתי להסביר לה שלחולה אין טלפון נייד. לא, באמת שאין לו. גם לא לאחותו. והוא בן 75 אז נראה לי שאמא שלו כבר לא זמינה. לא, אני לא מכיר את השכנים. ולא, אני ממש לא מבין למה זה קריטי למדבקת אשפוז. לא אני לא מבקש ממך לעבוד מהר כי אני ממהר הביתה. ולא, אני לא רעב. לא, אני רופא והמשמרת שלי לא נגמרת ב-3, היא אף פעם לא נגמרת. כן, אני כן הייתי רוצח אותך פה יא בת זונה אם היית מעכבת אותי עוד דקה. בסופו של דבר הפאראמדיק שלי, שהוא אחלה גבר ובמקרה גם יוצא עדות המזרח עם גורמט וצמיד מזהב (עכשיו דווקא הייתי שמח שהוא שכח את המשקפיים שלו בבית) התחיל להשתולל מולה בטירוף. מיותר לציין שהמדבקות הודפסו מיד.


זהו, עברתי מאות קילומטרים ומזכירה. עכשיו רק להעביר את החולה למחלקה. אנחנו נכנסים למחלקה בהליכה מהירה (כי רופאים לא רצים, הם לחוצים רק מבפנים, בגלל זה כולם מעשנים ועם מעי רגיז). בתחנת האחיות אני מצליח לזנק מעל האחות הגרוזינית עם אפס מוסר העבודה שחיממה בטלפון את המזכירה לא להוציא לי מדבקות, מתוך תקווה שהיא תצא לפנסיה עד שאני אגיע אליה. זיהיתי איזו סטאז'רית שלמדה שנה מעלי בפקולטה אחרת. כל כך שמחתי, סוף סוף החולה הזה יוצא מהאחריות שלי. אני ניגש אליה, מתחיל להציג את החולה ותוך כדי נותן הוראות לשתי האחיות אחרות. הסטאז'רית דופקת בי מבט של בעתה, דומה רק למבט של החולה המסכן שלנו בעצירה השלישית בדרך, ואומרת לי "אמממממ חכה שניה, חכה איתו, אני הולכת לקרוא לרופא".