יום שלישי, 25 במאי 2010

פרק 6- Pulp Fiction

צהריים, חדר טיפול מוגבר במחלקה. אני ודנה האחות במחלקה רוכנים על מיטה. הוילון סגור, אבל רוח שרב של 40 ומשהו מעלות נכנסת דרך הוילון ומזיזה אותו. שאר החולים בחדר לא מבינים למה בוקעות אנחות מתוך וילון זז. אני ודנה מתנשפים, מזיעים, הפנים שלנו במרחק של 5 ס"מ אחד מהשני. כמו אחות טובה, היא מחזיקה בשבילי את הזין. של החולה כמובן. קראו לי כדי להכניס קטטר לאחד המטופלים כאן. החולה מן הסתם מזיע ומתנשף הרבה יותר מאיתנו, ומוסיף אנחות וגניחות לכל תנועה שלי. נראה לי שהוא ראה יותר מדי פורנו. את האמת שזה היה די מביך. לא מדובר באחד מהדמנטים בפנימית, סה"כ החולה הזה בן 38. דנה מנסה לעשות לי טיזינג ולוחשת לי משהו באוזן. אני עונה בבדיחה. "אתה גדווללל!!!" היא צועקת תוך כדי שהיא נקרעת מצחוק, צועקת בקול מספיק רם שאפילו החולה המסכן שלנו נותן לה מבט של "את לא אמורה להיות קצת יותר מקצועית ברגעים כאלה?!". צועקת בקול מספיק רם שהחולים האחרים בחדר מסתכל על הוילון שממשיך לזוז וחושבים שאני באמת גדול. אני מסיים, יוצא מהוילון, מנגב את הזיעה מהמצח עם השרוול של החלוק וזורק את הכפפות לפח היחיד בחדר. החולה במיטה ליד מסתכל עלי בהערצה. "אל תדאג אדוני, שום דבר לא קרה, בסך הכל החלפנו לחולה קטטר" אמרתי לו בהתנצלות. הוא הסתכל עלי ואמר לי "איך לא עשית אותה, אם הייתי במקומך....".

היום ממשיך במחלקה. יש 7 שחרורים ו-4 קבלות לניתוחים של המשך השבוע לכתוב היום, ביקור ולקחת דמים. ואני רופא הבית היחיד במחלקה. פעם, כשהמחלקה הייתה ריקה מחולים, היו פה 3 רופאים. הם היו עסוקים בלהעביר את זמנם במלאכה הסבוכה של גירוד ביצים. לא קל לגרד בביצים נכון. צריך להיות כירורג בשביל זה. צריך להבין שכמו בחדר ניתוח, גם בגירוד – תנועת היד לא מגיעה מהכתף או מהמרפק – הכל בשורש כף היד. כך צריך לגרד נכון – בתנועות אלגנטיות וקצובות. ומאחר ששיבוץ כוח האדם למחלקות כאן מתנהל כמו בכל בית חולים אחר, בכל יום דואגים לכך שריכוז הרופאים המקסימלי יהיה במחלקה בה אין שום צורך ברופאים. אז עכשיו שלושת המגרדים נמצאים בפנימית. לכן הם מגרדים כרגע כמו פנימאים – בידיים רועדות, עקום, ומדברים תוך כדי בלי הפסקה. לא שיש לי בעיה עם הגירודים שלהם. כן יש לי בעיה כשזה קורה בחדר שאני כותב בו מכתבי שחרור עכשיו. אז הם מגדרים וחופרים לי תוך כדי שאני מנסה לשכנע את השופט שיקרא את מכתב השחרור הזה בעוד כמה חודשים במסגרת תביעה על רשלנות רפואית, שכשהחולה היה אצלנו – הוא לא כבר לא דימם. לא שהיה לנו מושג מאיפה הוא דימם ולמה הדמם עצר. מה זה משנה, גם ככה הכל בחיים זה עניין של כוח רצון. אז אני כותב במחשב "לאור התמונה הקלינית והמעבדתית הנ"ל, ניתן לומר כי הדמם פסק. באמא שלי". אני מנסה להבין מה לא בסדר במשפט הזה, אבל אני לא מצליח להתרכז. המגרדים עסוקים בלהפריע לי. "מה אתב כותב שם כל כך הרבה? אני אף פעם לא כתבתי ככה במכתב שחרור" אומר לי יובב. כן, קשה לכתוב הרבה עם יד אחת במכנסיים. שמשון, יובב והמגרד השלישי שיושבים אצלי בחדר עסוקים בלספר את סיפורי הזיונים שלהם, כל אחד בתורו. מאז הדייט עם סבטלנה לא שמעתי כל כך הרבה חרטוטים בכל כך מעט זמן. "בוא תספר לנו סיפורי סקס משלך". אין כל כך הרבה אני אומר. כולם יכולים לקפוץ לי, אפילו בבלוג אין לי אינטרס לשקר. "ידעתי שכל מה שאתה יודע זה רפואה, ובבנות אתה לא מבין כלום. זה כל כך ברור. חבל שאתה לא כמונו". אז עצרתי את הדיון הדימיוני עם השופט והסתובבתי כדי להסתכל עליהם. מסתכל, ומתפלא מחדש.

מתפלא כל פעם מחדש. תמיד מפליא אותי איך אדם הוא נורמטיבי לחלוטין עד שהוא נאלץ לדבר על סקס. אז צץ מן דחף בלתי ברור: ככל שהדובר הוא יותר מאעפן, כך הוא נחוש יותר למתג את עצמו כמגה-פאקר האולטימטיבי. כאילו ששאר האנשים בחדר לא יודעים את האמת. במחשבה שניה, לא מדובר רק בסיפורים על סקס, אלא במור"קים על כל אירוע שקשה להתמודד איתו בחיים. בחינות הגמר למשל. חצי השנה הנוראית ביותר בחייו של כל רופא, חצי שנה בה הוא לא מוציא את האף מהבית ועסוק מרבית שעות היום במחשבות אובדניות. כשתשאלו סטאז'ר ממוצע שנה אחרי התקופה הזו איך הוא התמודד עם הקושי, הוא ישמח לספר לכם שכל יום שלו כלל שחיית 9.5 קילומטרים בים בשביל הכושר, פעמיים בשבוע ניתוחים באסותא בשביל העושר, יציאה לפאב כל יום בשביל האושר, וסקס בלי הגבלה – סתם כי הוא מגה-פאקר. למעשה היחידים שעושים סקס בלי הגבלה בתקופת בחינות אלו סטודנטיות נשואות – כולן נכנסות להריון בערך כשמתחילים לפתור בנק בחינות לקראת הבחינה בפנימית. והן הרי לא מדברות על זה. כמו הרופאים הבכירים שבאמת טחנו 72% מהסגל הסיעודי של בית החולים. כי בסקס, כמו ברפואה, אם אתה מדבר על עצמך ולא מדברים עליך – כנראה שאתה לא משהו. "אתה חייב להפסיק עם הרפואה ולהתמקד בלתהחיל עם בנות. אפילו פה בבית חולים. תראה אותי, וואלה אני מסוגל להביא בחורה מכל מקום" אומר לי שמשון. שמשון, החנבץ המצוקמק הזה מטיף לי מוסר? לי? התחלתי עם חצי עיר פה!. במצבים כאלה אין לי ברירה. האינטלקט פוקד עלי לערוך ניסוי. "שמשון אחי, אתה צודק, אתה חייב להראות לי איך אתה עושה את זה נכון" אמרתי. שמשון היה מבסוט מעצמו – "אתה יודע מה, בשביל הספורט אני אביא כל בחורה שאתה רוצה".

צהריים. חוף הים. החוף היחיד בעיר הזו בלי ערסים. חוף של גולשים. גול-שים, במלעיל. יצאנו כדי ששמשון ילמד אותי את רזי המקצוע. "טוב מאוד שבאנו לכאן. ים כוסיות. אבל אל תשב לי כמו איזה קוקסינל, אם לא תדבר תלך להתחיל איתן הן לא יבואו לבד". הצבעתי על הבלונדינית בבקיני הכתום. "פצצה. לך תתחיל איתה" הוא אמר לי. "אבל אני לא יודע לדבר עם בנות" אמרתי "תראה לי אתה". "לא, אי אפשר בחורה כזו" הוא הגיב. למה לא?. "כי היא קוראת ספר, לא נעים לגשת אליה ככה פתאום". אבל אמרת לי לבחור כל אחת. "נו מה נפלת עליה? תביא אחת אחרת". טוב, הצבעתי על אחרת. "מעולה, אם הייתי במקומך הייתי מתחיל איתה". תראה לי איך. "תשמע, בעייתית זאת, היא עם חברות, לא מסתכלת עלינו אפילו. אי אפשר, אי אפשר כאלה". הצעתי שנלך לעשות סיבוב. "עזוב נורא חם, בוא נשב בצל, הבאתי אבטיח". מה אבטיח, באנו לזיין. "אי אפשר בים...הבחורות לא זורמות. אוף חם פה, כולי מזיע, בוא הבייתה". מה הבייתה מה, באנו לחוף להביא בחורות. "אי אפשר להביא בחורות בחוף". אז בוא לפאב. "אי אפשר". מועדונים. "אי אפשר". תהיתי מאיפה שמשון הכיר את כל הבחורות מסיפורי הסקס הבלתי נגמרים שלו. "אההה.....אמממ...החברה שלי הנוכחית, היא בת דודה של השכנה בבניין ממול. התקשרה אלי לפני כמה שנים והזמינה אותי לצאת". וואלה, מגה-פאקר עד הסוף. "בטח אחי" הוא מתגונן "הרמתי לה להנחתה כדי שזה יראה כאילו היא מזמינה אותי. מה אני פראייר". ברור. אני עומד באמצע החוף עם חיוך. אותו חיוך שהיה לצ'רלס דרווין כשהוכיח שמוצא האדם מן הקוף. כעת הוכח מדעית, מעל כל צל של ספק, כי מוצא החרטטן מן החנון.
ערב. סוף של יום, יושבים בפאב. עדיין עם חיוך על הפנים. ברקע מתנגן הפסקול של אחד הסרטים האהובים עלי. כי כמו השם של אותו הסרט, גם סיפורי הסקס ששמעתי אתמול התגלו בתור בדיות זולות. אני ועומר מזמינים בירה מהברמנית, שמפנקת גם בצ'ייסרים חינם. "חמודה זאת" אומר לי עומר שיושב לידי. "יאללה אני חייב להתחיל איתה" החזרתי לו. "אי אפשר להתחיל עם ברמניות. אפילו דוגמנים לא מתחילים עם ברמניות. זה סירוב בטוח" הוא עונה. על הזין שלי דוגמנים. מאז שהגעתי לכאן אני מתחיל עם כל בחורה שבא לי עליה, ולא מתחיל עם כאלה שלא בא לי עליהן. הסטטיסטיקה עד כה עומדת על בערך 1 מ 27. כן כן, אין לי מה להסתיר. אם הייתי רץ לכנסת, הססמה שלי הייתה "לא מזיין הרבה, אבל מנסה". אז שתיתי שוב יחד עם הברמנית. "את נראית לי נורא מוכרת, לא היית בחדר מיון פה לאחרונה?" אני זורק לה. כי אין דבר כזה אי אפשר.

יום שישי, 14 במאי 2010

פרק 5 - Black Dog

בוקר. חדר ניתוח. סיימתי את הניתוח בחדר מס' 1. תחושת סיפוק עצמי שוטפת אותי. סיפוק עצמי אדיר, כי זה קרה בפעם הראשונה בחיי. לראשונה בחיי הצלחתי לשכנע את אחיות חדר הניתוח להעיף את הדיסק של ליאור נרקיס שמתנגן ברקע על repeat עוד מלפני שליאור נרקיס נולד, ולשים במקומו לד זפלין. צעד קטן לאדם, צעד גדול לקופת חולים כללית. אני עובר לחדר הקולונוסקופיה כדי לראות מה קורה עם החולה שלי. אני מתיישב ומתחיל לבהות במסך. מצלמה שנעה בתוך מעי ומנסה להתחמק מחתיכות צואה מקריות הוא קטע פסיכודלי בפני עצמו, ולראות את התמונות הללו כשאתה על שעתיים שינה בלילה רק מגביר את אפקט ההזיות. אני מתעפץ להנאתי, ונזכר באבא שלי שתמיד אומר שהיום בטלוויזיה משדרים רק חרא. בדיחת קרש, אבל הפרופסור, שדוחף את הקולונוסקופ לעומקים שהאדם המודרני לא ידע קודם לכן, לא מפסיק לדבר על חרא, וזה כבר השתלט לי על התת מודע. הוא נחוש להסביר לי שבזמנו היה רק הבדל אחד בין סטאז'ר לחרא – על חרא לא דרכו. והיום כל הסטאז'רים בכיינים, כי הם כל היום בים. גם אני, כי אני שזוף. ניסיתי לתגונן ולהסביר שהפתגם הזה רלבנטי מתמיד גם היום, ושאני בכלל לא שזוף – פשוט, על אף הסבירות הסטטיסטית האפסית, הוא נתקל ברופא מזרחי. זה לא הלך. בעוד אותו פרופסור ממשיך להטיח בי האשמות חסרות שחר על כך שאני מבלה כל הזמן במקום לעבוד, אני נזכר שלמעשה ההאשמות האלה הן לא חסרות שחר בכלל. כי אתמול, אתמול היה לילה ארוך.

הכל התחיל בשעות הערב. הייתי אמור להגיע לבית החולים לראות פצועת טראומה, אבל בסוף נזכרתי מהי המטרה האמיתית בסטאז' והחלטתי לא לבטל את הדייט שנקבע לאותו ערב. אותו דייט, למעשה בליינד דייט, היה עם בחורה עם אמות מוסר מפוקפקות. ככה חשבתי לפחות. אז מצאתי את עצמי יושב בפאב עם סבטלנה. סבטלנה סיפרה לי שהיא אמריקאית במקור. ברור, ידוע שסבטלנה הוא השם הכי נפוץ בשיקגו. תהיתי אם לזרום איתה ולספר לה שנולדתי בלפלנד וכל קיץ אני חוזר לשם כדי להשתתף בתחרות רכיבה על אווזי בר, אבל החלטתי להמנע מהעלבות. לא הספקתי להניד עפעף וכבר קיבלתי ממנה סקירה מקיפה על כל האקסים שלה, כולל החבר הנוכחי שאיתו היא נמצאת בקשר רציני ביותר כבר חודש. הוא איש עסקים מאוסטרליה, והם התחברו כי נורא כיף לה לדבר אנגלית, בכל זאת היא נולדה בארה"ב וקל לה יותר לדבר בשפת האם שלה. "אז מתי עלית לישראל?" נתתי ניסיון התענייניות אחרון. "בגיל שלוש" היא ענתה. כנראה שהיא בחורה עם קליטה מהירה לשפות. כשנושא השיחה התחלף למחלות העור הכרוניות ממנה היא סובלת החלטתי שגם לאוסף החוויות האנתרופולגיות שאני עובר בעיר הזו יש גבול. בדרך כלל, כשאני יוצא לפאבים האלה מקרינים ברקע ליגת האלופות. אני מתגבר על היצר, ומתרכז בבחורה ולא בצ'לסי מול ברצלונה. הפעם שידרו באותו פאב את הפועל רמת השרון נגד הפועל תל אביב. בחרתי להתמקד בכדורגל. היא המשיכה לדבר, ואני המשכתי לענות מתוך ארסנל התגובות לשיחות משעממות עם בחורות (שכולל אמרות מחץ כגון: "וואלה", "סבבה", "תאמיני לי", והמשפט שמשפריץ עניין והתלהבות – "אין דברים כאלה") תוך שאני ממשיך לשתות כמויות ויסקי בניסיון נואש לגרום לסיפורים שלה להשמע הגיוניים. פתאום היא הצליחה לסדר לנו משום מקום כניסה חינם לאיזו מגה מסיבה שהייתה במקביל. מצד אחד, מחר בבוקר מחכה לי חדר ניתוח. מצד שני – לערב הזה היה טעם כל כך גרוע (ולא רק בגלל הויסקי) שפשוט אי אפשר לחזור הבייתה בלי לנסות לשפר אותו. אז עלינו על מונית.

הגענו למסיבה יחסית מוקדם. כל כך מוקדם, שהשירותים הכימיים היו עדיין נקיים. נכנסנו והתיישבנו ליד הבר. הברמן חפר לנו על כל המבצעים שיש היום – למשל צ'ייסר ויסקי במחיר של בקבוק ויסקי ורק היום לכבוד המסיבה. סבטלנה חפרה לו בתגובה שבאנו ביחד, ומחר אני מנתח. את האמת, אני לא באמת עושה משהו בעל חשיבות בחדר ניתוח, אבל סיפרתי את זה לסבטלנה עוד בתחילת הערב מתוך תקווה שייצא לי משהו. ועכשיו, כשהיא מספרת את זה לברמן, זה נשמע אמין ממש כמו שאר הסיפורים שלה. המציאות עולה על כל דמיון. הוא הביא איזה קוקטייל שקר לסבטלנה, ואז פנה אלי. "אז מה בשבילך דוקטור? מים או קולה?". טובורג. "מה טובורג? אתה לא עובד מחר?". בדיוק, החיים בזבל, אז תביא לי כבר בירה ותלך מפה. "שמע שמע, לא נראה לי שכדאי שתשתה אלכוהול עכשיו, אם מחר אתה מנתח". הסתכלתי עליו – והוא היה רציני לגמרי. אז לבשתי את הבעת הפנים הכי רצינית שלי ואמרתי לו "שמע אחי, אני, אני מנתח רק שיכור. כי כשאני סחי בלאטה, אני מנתח לאט, אין לי בטחון עצמי, ואני נזהר על כל מיני עצבים וכלי דם ושטויות כאלה. אבל כשאני מבסוט – יאללה אני זורם על הניתוח, מה שיהיה יהיה". המשכתי להסתכל עליו. שום בדל של צחוק לא עלה על הפנים שלו. "אני מביא לך מים". טובורג. "לא חבל על החולה שלך מחר?". לא חבל עלי עכשיו – תראה עם מי אני מעביר את הערב. הוא הסתכל סביבו, חיכה שחיים הכט ייצא לו מהשיחים וכולנו נטפח לו על השכם ונגיד שהוא דוגמה למה שכולם צריכים לעשות. זה לא קרה. אז הוא הביא לי טובורג.

לקחתי את הבירה, נפרדתי לשלום מסבטלנה והתחלתי להסתובב במסיבה. ניסיון אחרון לחלץ משהו מהערב הזה. השעות עברו, וגם השירים התחלפו. לא שהיה קל כל כך לשים לב שהשירים התחלפו, בכל זאת כולם נשמעים אותו דבר. אבל הייתה למקום אווירה טובה. כלומר הייתה שם אווירה טובה, אבל אחרי שטל התחילה איתי – האווירה הייתה מצויינת. טל לומדת מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. ולמרבה ההפתעה, היא לא נראית כל כך רע כמו שזה נשמע. הייתי נורא מבסוט מעצמי. גם אני למדתי פעם מחשבים – יש שם 98877655 בנים על בת אחת שגם היא די מוזרה. וזאת דווקא הייתה בסדר, ועדיין היא באה אלי. אז על פי הנהלים די מהר סיפרתי לה שאני רופא. "ואוו, רופא, אז מה אתה עושה במסיבה כזאת? אתה לא עובד מחר?". ברור שאני עובד, למעשה אני מנתח מחר. היא הסתכלה עלי, באותו מבט שמשלב מסכנות והאשמה ברמיה שנתתי לסבטלנה כמה שעות קודם לכן. "שיהיה לך ערב טוב" היא אמרה. ואז ידיד שלה התחיל לרקוד בינינו כדי ליצור הפרדת כוחות. אף פעם לא הבנתי את תסמונת הידיד המגן. מה הקטע שלך? כואב לך לראות מישהו אחר מצליח כשאתה לא? תפרגן, אתה חושב שאתה גבר כשאתה דופק מישהו אחר? אז אתה לא גבר – אתה אפס. "אבל אני באמת רופא!!" איגפתי את הידיד ואמרתי לה. "אוף אתה אפס" היא אמרה לי. אני אפס?! תראי את הידיד שלך!. כוסעמק הערב הזה, אני חוזר הבייתה.
"נו, אז נהנת לצפות בקולונוסקופיה?" שאל אותי הפרופסור. ברור, בלי צל של ספק המועמד שלי לפרס האוסקר בקטוגריית הסרט הזר הטוב ביותר. פתאום הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר של שרב. נשענתי על הגדר של בית החולים מתחת לשלט "העישון מפריע לחולינו, אנא המנעו מעישון במוסד זה" והדלקתי סיגריה. החולה שאשפזתי שלשום עם התקף לב נשען לידי וביקש אש. יאללה אני גמור, מה עוד היום הזה יכול להפיל עלי כבר. "הי, שמעתי שאתה פה אבל לא חשבתי שניפגש. זוכר אותי?". שירי. איך אני יכול לשכוח. נפגשנו פעם באיזו חתונה. היא נראית מעולה, אבל לא התחלתי איתה כי היא גם נראית די אהבלה. למעשה זה היה התירוץ הרשמי, פשוט כי אף פעם לא היו לי ביצים להתחיל איתה. תהיתי מה היא עושה פה. "אני לומדת קולנוע ותקשורת, עשיתי קצת הפסקה מהלימודים כדי לנקות את הראש". סיפרתי לה שתמיד רציתי ללמוד קולנוע. "יאללה, בוא תצטרף, תוכל לעשות סרט על רפואה". עניתי שסרט על רפואה מעניין לי את התחת, שרציתי לכתוב תסריט לסרט מלחמה, אבל בטח אני אאלץ לכתוב קומדיות רומנטיות כדי לשלם שכר דירה. "קומדיות אהה, רוברט מקי אמר פעם שהתסריטאים שכותבים קומדיות הם האנשים הכי עצובים בעולם". כמובן. הרי היה ברור שהיא לא אהבלה באמת, ולמעשה היא הבחורה הכי חמודה באזור. נו טוב, התבגרתי מאז, אולי עכשיו יילך לי. שאלתי אם היא פה עם חברות. "לא, אני כאן עם הארוס שלי. מצחיק, הכרנו בפייסבוק למחרת אותה חתונה. זוכר את החתונה ההיא?". זוכר, זוכר. "הנה הוא מתקשר, אני חייבת לזוז, תהנה מותק אני בטוחה שאתה כובש פה את העיר". היא הפריחה נשיקה באוויר ושלפה את האייפון שלה. אותו אייפון שניגן לעצמו שיר על בחור שמתעסק עם הבחורות הלא נכונות.

יום שישי, 7 במאי 2010

פרק 4 - החיים

בתוך המקלחת המיניאטורית בחדר התורנים. 3 וחצי בלילה. או בבוקר. תלוי בהשקפה שלכם. הברז פתוח לרווחה, משפריץ מים מלאי חלודה לכל מקום. החולצה שלי היא כבר בליל של מים מלוכלכים, סבון חדר ניתוח ודם. אני שוטף את הפנים ומסתכל על עצמי במראה. פעם ראשונה שהצלתי חיים. אני. לא מהמצבים האלה שאם אתה לא תעשה את זה אז מישהו אחר בטוח כן. אם לא הייתי כאן הלילה, היא הייתה מתה. מוזר, חשבתי שאני ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, אבל כל מה שבא לי זה לישון. הפעם הראשונה שהצלתי חיים. קצת דומה לסקס הראשון. אתה מחכה לזה כל כך הרבה, שומע אגדות מכל דביל ומת כבר לעשות את זה כדי לרוץ ולספר לחבר'ה. כשזה כבר קורה, הכל הולך רע, אתה בקושי מתפקד, ועד הרגע האחרון אתה לא מבין איך בדיוק מתגלגלים פה. אחרי שהכל נגמר כולם מסביבך מתלהבים ומוחאים כפיים. גם אתה משחק אותה מאצ'ו ומפזר חיוכים. "כן אחי היה בן זונה". אבל עמוק בפנים אתה יודע שזה היה די מאעפן ולא מבין על מה כל החגיגה. אז גם עכשיו די מאעפן. במקום לשמוח, או להתגאות, אני לא מרגיש כלום. בניגוד לפעם הקודמת, אני כבר לא אשלח SMS לחבר שלי שמכיל טקסט לירי לתיאור האירוע המכונן כגון "אאאלללללההההה!!!!!". לא. קצת התבגרתי מאז. ועל הזין שלי מה שחושבים עלי גם ככה. אני יותר מדי עסוק בלחשוב איך כמעט הרגתי אותה בעצמי. הפלאפון רוטט, ואני רואה הודעת טקסט. "גבר!" שלח לי התורן השני במיון, זה שאחרי כל ההכנה שעשיתי לחולה, בגראנד פינאלה הוא צץ מאחורי ודחף את הנקז לבית החזה. לא נורא, גם ככה אף אחד לא באמת גומר באמת בפעם הראשונה. סגרתי את הברז. אני מסתכל על עצמי במראה. על הפנים, על כפות הידיים שלי. הן קצת רועדות. כשזייני שכל מקצועיים חופרים לבחורות סמי אינטיליגנטיות בשעות לילה דומות לעכשיו הם מציינים את תאוריית הכאוס כדי להשמע חכמים. משק כנפי פרפר בלאוס גורם להוריקן בניו אורלינס. כנראה שיש בזה משהו. בכל זאת, מישהו חי היום כי איזו מטומטמת כיבתה עלי סיגריה לפני 10 שנים.

אני יוצא מהמקלחת ונכנס לחדר. החדר קפוא, יש פה מזגן שספק אם כובה מאז שהותקן אי שם בשלהי קיץ 1968. החדר גדול, עם 2 מיטות ישנות מעץ, שולחן כתיבה וכמה בלטות שבורות. ספרטני וקצת דכאוני. חדר שאם היה נבנה בתל אביב איזה פוץ שקיבל אותו בירושה מסבא שלו, שלפני 100 שנה חי בתוך חדרון בקישינב, נהג לקרוא מרקס וחלם על מדינה שבה שוויון לכל, היה גובה עליו לפחות 3.5 אלף שקל שכירות. בלי ארנונה. אני ניגש למיטה השמאלית, שמוצעת בשמיכה וסדינים לבנים של בית חולים. כשהמצעים האלה הם על מיטות של חולים במחלקה הם די מגעילים, אבל משום מה על המיטה הזו הם לבנים בוהקים, ניגוד מוחלט לליכלוך שעלי. ניגוד מוחלט לכל מה שמתחולל עדיין במיון 30 מטר מכאן. כמו מקלט. אני נכנס למיטה. ומנסה להרדם. אין סיכוי שאני אצליח להרדם. כבר התהפכתי אלף פעם על המיטה הזו. החלטתי לספור חולים, אולי זה ירדים אותי. לא הלך. אני מנסה להבין איך בכלל הגעתי לסיטואציה הזו. איך שוב אני לוקח על עצמי את כל העבודות הקשות. אני כולה סטאז'ר מסכן, איך לעזאזל הפכתי פה לאחד מרופאי הבית? ואיך לעזאזל מכבים את המזגן בחדר הזה?

כבר כמעט 5 בבוקר. החלטתי שהדבר היחיד שירדים אותי הוא להזכר באיזה ערב משעמם. אז נזכרתי. זו הייתה עוד יציאה של חברים. אבל לא 3 חברים שיושבים על הבר, ולא התנחלות על הכיפק בבית של מישהו. 10 אנשים. כמו בכיתה ט'. הלכנו לאיזה פאב שכונתי, המקום היחיד שיכול לקבל כזו כמות של אנשים. בפאבים ודאנס-ברים, יש יחס הפוך בין איכות המוזיקה שמשמיעים בו לבין כמות הכוסיות שבו. במקומות השווים באמת תמיד משמיעים שחורה ולהיטים. ואז שמים שיר של ריאנה – שהיא גם שחורה וגם יש לה להיטים. אז במקום שלנו...באמת שהייתה אחלה מוזיקה. אנחנו מתיישבים, וכוורת שרים ברקע על עוד ערב אבוד. אחד מהחבר'ה היה שניר. אני חושב ששם פרטי אומר הרבה על הבנאדם. ושניר זה שם מאעפן טילים. ישבנו על בירה, והוא התחיל לקדוח. "תאמין לי, כל הכבוד שהלכת ללמוד רפואה. גם אני רציתי, אבל לא היה לי כוח לעשות פסיכומטרי". עניתי לו שהנימוק שלו הוא מאוד הגיוני, כי פסיכומטרי הוא הדבר הכי קשה ברפואה. תמיד כשאני עוצר דימום עם אצבע בין הצלעות של מישהו אני חושב על כמה קשה היה לפתור פ.ט.ל.."מה אתה מנסה לשחק אותה ציני" הוא ענה לי נעלב. "אני במקומך הייתי הולך להיות רופא עור. כי כולם רוצים להיות רופאי עור. כי הם עושים ים כסף ולא עובדים קשה. ויש עוד סיבות. למשל, הם גם עושים ים כסף. וגם לא עובדים קשה". ניסיתי להסביר שלא הלכתי לרפואה בשביל הכסף, אני רוצה לטפל בחולים ולעשות משהו שמעניין אותי באמת, לפחות עד שיכריע אותי האוברדראפט. "אתה יודע מה הבעיה שלך בחיים?" הוא תקף. לא, אבל כנראה שאני עומד לגלות. "הבעיה ש'ך בחיים היא שאין לך חיים. אתה טוחן. בכל מקום אתה טוחן עבודה. כי יש לך פרצוף של טוחן. גם בלימודים היית חרשן ולא זיינת כמונו. כי אתה טוחן. מה הבעיה שלך להיות כמו כולם? לעשות כיף כמו כולם, להיות איתנו. אתה תמיד - גבה לבבך". ליידי גאגא מספרת לנו ברקע על פוקר פייס. ציינתי בפניו שכבר מגיעות לו 10 נקודות בפסיכומטרי על הגבה לבבך הזה. הוא לא צחק. "לך תתחיל עם זאת היא לבד על הבר". ברקע מתנגן "את בסדר" של שריאל. תסתכל עליה, אתה לא רואה למה היא לבד על הבר?. "מה יהיה איתך קונגו? אני אומר לך בתור חבר, אני דואג לך. רק עבודה יש לך בראש, תמיד אתה לוקח ללב חולים. אין לך חיים. ככה אתה בחיים לא תתחתן". הסתכלתי לו עמוק בתוך העיניים. ניסיתי לחפש את השבב שדרכו סבתא שלי מדברת אלי אחרי המשפט הזה על החתונה, אבל זה לא הלך.

להיות כמו כולם. פעם זה היה החלום שלי. יש משהו קסום בלהיות כמו כולם. אתה לא צריך לספק הסברים לאף אחד, לא מטיפים לך מוסר ולא מצקצקים עליך מאחורי הגב – כי ההתנהגות שלך היא המודל החברתי. לעשן סמים, לשחק פלייסטיישן, אבל רק בשעות שאתה לא מעלה לפייסבוק אלבום תמונות בשם "סתם עוד יום בים 14". כל כך פשוט. לקח לי הרבה זמן להבין שזה גם כל כך משעמם. בסוג של מלכוד 22 שכזה, אם יש לך חיים כמו ששנירים מגדירים אותם הכרח עליך לא להנות מהם. כדי להגיע לתובנות לגבי עניין, ולהפיק ממנו את המיטב חייב שהוא יהיה חסר לך לפעמים. חייבת להיות ערגה. חייבים להיות כיסופים. למשל, לאילו תובנות אפשר להגיע לגבי אוויר? אני מתכוון לא בסיטואציה בה נגמרו לכם נושאי השיחה והבחורה שאתם מנסים להביא היא ממש, ממש סתומה. דיון מעמיק על אוויר. אי אפשר, כי תמיד יש אוויר, אז איך תתגעגע או תשאף אליו?. ככה זה. לעשן פאקט פחות כיף מלעשן סיגריה אחת אחרי שבועיים בלי. לזיין 50 פאקצות פחות כיף מלצחוק מבדיחה שסיפרה לך מישהי שבאמת אכפת לך ממנה. ובשביל באמת להעריך חיים, אתה חייב לאבד ולהציל כאלה. אז אני כבר לא רוצה להיות כמו כולם. איך אני שוב נופל על כל העבודות הקשות? כי זו הבחירה שלי. ולא אכפת לי מה כולם אומרים, כי אני מתכוון ללכת אחרי השאיפות שלי, ולנצל עד הסוף את החיים. החיים שלי.

שש וחצי בבוקר. או לפנות בוקר, תלוי בהשקפה שלכם. הפלאפון שלי מנגן את השיר ששמתי בשעון המעורר וקטע לי את המחשבות. אני חוזר למיון. היום הזה ממשיך להתמרח. איכשהו, במקום לחזור הבייתה ב 10 בבוקר, אני מוצא את עצמי ב1 בצהריים שוב מחדש עירויים בפנימית כי חבר שלי תקוע עם מכתבי שחרור. בלי ספק, עכשיו יש לי ערגה לקצת חיים. אני יוצא מהמחלקה מת מעייפות, ופתאום אני רואה שמישהו מנופף לי. מישהי ליתר דיוק. קוראים לה אלקסיס, והיא הנכדה של אחת המאושפזות כאן. כמו שאמרתי, השם הפרטי אומר הרבה על הבנאדם. ואלקסיס, אלקסיס זה שם של...... אז פתאום היא מתקרבת, ואומרת "הי....מה שלומך דוקטור?". ככה זה, אני טוחן.