יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

פרק 12 – זן ואומנות אחזקת הפצוע

16:20, חדר רופאים. אני יושב ועושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב בעולם, מה שהוכשרתי עבורו משך 7 וחצי שנים מפרכות, ובמיוחד בחצי השנה של בחינות הגמר. אני בודק אי מיילים, ומתחזה לרופא - לפחות עד שנגיע לשעה 4 וחצי. לא צריך לזלזל בפרוצדורה הזו. להפך, אני חושד שהאי מייל שלי מקולקל – לעיתים אין לי שום מיילים חדשים משך ימים, לא כולל פרסומות לויאגרה ואוספי תמונות של הורים שלמדו איתי, ומשום מה חושבים ש- 257 תמונות ברזולוציה גבוהה מתוך האלבום "נושי אוכל סופגניה בנר שביעי" יעניינו אותי. אז לא, אפילו את סבתא שלו הן לא מעניינות, במיוחד אחרי שנחשפנו בעל כורחנו לאלבום פורץ הדרך "נושי אוכל לביבות בנר רביעי". "מה אתה עושה" שואל אותי ג'ון, מתמחה שהגיע מניגריה. "אני רואה תמונות של פרופסור נושי, אולי שמעת עליו" עניתי. "המנתח היפני?" הוא עונה. משהו כזה....שעמום. הרבה זמן לא היה לי כל כך משעמם בעבודה. אולי ככה זה כשמחליפים בית חולים וזזים קצת לפריפריה. לא שאני מתלונן, ולא שאני רוצה לנחס מישהו, אבל קיבינימט – כבר 4 ימים אף אחד לא נדרס או נדקר? מה זה פה שוויץ?!. אולי אני אנסה לעשות מדיטציה ולהירגע. תמיד חלמתי להיות נזיר זן, להסתובב בעיר לבוש בסדין כתום בלי כלום מתחת ולרחף מהכיסא. אולי היום יצליח לי. כל מה שאני צריך זה כמה רגעים של שלווה ושקט מוחלט. הנה אני כמעט במדיטציה, כמעט שם. באמת שהייתי כמעט שם, עד שהאמבולנס פרק למיון את תאונת הדרכים השבועית.

16:27, חדר הלם, מיון. נמצאים שם פצוע אחד, שני רופאים, שתי אחיות, 3 פאראמדיקים ,14 סטודנטים לרפואת חירום, 4 סטודנטים לרפואה, 7 סטודנטיות לסיעוד, 3 סטודנטים לעבודה סוציאלית ו-2 מאבטחים שתפקידם להרחיק את כל מי שלא שייך אל מחוץ לחדר, אבל בחייכם – בפנים הרבה יותר מעניין. עד שפילסתי את הדרך לפצוע הוא כבר קיבל את הטובוס שלו. נבלות. בשביל זה לא עשיתי ריפרש לאי מייל שלי?. כמה דקות אחר כך אנחנו כבר מריצים את החולה לחדר ניתוח. כלומר אנחנו רצים, עד לגורם עם ההשפעה הקריטית ביותר על גורלו של פצוע בניתוח חירום – המעלית. "תאונת דרכים בגיל 30, איזו דרך מחורבנת למות" אומר הרופא בכיר בזמן שאנחנו מחכים שהסניטר יגלגל החוצה עגלה עם לחם משלשום וחלב משבוע שעבר כדי לפנות לנו מקום. "מעניין איך הוא איבד שליטה על הרכב ונכנס בעץ" הבכיר תוהה. "החברה שלו שלחה לו SMS" אמר הפאראמדיק. שאלתי מה היה כתוב שם. "היא כתבה שהוא מקסים, מדהים ושובה לב, אבל התקופה האחרונה קצת קשה לה, עם העבודה החדשה, הדירה החדשה והידיד של השותפה החדשה בדירה החדשה שתוקע אותה מהצד כבר חודשיים. צפוף לה. אבל היא בטוחה שאם הם רק יעשו הפסקה של כמה שבועות תידלק מחדש אש כמו בכרמל". זרקה אותו ב SMS, איפה הבושה. "אנחנו חושבים שהוא איבד שליטה כשהוא ניסה לגלול למטה את ההודעה" הפאראמדיק המשיך. האייפון 4 המזוין הזה, ידעתי שרק צרות ייצאו ממנו. "קונגו אתה לא חושב שזה נורא?" שואלת אותי האחות הכוסית. "פשוט מזעזע" עניתי לה תוך כדי חיבוק "היום האהבה כבר מתה, וכן, לעזאזל כן אפשר למות משברון לב". ומי אמר שכירורגים לא יכולים להיות רגישים. היא ניסתה לענות, אבל הדלתות של המעלית כבר נפתחו.

16:40, חדר ניתוח. אחרי שהפצוע נתן לנו במתנה ליטר וחצי של דם ואת הטחול שלו העניינים קצת נרגעו. נרגעו מספיק כדי שהסטודנטים יחזרו להתעסק עם האייפון שלהם, כאילו לא הייתה פה כרגע תאונת דרכים למען יראו וייראו. "בואו תסתכלו מה קרה לטחול שלו" אומר הבכיר. "לייק! " אומר סטודנט1. "לייק?" הבכיר תוהה. "זה אומר שזה ממש מגניב" עונה לו סטודנט2. אולי הסטודנטים באמת מתלהבים, הם בכל זאת נמצאים פה כבר 5 דקות. שזה 2 דקות יותר מהזמן הרגיל שהם מקדישים ביום למחלקה. רק חבל שהם משקרים, כי לייק הוא כבר מזמן לא רגש, רק אקט פוליטי. פעם, לפני שהתחיל כל הטירוף פייסבוק הזה, למילה like עוד הייתה משמעות אמיתית. היא סימלה שאתה מעריך את הדבר שעומד מולך. היום אנשים מנהלים חשבונאות על הלייקים שהם מקבלים שלא הייתה מביישת את הרשימות של אמא שלי על מי בא וכמה כסף הוא הביא לבר מצווה. מחול הטירוף החברתי מוביל לכך שאתה נאלץ לעשות לייק על לינקים לקליפ של הבקסטריט בויז, אחרת לא תקבל ברכה על הקיר ביומולדת. כבר לא משנה מה התוכן, אלא מי פרסם אותו. כך, מרוב אינטרסים נסתרים, נוצר סדר חברתי חדש – כל הסטטוסים שווים, אך ישנם שווים יותר. "נו? אתם מסיימים?" שואלת המרדימה. אני מרים את הראש ולא מבין למה כולם נותנים לה כל כך הרבה כבוד. שאלתי את ג'ון מי זאת. "פרופ' סטיפלר, המנהלת החדשה של חדר התאוששות". "כוסית אש" לוחש לי סטודנט2. יש משהו במה שהוא אומר. בלי ספק, PILF. "PILF ?". Professor I would Like to Fuck.

"כן, הייתי נותן לה בראש" אומר הבכיר. 18:10, ארומה. "מה זה לתת לה בראש?" שואל ג'ון. To give her in the head, thought the exact phrase should be give her at the head. "אבל מה זה אומר?" ג'ון מתעקש "you gave her head???". לא!. "It's like making love" אומר לו הבכיר. לא, ממש לא. אין קשר בין לתת בראש לאהבה. למה לא? דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה – שקיעה, זוג לבוש לבן הולך על החוף ממש על קו המים, רוח נעימה, ברקע מתנגן "קורקובדו" , ביניהם רץ לו כלב לבדרדור לבן, נובח פעמיים והולך. אבל הולך, לא כמו הלברדור מהגיהינום של הבחורה הקודמת שיצאתי איתה, שנדמה היה שיצא מ"בית קברות לחיות 3" כי בכל פעם שהעניינים התחילו להתחמם הוא ניסה לנשוך לי את הראש. בקיצור, חוף זוג, קורקובדו, כלב שהולך. זום אין על הזוג. הם מסתכלים אחד על השני. הוא מחליק לה יד על השיער כדי לסדר את מה שהרוח פרעה, ואחר כך עובר ללטף לה את האוזן. היא משפילה מבט נבוך לרגע אבל מיד חוזרת. הוא אומר לה "את מדהימה. לא רק שאת הבחורה הכי יפה שפגשתי מעולם, את גם שומעת אליס אין צ'יינס וקוראת מחזות של שייקספיר. אני רוצה לחיות איתך תמיד...אני רוצה שהרגע הזה ימשך לנצח...אני רוצה...." הוא רוכן אליה ולוחש לה "אני רוצה לתת לך בראש". לא עובד. סצנה לא אמינה. ולמה? כי לתת בראש לא קשור לאהבה. ההפך. לתת בראש נובע מקנאה, נקמה, תסכול וחרון אף. כמו שנתנו בראש לערבים ב-1967, כמו שקיבלנו בראש חזרה ב 1973, 1982, 2006. כמו שברסה ימח שמה וזכרה נתנה בראש לריאל וכמו שעושים לפאריס הילטון. "אני חושב שהביטוי הכי קרוב באנגלית הוא smack the bitch up". הרבה יותר הגיוני.

18:30, חזרה בחדר רופאים. אחרי שסידרנו את כל הניירת, הגיע הזמן ללכת הביתה. בדיוק הרמתי את התיק כשהביפרים של כולם התחילו לצפצף. טראומה במיון עוד 10 דקות. כוסאמק. אני נופל חזרה לכסא ועוצם עיניים, מנסה למצוא עוד כוחות לבלאגן הזה. אני צריך לשמוע איזה שיר שיכניס אותי לאווירה. ג'ון עסוק בלקפץ ליד הדלת "Come on! Let's smack the bitch up!" .