פרק 10 – Sabotage

"אז מה, אתה חושב שהיא תשבר בסוף?" שואל אותי אורי, החבר הכי טוב שלי במחלקה. אני מסתכל עליהם ועונה "ברור, היא בכל זאת בחורה, הכל עניין של דרישה עם בטחון עצמי.". 11 בבוקר, מחלקה פנימית. עצרנו לרגע את ביקור הרופאים כדי להסתכל על סטודנט אמריקאי היפוכונדר שחושב שהוא גוסס מנסה לשכנע אחת מכוחות העזר שדוברת רק רוסית לתת לו את המדחום. "לא נראה לי שהוא יצליח, היא ממש נלחמת" אורי מגיב. תן בו אמון אמרתי, הוא דובק במטרה. חצי דקה אחר כך היא נשברה, וההיפוכונדר הזה מודד לעצמו חום. "שנספר לו שהיא לא רצתה לתת לו את המדחום כי זה המכשיר שמודדים איתו חום רקטלי?" אורי תוהה. בשביל מה, אחרי כל העבודה הזו אתה רוצה לבאס אותו. המתמחים בצד השני של המחלקה מסתכלים ונקרעים מצחוק. ביום רגיל זה היה מצחיק גם אותי, אבל עכשיו כבר לא. אחרי חודשיים רצוף בפנימית, שמחת החיים היחידה שנשארה לי נפטרה אתמול עם החולה בת ה-30 שחשבה שהיא בהריון וגילתה שיש לה גרורות בכבד. אני מנסה להמשיך עם ביקור הרופאים, אבל קוראים לי בכריזה להגיע דחוף ביותר לתחנת האחיות. ההגיון גורס, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא, אנחנו באמצע החייאה. המציאות גורסת, שאם קוראים דחוף ביותר לרופא זה אומר שמשעמם למזכירה, שנגמר הנייר במדפסת, שנגמר הנייר בשירותים או הכי גרוע – שצריך להכניס למישהו עירוי.

אני שונא להכניס עירויים. למה? כי זאת עבודה של אחיות. לא למדתי 7 שנים, נבחנתי משך 6 חודשים ונתקעתי עם עבודת גמר שלא תגמר לעולם כדי שאיזו אחות בטטה תצעק בכריזה 12 פעם לסטאז'ר רק כי אין לה כוח להכניס עירוי בעצמה. גררתי רגליים לתחנת האחיות, רק כדי לשמוע את המזכירה, מספרת לי שצריך להכניס עירוי לטולסטוב. "אבל הוא יורד ל CT , אז שהעירוי יהיה גדול ובמרפק" היא אומרת. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר. ניסיתי להסביר שטולסטוב הוא הומלס, נרקומן, עם איידס והפטיטיס ודלקת קרום המוח. אהה כן, והוא גם בבידוד מגע כי יש לו סקביאס. יש לו הרבה דברים, אבל מה שבטוח, אין לו וריד במרפק. באמת שניסיתי להסביר, וגם החזקתי מעמד די יפה, ואז הסניטר נכנס. זה מן טריק של מזכירות, לחייב אותך להכניס עירוי כי הסניטר כבר כאן. למען האמת, יותר קל לנתח מוח בנוכחות מנהל המחלקה, כשהתאורה היחידה בחדר היא פליקר ומישהו מרעיד את המיטה של החולה, מאשר להכניס עירוי לנרקומן כשסניטר מקלל ברוסית מעל הראש שלך. זה בערך כמו לצאת עם איזו כוסית קפואה חצי שנה, וביום היחיד שאתה ידוע שיש סיכוי לזיון היא מקציבה לך 35 שניות לשים קונדום ועוד צורחת תוך כדי "נו כבר!!! נו! נו! מה אתה הומו?!". אגב אני לא מבין רוסית, אבל אני די בטוח שהסניטר אומר בדיוק את אותו הדבר. אז לקחתי את כל הציוד, לבשתי את החלוק לבידוד מגע, וכמו פרודו בדרכו להשמיד את הטבעת, יצאתי גם אני למסע בעל כורחי. רק שבשונה מפרודו, הרבה מיותר מסוכן לחצות מחלקה פנימית באמצע היום מאשר להציל את העולם.
ראשית, כבר בתחילת המסע אלמנט ההפתעה אובד כי אתה מתגלה ע"י מרגלי האויב. כמו שבעבר כורי פחם השתמשו בקנריות כדי לדעת מתי האוויר עומד להיגמר, ככה החולים במחלקה פנימית משתמשים בהומלסים. ברגע שאתה מתחיל לנוע עם ציוד במחלקה, ההומלס ששוכב בפרוזדור מתחיל לצרוח "סטודנט בלאט!!!!! סטודנט!!!! בלאאאאטטטטטט!!!!!!!" כדי להתריע לשאר התושבים שהסכנה ברורה ומיידית. הסיכוי היחיד שלך להפסיק את הצרחות הוא לצאת מהר מטווח הראיה שלו ולחכות כמה דקות עד שהרוחות ירגעו. כדי לעשות את זה אתה מחויב להיכנס לאחד החדרים.

ע"פ חוק מרפי לעולם תכנס לחדר בו נמצא מנהל המחלקה בביקור רופאים. ע"פ חוק מרפי המורחב, לעולם תכנס בדיוק כשמדברים על חולה עם מחלה המטולוגית, כלומר שאף אחד לא מבין מה באמת שיש לו. זו הסכנה המוחשית ביותר לחייך, מכיוון שאז נופלת עליך המטלה האכזרית מכל – להעביר מצגת בג'ורנל קלאב. "אהה קונגו, טוב שבאת, בדיוק היינו צריכים שמישהו יכין מצגת למחר על השתלות מח עצם, לא משהו מסובך, רק קצת על הגידולים ההמטולוגיים השכיחים, אינדיקציות להשתלה, פרוטוקולים טיפוליים, סיבוכים והשלכות לעתיד" אומר מנהל המחלקה "אבל שזה היה טוב כן, כדי שאחר כך גם תוכל לכתוב על זה מאמר". לללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. הג'ורנל קלאב. "יש לי כמה מאמרים מעניינים בנושא, אולי קראת אותם" הוא אומר. אולי, אם הם התפרסמו בעיתון המדעי Annals of Playboy. וגם אז, מי באמת קורא את מה שכתוב ליד התמונה?!. הסיכוי הטוב ביותר שלך להימלט מביצוע הג'ורנל, כמו כל דבר ברפואה, הוא מניעה – עליך לזהות את מנהל המחלקה עוד לפני שנכנסת לחדר, ואז לזנק לחדר הבא בתור.

ע"פ חוק מרפי המורחב ממש, כשתנסה להימלט ממנהל המחלקה, תיפול על חדר של דמנטיות. לדעתי, מאחר וחדר של דמנטיות מהווה 60% מסך החדרים בפנימית, אי אפשר להגדיר את זה כחוק מרפי, אבל הדעות בספרות המדעית עדיין חלוקות. בכל מקרה, חדר הדמנטיות מכיל 3 מיטות, כשכל אחת מהן מאויישת בחולה עם תפקיד שונה. במיטה הקרובה לחלון נמצאת הדמנטית ממוצא רוסי שעסוקה בקריאות "מאמא! מאמא!" חסרות פשר. במיטה באמצעית, נמצאת הדמנטית הישראלית, שככל הישראלים חשדנית מטבעה ובדרך כלל מתעוררת ראשונה. תפקידה בכוח הוא לזעוק "מה זה?! מי זה?!". במיטה הקרובה לדלת (ואליך) נמצאת הדמנטית ממוצא תימני, כדרך התימנים גם היא קמצנית, לכן הצעקה שלה מורכבת ממילה אחת בלבד – "אחחחות!!". ובכן, בכניסתך לחדר, הדמנטיות מתעוררות. ברם, דמנטים, כמו דינוזאורים, רואים רק תנועה. לכן אם תעמוד בלי ניע ובלי להוציא הגה מספיק זמן, הסכנה תחלוף. הסטאז'ר המתחיל, שאינו בקיא בחוקי הג'ונגל, ודאי יתפתה לענות ב "מה קרה גברת" לאחת מהקריאות. טעות. טעות קשה. בזיהוי תגובה מצד המטפל, הדמנטים, כמו גרמלינס שהשפריצו עליהם מים, משתפעלים. הרוסית מתפרקת על זיכרונות העבר ומוסיפה שיר ערש לקריאות המאמא מאמא. הישראלית, מחשש שתיגע לה בדייסה והיא תצא פרייארית יוצרת שילוב מרתיע במיוחד של "מה זה?! מי זה?! תסתלק מכאן!!!". התימנית, שוב עסוקה בעצמה ומסיפה לקריאת האחות את המשפט "אני מתה!!". עכשיו קוראים יקרים, חזרו על הפסקה, ושוו לנפשותיכם את הטרנס שהסטזא'ר המסכן חולל, כמה מבטי זעם הוא יחטוף מצד האחיות שיצטרכו להרגיע את החולות האלה, ואת הקללות מצד הסניטר שבזבז עליו עוד כמה שניות שבהם הוא יכל לעשות איזו מזכירה באחד מהמחסנים החבויים של בית החולים.

באם הצלחת להגיע לטולסטוב שלנו בחיים מבלי לעורר שום מהומה – נו אני באמת צריך להסביר לכם מה מסוכן בלנסות להכניס עירוי בחולה נרקומן עם איידס, הפטיטיס דלקת קרום המוח וסקביאס? אגב, מיותר לציין שהעירוי, בדיוק כמו אותו קונדום, לעולם לא יכנס טוב.

אחרי הכישלון הידוע מראש אני חוזר לתחנת האחיות, שם ממתינה לי כבר הקבלה הבאה. המזכירה דוחפת לי את התיק תוך כדי שהיא מספרת לי שהיא שוקלת ללמוד רפואה כי היא קראה את הבלוגים של הסטודנטים מהדסה ב ynet. רק סטודנטים מהדסה יכולים לכתוב בלוג כל כך משעמם על רפואה. אני מאחל לה בהצלחה ומעודד אותה לא להישבר – הלוואי שהיא תתקבל ללימודים, מגיע לה העונש הזה. אני פותח את התיק ומזהה את השם – התחלתי עם הבת שלה באחת מהתורנויות במחלקה הקודמת. איזו בת יאללה. אני ממשיך לקרוא ומגלה שמי שחתומה על התיק היא סטאז'רית שאני מכיר – התחלתי איתה באחת מתורנויות המיון. אני מרים את הראש, ורואה את האחות שלא רצתה לצאת איתי כי אנחנו עובדים ביחד. חוצה לי את המבט האח ההומו שאין לו שום בעיה לצאת איתי למרות שאנחנו עובדים ביחד. די, נשבר כבר, כל התלאות במחלקה הזו הן פשוט פארודיה, אפילו יותר מהקליפ שראיתי אתמול.