יום שבת, 18 בספטמבר 2010

פרק 9 – כלום לא עצוב

שעת סוף צהריים, ליתר דיוק 14:45. ליתר דיוק שעת טרום סוף יום. הדלת סגורה, הוילונות מוגפים, ואנחנו לבד בחדר. חם פה ואני כבר מתחיל לנוע באי נוחות על הכסא. "אני אוהבת רופאים, אני חושבת שהם עושים עבודת קודש ולא מעריכים אותם. אבל אני מעריכה" היא אומרת. התחמקתי מהעיניים הכחולות שלה ומלמלתי תודה. "אתה גם נורא חמוד" היא קטעה לי שוב את הניסיון להתקדם בשיחה. תודה, אבל אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. "יש לך חברה?". לא. "איך לא? בוא תתקרב אלי קצת, אתה רחוק". זה בסדר, טוב לי כאן, בואי נתקדם הלאה. אני כבר מתחיל להזיע. "בגלל שאתה רופא, אני יכולה לספר לך הכל. אתה יודע, אתמול כאב לי בחזה, בדיוק כאן" והיא פותחת כמה כפתורים בחולצה כדי להראות לי. "תיגע" היא אומרת. עוד מעט, אני רוצה לדבר קצת לפני, לא ענית לי על כל השאלות עדיין. "לא, לא, תיגע תיגע זה בדיוק פה" היא עוד רוכנת קדימה אלי. די, נשבר לי הזין. אני שונא את הפולניות האלה, אני בחיים לא אגיע הביתה בקצב הזה. "גברת רוטנברג! יש לי הרבה חולים לטפל בהם! תתמקדי!!" אמרתי בתקיפות, "אז את בת 87, אילו תרופות קבועות את נוטלת?".


קבלה. קבלה ברבע לשלוש כוסאמאמק העולם הזה. איך הסטאז'רית השניה שאיתי במחלקה עושה עכשיו קבלה לבת 20 עם דלקת גרון, ואני תקוע עם הזקנה הזאת, שיש לה אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות ואי ספיקת כבד, עם 14 אשפוזים בשנה האחרונה. קבלה כזאת ברבע לשלוש בצהריים תסתיים במקרה הטוב ב-5, ובמקרה הפחות טוב ב-6, מה שמכניס אוטומטית את הסטאז'ר המקבל לאי ספיקת חיים. ומילא רק הקבלה, אבל מה נסגר עם ההטרדות המיניות שאני חוטף כאן כל שעה. פשוט סכנת נפשות להיות רופא רווק. אם תהיה רופא רווק במקצוע כירורגי, הסקס היחיד שיהיה לך הוא בישיבת בוקר ביום ראשון כשמנהל המחלקה יתקע אותך בתחת בפרהסיה. אם תהיה רופא רווק במקצוע פנימי תהיה מוטרד בכל דקה של היום מזקנות בנות 80 שמאושפזות כאן ומתות לחסד אחרון לפני העולם הבא, מקשישה בת 80 שהיא סבתא שלך שבכל שיחת טלפון שואלת למה עדיין לא התחתנת, מהבנות של אותן זקנות שמנסות לשדך לך את הנכדות שלהן שבדיוק סיימו עכשיו כיתה ח', או מהמנקות הגרוזיניות במחלקה, שבונות על זה שבסוף תתייאש מהאווירה סביבך ותהיה חייב לתת למישהי בראש. למביט מהצד זה נראה כאילו במחלקה פנימית אנחנו מחללים זקנות. אז יש חילול, ויש זקנות, אבל הנושא והנשוא הם הפוכים. איפה שלי יחימוביץ' והחוק נגד הטרדה מינית כשצריך אותה. קצת פחות משעה מאוחר יותר סיימתי לדבר עם החולה. כל מה שנשאר זה לקרוא את כל התיקים הרפואיים שלה ואז לסכם את הכל. איזה סינג'ור.


סינג'ורים. חלק מהותי בסטאז', כמעט כמו הטרדות. אי אפשר להימנע ממנו. הוא מתחיל כשיצאת מהחדר אחרי קבלה. באותו הרגע, אתה הופך לפקמן – רץ בין מסדרונות במחלקה כשאחריך רודפות משפחות של חולים. המטרה - להגיע לחדר הרופאים בלי שהם יתפסו אותך. רק חבל שלא מחכה לך באיזה חדר בננה קסומה שתוכל לאכול ואז להסתובב ולרדוף אחריהם בחזרה. כמובן שנכשלתי ובמטר האחרון קפצה עלי משפחה שצעקה מתי כבר יהיה מוכן מכתב השחרור שלה. משום מה למשפחות ישראליות יש איומים של מוכר ארטיקים: "אנחנו נלך! אתה תראה! אם המכתב לא יוצא עכשיו נלך ולא ניקח אותו!". וואלה, ממש מעניין אותי אם תיקחו את המכתב או לא. אגב לפני שתקראו את המכתב, אולי כדאי שתקראו את אחד מ362 השלטים הפזורים במחלקה שמסבירים כי מכתבי שחרור ייצאו רק אחרי השעה 4. נכנסתי לחדר רופאים ומסרתי למתמחה האחראי של אותו צד שהמשפחה ממש רוצה ללכת. "אז תמסור להם שהם יכולים ללכת להזדיין" הוא ענה. Amen for that. "ואם אתה כבר כאן" הוא ממשיך "אז יש לחדש כמה עירויים, לקחת כמה תרביות, לעשות 2 אקג ולהכניס קטטר. ואחר כך אם תוכל להביא לי קפה מארומה זה יהיה מעולה". ואיפה הסטאז'רית השניה? "לא יודע ולא אכפת לי, אתה האחראי סטאז'רים כאן" הוא עונה. אין בעיה בוס, אחרי שאסיים את הכל, תרצה שארד לך?. "לא, לא צריך, תלך הביתה לנוח, מחר יש יום עמוס". תודה, אתה מתמחה רחום וחנון. כמה שאני שונא את הסינג'ורים האלה. זרקתי את התיק של הזקנה על השולחן ויצאתי למחלקה כדי להזיז עניינים. כשעברתי ליד חדר טיפול מוגבר ראיתי את האחות שם מזנקת החוצה מהחדר נסערת עם דמעות בעיניים. סטאז'ר מיומן יודע שיש רק 3 סיבות אפשריות לבכי של אחות: שמישהו נגע לה בקפה, שמישהו נגע לה בתחת, או שמישהו מתפגר ויש החייאה. הפעם האופציה השלישית הייתה נכונה.


החייאה. תמיד נשגב מבינתי איך החייאות מנוהלות בדר"כ על ידי סטאז'רים זבי חוטם ולא ע"י רופאים בכירים, אבל כנראה שזהו טיבו של עולם. כסטאז'ר, עברת אינספור תרגולי החייאות. סתם בצחוק, אינספור תרגולים זה במדינה מתוקנת. בארץ, אתה עובר 5 תרגולים כאלה ביום וחצי שבוע לפני הסטאז'. במהלך אותם תרגולים קצת קשה להתרכז, בין היתר בגלל הצרבת שקיבלת מהבורקסים בשקל שחילקו בחוץ. בכל מקרה, שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי. לא בגלל שברגע האמת תתבלבל ותשכח את הפרוטוקולים. ממש לא. פשוט בגלל שברגע האמת האקג לא עובד, אחות אחת העבירה את הדפיברילטור שהיה מחובר לחולה בחזרה למחסן כי זה הפריע לה לפאנג שוואי של החדר, והתבלבלת במזרקים שהאחות השניה נתנה לך ודחפת לחולה מנה כפולה של התרופה שהוא לא צריך ושום דבר ממה שהוא באמת צריך. בכל מקרה, אני כבר שם, ומתחיל עיסויי לב. לאילו מכן שמעולם לא זכו להשתתף בחוויה הזו – המטרה היא ללחוץ על החזה בקצב של 100 פעמים לדקה. קל לעשות את זה בתרגול, אבל עם ההמולה ברגע האמת מתבלבלים בספירה די מהר. לכן מומלץ לעסות תוך כדי זמזום פזמון שיר שהביט שלו יושב על קצב של 100 לדקה. רוב הרופאים מזמזמים את staying alive של הבי ג'יז. שיר עם אחלה מסר. עם זאת, קיימת קבוצה מחתרתית של רופאים ששרה שיר אחר, קצת יותר מגניב וקצת פחות אופטימי – Another one bites the dust. אחרי 2 דקות כבר התעייפתי, והאחות שלידי באה להחליף אותי. למען האמת, החייאה היא אחד הרגעים הבודדים ברפואה שאתה באמת מרוכז בחולה. שום דבר לא יכול להוציא אותך מריכוז. שום דבר. אלא אם האחות שמחליפה אותך בעיסויים היא כוסית נמוכה, שחייבת להעלות על המיטה של החולה ולרכב עליו כדי שהעיסויים יהיו אפקטיביים. עקב אכילס. אחרי ניתוק של כמה שניות, תוך כדי המשך ניהול החייאה, אתה מאחל לעצמך שאם למות, לפחות שככה יראו רגעיך האחרונים.


עירויים. השעה היא כבר הרבה אחרי הזמן בו מפסיקים לשלם לי, אבל הרבה לפני הזמן בו אני באמת אצא מכאן. נשאר לי רק דבר אחד לפני שאוכל להתחיל לכתוב את הקבלה המסריחה הזו – להכניס עירוי לחולה דמנטית. ולא מספיק שאני צריך להלחם איתה בשעה כזו, אני גם צריך להדריך תוך כדי סטודנטים אמריקאיים. אני שונא בדיקות דם, שונא עירויים, ושונא לעשות אותם לדמנטים. הדמנטים האלה מדכאים אותי. לראות אותם יושבים בכיסא יום שלם בלי לזוז כשהם בוהים בנקודה אחת באוויר עושה לי פלאשבקים לתקופת בחינות הגמר. הרבה אנשים ניסו לתת הגדרה רפואית למצב הבהייה הזה. עשרות אלפי רופאים כתבו עליו עבודות גמר, אלפי בכירים עשו פרופסורה מהשטות הזו, ובכל זאת ההגדרה המדויקת ביותר היא זו הנפוצה דווקא במחלקה אחרת במוסדנו: "מחכה לתורה בשחמט". אני אישית לא מאמין שהם באמת מנותקים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהם יכולים לזהות מקילומטר, ולהשתולל בהתאם, שמי שבא להכניס להם עירוי הוא סטודנט בפעם הראשונה בחייו.


מצב רוח. סוף סוף אני סוגר את הקבלה. הרופא התורן מסתכל עלי, מסתכל בשעון, שוב עלי ומפטיר "אחי החיים שלך בזבל". אבל לא, דווקא כיף לי, אני חי את החלום. זה לפחות מה שאני אומר למי שתוהה איך אני מסכים לעבוד בשביל 20.40 שקל לשעה. האמת שיכל להיות פחות נורא אם היה הולך לי עם תמר. היה לי קראש עליה בגיל 16, ולפני שבוע יצאנו. היא באמת חמודה, בחורה טובה. האמת היא, שעם כל ההסתייגות, יש מצב להפוך את זה למשהו רציני. יאללה רק לחשוב עליה שיפר לי את המצב רוח. רגע לפני שאני מוריד את החלוק קיבלתי ממנה SMS . "נורא נהניתי כשיצאנו, אתה בחור מצחיק וגם נחמד, אבל". זונה. אבל נחמד אהה. יאללה מי רצה אותה בכלל. בדרך לחניון אני חוזר לניסיון השכנוע שבאמת היה פה כיף. אני מזמם איזה שיר שמח שתקוע לי בראש מאז שעמדתי בפקק בבוקר, אבל כבר קשה לי להיזכר איך הוא הולך. אני רק זוכר שהטקסט ממש עצוב, והמוזיקה ממש שמחה. אהה, ככה הולך הפזמון שלו: לה לה לה......