יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

פרק 11 – Inglourious Basterds

"וואוו כמה אלכוהול שתיתי אתמול, אני הפוך מת. הקאתי כל הלילה ולא ישנתי דקה. עכשיו אני לא רואה בעיניים, וממש לא בזין שלי לנתח היום. נו? החולה מוכן?" אומר האורתופד שאיתנו בחדר. אין לי בעיה עם זה שהוא שתה אתמול, אבל היה נחמד אם הוא היה אומר את זה אחרי שהחולה יירדם. ואחר כך החולים כאן מבקשים ששום סטאז'ר לא ייגע בהם. "אני נותן לך חמצן במסכה, תנשום עמוק, הכל יהיה בסדר" שיקרתי לחולה. 9 בבוקר, חדר ניתוח. אחרי האינטובציה אני מנסה לברוח למקום שקט כדי לנוח, אבל גם בחדר אוכל תופסים אותי. "תגיד אתה חושב שהרדמה זה רק אינטובציה, מה אנחנו טכנאים?! אתה לא יודע מינונים של תרופות, לא יודע תופעות לוואי, לא משך זמן פעולה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה" אומר המרדים שאחראי עלי. "ואוו איזה חופר הוא, פוילעשטיקים על הבוקר" לוחשת לי הפלסטיקאית מהשולחן ליד. את מספרת לי. "איך אתה חודש כאן ולא קראת בספרות המקצועית של הרדמה?" המרדים לא מרפה. אני שוקל מה לענות. תוהה אם לספר את האמת – שמתחילת הסטאז השתדלתי שלא לקרוא אפילו פרק ב"זבנג", בטח שלא פרמקולוגיה של תרופות. "חודש שלם אתה כאן, מה עשית כל החודש הזה? איך התקדמת כדי להציל חיים של אחרים?". האמת, בחיים של אחרים התמקדתי בחודש הקודם – בגלל זה עכשיו אני במעקב של מרפאת שחפת, דרכם של ההומלסים להעניק את תודתם. החודש הזה, לראשונה מזה הרבה זמן.....הייתי עסוק בלהציל את עצמי.

3 שבועות קודם לכן, 10 בבוקר, חדר האוכל של חדרי הניתוח. האמת ששמעתי עליה עוד לפני שהגעתי לכאן, וכבר אז ידעתי שהיא תהיה היעד העיקרי שלי. הרי אחיות הן לחם חוקינו, ובמיוחד הכוסיות שבהן. "אתה מוכן להפסיק לחשוב על מיקה" אומרת הדס, הסטאז'רית שאיתי בסבב. לא. "האמת שהיא ממש חמודה, והיא גם נראית מעולה". זה לא רק זה. "מה עוד אתה צריך? היא גם אחות חדר ניתוח מאוד מקצועית". מעניין לי את התחת המקצועיות שלי. מה שחשוב באמת זה המבטא. "אז זה שהיא עולה חדשה מגרמניה עושה לך את זה?" הדס תוהה. ברור. נתחיל מהבסיס – על אף המיתוס (המשולל כל יסוד) אף אחד לא באמת אוהב ישראליות. כי ישראליות הן כמו בועת הנדל"ן בתל אביב – זה כיף, אבל צריך להשקיע הרבה יותר מדי בשביל לקבל דירת חדר וחצי מפוצלת בלי כיור צמודה לפחי זבל של הבניין. בסוף מתחתנים עם ישראליות, כי אמא של הדס אומרת שצריך לעבוד עם מה שיש. אבל כשנכנסת תיירת כלשהי לאופק, היא מייד מקבלת עדיפות. אז הרוב הולכים על רוסיות, מדי פעם תיירות אמריקאיות, כשהחלום הלאומי נשאר שבדיות. אבל גרמניות – עבורן יש פט'יש מיוחד. התיעוד הקדום ביותר שמצאתי לרדיפה אידיוטית של ישראלי אחרי גרמניה הוא "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. והוא עוד קיבל על זה פרס נובל. ואת השטר הכי שימושי. אבל עדיין לא ברור לי לחלוטין המניע. אולי זוהי פשוט סובלימציה, רצון להראות לאלו שניסו להכין מאיתנו סבון שאנחנו מזיינים יותר טוב מהם (להלן המונח הפסיכואנליטי AXE Effect). ואולי לא. אולי מדובר רק בניסיון נואש לקבל הכרה. כי הרי אם תקריב את כל כולך למען החברה, אם תחדש עירויים, תכתוב קבלות, תעשה בדיקות רקטליות לזקנות, תלחם על חיים של דמנטים שאין להם כל תוחלת ומצד שני תקבור אנשים בגילך שמתו תוך יומיים - אתה סתם פראייר. אבל אם דפקת גרמניה בדרך - אתה חסיד אומות עולם, מגיע לך העלאה במשכורת ושתיל בחורשה של יד ושם. "כן היא חמודה" אמרתי להדס "אבל היא מאורסת, זה לא רלבנטי". "אתה יודע, יש כאן עוד מתמחה" מתערבת בשיחה המזכירה של מנהל המחלקה "באה מאירלנד, חמודה, קוראים לה אליס.". בתכל'ס, מה זה משנה מאיפה היא באה, העיקר שיש לה דרכון זר.

האמת שניסיתי. באמת שניסיתי. ברגישות ובנחישות, מימין ומשמאל, גישושים של מקורבים, איסוף מודיעין מעמיק, ריגול פייסבוק. כל הטריקים בספר. כלום. שום כלום, פשוט לא עניין את האירית הזאת. כמו ביצה של חול טובעני, כל שיחה קרבה אותי עוד יותר ל friend zone. להגנתה יאמר שהיה משעשע מאוד. סוף סוף הייתה מטרה לשמה היה כדאי להגיע לעבודה במוסדנו. גם להפסיד בכבוד צריך לדעת. "אולי פשוט תהיה ידיד שלה" הדס אמרה. ידיד? זה יותר גרוע משחפת. מצד שני, אבל למה? מה מפריע לנו פשוט להיות חברותיים, בלי אינטרס חבוי, no hidden catch, no strings attached. שאלתי את מיקה מה דעתה. "אתה יודע מה הבעיה של הגברים הישראלים?" היא עונה. "הבעיה שלהם, הם כל הזמן חושבים על ציצים. ציצים, ציצים, ציצים. איזו מן מילה מגוחכת זאת ציצים?!" מיקה מסיימת בדרמטיות. "ציצים זאת מילה מגוחכת?! ציצים?!" חברי הטוב ביותר מתפוצץ עלי בטלפון, "מגוחכת. ציצים. כי גסטפו זו מילה פשוט נפלאה. אייזנצגרופן ואושוויץ-בירקנאו בכלל מתגלגלים על הלשון". למה כל דבר שקשור בגרמנים ישר מזכיר לך את השואה?. "אז מה עוד זה יזכיר לי?". ב.מ.וו., היידי קלום, פול התמנון – חסר תרומה גרמנית לציוויליזציה?. "נדפק לך המוח. וחוץ מזה, אתה יודע שאין דבר ידידים". צודק. אבל איך שוב נקלעתי למצב הזה בכלל? אולי יש פשוט יש משהו שאני עושה לא טוב?

"תקשיבי לי טוב טוב, כדי לעשות אינטובציה צריך לשלוט בטכניקה. עובדים לפי בסיסים, ואסור לקפוץ ביניהם. ראשית פותחים את הפה, בהמשך גורפים את הלשון, אחר כך רואים אפיגלוטיס ואז מרימים כדי לראות את מיתרי הקול. אם את לא רואה את המשולש – את לא נכנסת פנימה! ברור?!" חדר ניתוח מס' 4, 11 בבוקר. ד"ר מוריסון מעניק להדס את משנתו. מאחר שאני גבר, אני פטור. אף אחד מהבכירים שעסוקים כל היום בסטודנטיות וסטאז'ריות גם ככה לא יודע שאני קיים. יחי הבדלי המינים. עדיין, התת מודע שלי לא מרפה. מה לעזאזל הבעיה שלי. "כי הכל עניין של טכניקה" מוריסון ממשיך "טכניקה, זה לא משנה אם הצלחת או לא, העיקר שהטכניקה שלך טובה". וואלה...אולי יש משהו במה שהוא אומר. "כי לפעמים הטכניקה טובה, ועדיין לא הולך, אבל הכי חשוב זה לא להפסיק לרדוף אחרי המשולש". תכל'ס. "ולפעמים ממש אפשר לראות את המשולש, רואים מצוין, וצועקים בחדר 'אני רואה משולש! אני מכניס אני מכניס!' ואז נסגר המשולש ונשארים שוב עם הטובוס ביד – וזה לא אומר שהטכניקה שלך לא טובה". על מה לעזאזל הוא מדבר?! "ואם לא רואים משולש, ונכנס ככה בפוקס, זה לא טוב. צריך לשמור על הטכניקה. אם המשולש לא פנוי, לא לנסות להיכנס בכוח". אז בעצם מה שעשיתי זה היה טוב? "כי בסוף, עם טכניקה טובה, אפשר להיכנס לרוב המשולשים. פשוט לפעמים זה לא הולך". Amen For That!. "עוד פעם, פשוט תזכרי" והדס קוטעת אותו בצרחות "טכניקה! טכניקה! משולש!!! הבנתי!". הדס, אני חושב שהפרופסור קורא לנו בחוץ, בואי נלך, ד"ר מוריסון, תודה על התובנות. "אין בעיה, רק תזכרו...", כן, אנחנו זוכרים. "אתה חושב שהייתי חסרת כבוד?" הדס שואלת. כולם פה חסרי כבוד עניתי לה. "ממזרים" היא אומרת. מרדימים חסרי כבוד.

"יש קריאה לצוות החייאה בפנימית ג', אתם יוצאים?". 8 בערב, חדר ישיבות בטיפול נמרץ. האחות קוטעת לנו את הצחוקיה. "בוא" אומרת לי המרדימה "תנהל את ההחייאה". תמיד הפליאה אותי העליה בדרגה של סטאז'רים באלקטיב. רופא בפנימית לא מצליח להתמודד לבד עם החולה שלו – אין בעיה, יבוא סטאז'ר ויעשה את זה במקומו. לדעתי זו מדיניות תג מחיר של הנהלת בית החולים. מנגנון שיכריח רופאים לסמוך רק על עצמם. אנחנו נכנסים לפנימית רק כדי לגלות שאין באמת החייאה, רק מישהו שצריך אינטובציה. בדרך לחדר של החולה המרדימה שואלת אותי אם הפקתי משהו מהחודש הזה. "תראי....עבדתי הרבה על הטכניקה שלי" אני אומר. הגענו לחולה, אחרי הנשמה קצרה אני פותח את הפה, גורף את הלשון, רואה את האפיגלוטיס, רואה את המשולש... שיט. "מישהו יכול לענות לי לפלאפון? הוא בכיס שלי" אני מבקש. "מה כל כך חשוב לך הפלאפון עכשיו?! מי כבר יכול להתקשר?!" האחות שם מתחרפנת. אולי זאת אליס. אליס?! Who the fuck is Alice? .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה