שעת אור יום. למעשה שעת צהריים ביום לוהט באמצע המדבר. בחוץ בערך 50 מעלות, והאמבולנס שלי עוקף משאיות על שפת תהום במהירות של רק פי 3 מזה. לרגע אני מתעשת ונזכר שאסור לי להביט על הכביש ולחשוב על כך שאמות בטרם הסנפתי קוקאין מציצי של קולומביאנית, כי שלחו אותי ללוות חולה בדרך לצנתור דחוף. קפיצה קטנה של כמה מאות קילומטרים אל חדר הצנתורים הקרוב. ליווי שממלא לב כל סטאז'ר בדיצה ובגילה רק מעצם המחשבה עליו. אני מעיף מבט על המוניטור שמודד כל סימן חיוני אפשרי של החולה. לפי המדדים החולה כבר נפטר. אני מעיף מבט על החולה - הוא מחטט באף. נפלא, אני מת על טכנולוגיה.
**********
לא מזמן הגעתי לכאן, ואני לא מפסיק לתהות אם זה היה הדבר הנכון לעשות. למעשה, אני לא מפסיק לתהות אם ללמוד רפואה היה הדבר הנכון לעשות. אף פעם לא חלמתי על להיות רופא, לא היו לי הורים רופאים, לא התנדבתי בנוער מד"א, לא הייתי חובש בצבא ולא שכבתי עם חובשת בצבא. גם לא עם חובש, יש לי הרבה סטיות אבל זאת לא אחת מהם. בכלל למדתי מחשבים, בדרך לקריירת הי-טק שתסדר לי עשרות אלפי שקלים בחודש עם אוטו מליסינג, תלושים למסעדות ברמת החייל ואישה פאקצה שפגשתי בשלישות של אחד מבסיסי 8200 . איך הלכתי ללמוד רפואה אתם שואלים? במנגנון קבלת ההחלטות השקול והרציונלי ביותר בעולם. פשוט כי בחורה שברה לי את הלב. ולא סתם בחורה – הבחורה הכי יפה בעיר. ולא סתם שברה את הלב – צחקה עלי שאני חנון. וכיבתה עלי סיגריה. באקט של מרד נעורים החלטתי שאני לא אהיה חנון יותר, עזבתי את המחשבים, ועשיתי את הדבר הכי מזעזע שחשבתי עליו באותו הרגע (כי כבר צבעתי את השיער לאדום חצי שנה קודם) – נרשמתי ללימודי רפואה. נו מילא, לפחות לא יפטרו אותי בגיל 41, דווקא כשאני מקריח מקרינה של מחשב, שמן מכל התלושים למסעדות ומגלה שאישתי בוגדת בי עם מי שהיה רס"פ באותו בסיס.
**********
המוניטור מצפצף, האמבולנס ממשיך לשעוט קדימה. הדריכות שהייתה בשיא בתחילת הנסיעה מתחילה להתפוגג קצת. אני מסתכל על המוניטור, מסתכל על החולה, שוב מוניטור, שוב חולה, ובעצם אני חושב על החולה עם כאבי הבטן וההפרשה הוגינלית שבדקתי אתמול בלילה במיון. איזו כוסית היא הייתה. בלי ספק, בקבוצת סיכון למחלות מין. מה שאירוני בכל הסיפור הזה הוא שאני מריץ בראש את כל המחשבות המלוכלכות האלו ובמקביל ממשיך להעריך את החולה כל הזמן, כמו מכונה. בלי שום פגיעה במקצועיות, בלי שיהיה לו שמץ של מושג מה בכלל מתחולל במוחי הקודח. מתישהו לקראת סוף 7 שנות הלימודים אתה מצליח להיות רופא בלי שהסביבה שלך תדע שאתה בעצם בן אדם. אתה עושה זאת ע"י יצירת הבעת הפנים של רופא עובד. מן שקלול של ארשת מלאה סמכותיות עם מבט אבהי. אתה לובש את הארשת הזאת במיוחד כשאתה מנסה להרשים מישהו במקצועיות שלך למרות שאין לך מושג מה אתה עושה. החולה הסתכל עלי ואמר "אתה יודע שזאת פעם ראשונה שלי באמבולנס, אני די עצבני". אז לבשתי את ההבעה המיוחדת ואמרתי לו "למזלך, זאת לא הפעם הראשונה שלי באמבולנס". הוא צחק בהקלה. לא שיקרתי, זאת כבר הייתה הנסיעה השנייה שלי.
החולה שאני מעביר תואר לי כיציב במיוחד. יציב כל כך עד שהסבירות לסיבוכים בדרך היא נמוכה ביותר. יציב כל כך עד שנאלצנו לעצור 3 פעמים בדרך כדי להיערך להחייאה. בדרך גיליתי כמובן שהייתה דליפה מבלון החמצן של האמבולנס ונאלצנו לעצור שוב כדי לעבור לרזרבי. כמובן שהפאראמדיק שאיתי שכח את משקפי הראיה מקרוב בבית וקצת התקשה לאתר עבורי את התרופות הנכונות. בחסדי שמיים, החייאה אמיתית לא הייתה. הסתפקתי בלדחוף לו ניטרטים ומורפיום עד-לא-ידע ולהתפלל. איכשהו הגענו. חדר הצנתורים היה מוכן, רק צריך להכניס לשם את החולה. אני דוחף את החולה שמחובר לדפיברילטור וחמצן, עם רגל וחצי בקבר, מאפסן אותו בין מכונת הפחיות למכונת הממתקים מול משרד הקבלה ופונה להתמודד עם האתגר הרפואי הגדול ביותר שניתן להיתקל בו בישראל. אתגר ששום פרק בלימודי הרפואה לא מכין אותך אליו. הוצאת מדבקות אשפוז. משך כל חייך כסטודנט לרפואה וכרופא מרגילים אותך לנהל דיון הגיוני ואינטליגנטי על מצבו של החולה. אתה מחונך לפעול בדרך רציונלית ומוכחת מדעית, עם קביעת סדרי עדיפויות. אז זהו, כנראה שמזכירות רפואיות דילגו על הפרק הזה. על פי חוקי מרפי, ככל שהחולה שלך יותר דחוף, כך עולה הסבירות שתיפול על המזכירה העצלנית ביותר. זו שמכנה את עצמה מנהלת עמדת קבלה, אבל למעשה עסוקה מרבית שעות העבודה בלאכול מלפפון ודנונה לייט. לא שזה עוזר לה. לאותה מגה-מזכירה, המלאה כמובן ברגשי נחיתות על כך שמישהו חצי מגילה מבקש ממנה להזדרז, יש אינטרס על להוכיח מי באמת מנהל את העניינים בבית החולים. כך עמדתי, עם החולה הנוטה למות, כשחצי מוח שלי דרוך להסתער על החולה ולדפוק לו מכת חשמל, וחצי המוח השני דרוך להסתער על המזכירה ולדפוק לה איזו כאפה שתשלח אותה אחר כבוד לאשפוז בפה ולסת. משך 5 דקות, שנראו כמו נצח, ניסיתי להסביר לה שלחולה אין טלפון נייד. לא, באמת שאין לו. גם לא לאחותו. והוא בן 75 אז נראה לי שאמא שלו כבר לא זמינה. לא, אני לא מכיר את השכנים. ולא, אני ממש לא מבין למה זה קריטי למדבקת אשפוז. לא אני לא מבקש ממך לעבוד מהר כי אני ממהר הביתה. ולא, אני לא רעב. לא, אני רופא והמשמרת שלי לא נגמרת ב-3, היא אף פעם לא נגמרת. כן, אני כן הייתי רוצח אותך פה יא בת זונה אם היית מעכבת אותי עוד דקה. בסופו של דבר הפאראמדיק שלי, שהוא אחלה גבר ובמקרה גם יוצא עדות המזרח עם גורמט וצמיד מזהב (עכשיו דווקא הייתי שמח שהוא שכח את המשקפיים שלו בבית) התחיל להשתולל מולה בטירוף. מיותר לציין שהמדבקות הודפסו מיד.
זהו, עברתי מאות קילומטרים ומזכירה. עכשיו רק להעביר את החולה למחלקה. אנחנו נכנסים למחלקה בהליכה מהירה (כי רופאים לא רצים, הם לחוצים רק מבפנים, בגלל זה כולם מעשנים ועם מעי רגיז). בתחנת האחיות אני מצליח לזנק מעל האחות הגרוזינית עם אפס מוסר העבודה שחיממה בטלפון את המזכירה לא להוציא לי מדבקות, מתוך תקווה שהיא תצא לפנסיה עד שאני אגיע אליה. זיהיתי איזו סטאז'רית שלמדה שנה מעלי בפקולטה אחרת. כל כך שמחתי, סוף סוף החולה הזה יוצא מהאחריות שלי. אני ניגש אליה, מתחיל להציג את החולה ותוך כדי נותן הוראות לשתי האחיות אחרות. הסטאז'רית דופקת בי מבט של בעתה, דומה רק למבט של החולה המסכן שלנו בעצירה השלישית בדרך, ואומרת לי "אמממממ חכה שניה, חכה איתו, אני הולכת לקרוא לרופא".
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקגאוני! אתה מוכשר בטירוף!
השבמחק