יום שישי, 18 ביוני 2010

פרק 8 – Sad But True

ערב. בתוך דירת 2.5 חדרים החדשה שלי בגורדון פינת דיזינגוף, עם חניה. ארוחת חנוכת בית חגיגית. חגיגית ואינטימית. לי ולעלמה. אני מנסה להדליק את הנר על השולחן עם גפרור. עלמה נקרעת מצחוק כשלא הולך לי. "איך לעזאזל אתה מנתח אנשים אם אתה לא מסוגל להדליק גפרור. ומה עבר לך בראש כשקנית נרות נשמה לארוחה רומנטית?" היא תוהה. הנרות האחרים שהיו בסופר הם נרות ליומולדת שנה - ניסתי להתגונן – וחוץ מזה, אין כמו נרות זיכרון כדי לזכור ערב מיוחד. "דירה מדהימה" היא אומרת. אני יודע. אני מסתכל מסביב וסוקר את ההצלחה שלי. הכל נראה בדיוק כמו שאני אוהב. כולל טלויזיית ה- HD החדשה שלי, שמראה בשידור חי משחק מהמונדיאל. 6:0 לברזיל על ארגנטינה איזה יופי. "מזל שברזיל מנצחים, אני שונאת את ארגנטינה. אני גם שונאת את ברצולנה. ומה כולם תופסים מהמסי הזה?!" היא שוטחת את תפיסת עולמה. יאללה, בואי נתחתן. "מה אמרת?". אמרתי כמה שהרעש של הוובוזולות מעצבן. "אהה אהה. טוב, אחלה סלון. לא תראה לי מה עשית בחדר השינה?" היא מחליטה לקדם עניינים. אני מוביל אותה במסדרון ומנסה לחרטט תוך כדי – את ממש תאהבי את העיצוב שם. "קונגו" היא אומרת. מה?. "קונגו?". מה? למה עצרת?. "קונגו?!". למה את הולכת אחורה. "קונגו קום כבר דביל אתה נוחר באמצע הישיבה!!!!". 10 בבוקר – חדר ישיבות באגף רנטגן. אני פותח עיניים רק כדי לגלות שנרדמתי על הכתף של הסטאז'ר לידי. אני מנסה להתיישר, וקולט שנשאר לו כתם רוק על החלוק. ולי טעם של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה בפה. קיבינימט אנשים תחליפו חלוק לפחות פעם בשבוע. "עוד דקה של נחירה כזאת והיית חוטף ממני טובוס" אומר לי ערן, הסטאז'ר לידי. כוסאמק, זה היה רק חלום. כוסאמאמאמק ערס. אין דירה. אין עלמה. אין עבודה. בעצם יש מלא עבודה. קשה קשה. "איזה שיעמום, אפשר להרדם פה בכיף" ערן ממשיך. מה אתה אומר. אני לא מבין איך כולאים אותי בחדר חשוך וממוזג עם כיסאות של סינמה סיטי כדי לראות תמונות בשחור לבן. ועוד אני תורן היום. "איזו שביזות, מזל שאני לא תורן היום". תודה ערן. יאללה כבר התעוררתי. עכשיו אני הולך להתרכז בישיבה הזו ברעל, ולהיכנס לתורנות בקארמה טובה. אהה אהה.

התעוררתי בול בזמן. בדיוק מציגים חולה שלי עם פגיעה מוחית. אנחנו לא סגורים לגמרי על האבחנה, אז שלחנו אותו ל – MRI כדי לדעת בדיוק מה יש לו. "כן, ובכן לפי ה – MRI רואים בבירור שיש לחולה פגיעה מוחית. כדאי שתבררו בדיוק מה יש לו" אומרת הרדיולוגית. וואלה. עוברים לחולה הבאה. "על פי השיקוף הנ"ל, ניתן לראות בבירור כי לחולה יש הפרעת בליעה". "היא פולניה, זה ברור שהיא לא בולעת" ערן מפגיז בשנינות. האמת, נקודת האור העיקרית בישיבות האלה היא העובדה שאפשר להיקרע מצחוק במושבים מאחורה. אין דבר יותר כיף מזה. בעצם יותר כיף לכפכף את הסטז'רים המצ'וקמקים שמנסים בכוח לא להתעפץ כדי להרשים את מנהל המחלקה. שאגב עסוק בלצלם את עצמו עושה פרצופים בחושך עם האייפון. "נו מה איתך ועם דירה?" ערן נורא מרוכז בשיבה. אין. כלומר יש, אבל שום דירה לא מתאימה לי, עדיין לא החלטתי בדיוק מה אני מחפש. "דירה זה כמו בחורה, לוקח זמן לפגוש מישהי שהיא גם על רמה, גם שחברים שלך יאהבו אותה, וגם שלא תקרע לך את הכיס ותזרוק אותך לכלבים בראשון לחודש כשהיא חוזרת לבעל בית שלה". כמו עם בחורה, לפעמים אתה צריך דירה, ועכשיו. "יש הבדל בין נואשות לחרמנות" ערן מסכם. "אין הבדל" עונים עוד 6 סטאז'רים מסביבנו. אתם לא אמורים להעמיד פנים כאילו אתם מרוכזים בישיבה?. "ואתה לא?" הם עונים. אין לי דירה, ואני תורן היום. נו מילא, בטוח יהיה לי מלא זמן במהלך התורנות להמשיך לחפש דירה באינטרנט.

11 בלילה, חדר מיון. לא הייתה לי דקה פנויה. ועכשיו אני בודק שחקן טניס. שחקן מצטיין, שהצליח לחטוף מחבט בפנים ולשבור כל עצם ידועה לאדם מהצוואר ומעלה. מרשים. אני ניגש אליו, וכבר מרחוק אני רואה שהוא מדמם כמויות מהאף. אחרי שהצגתי את עצמי, אני לוקח את התיק הרפואי שלו, ומסתכל על הנתונים. אני מסתכל עליו, על התיק, ושוב עליו. במצב חירום שכזה, חייבים קודם כל לשאול את השאלות הכי דחופות, שיקדמו אותך הכי הרבה. "אז אתה גר ברחוב ברזילי...איפה זה יוצא?" שאלתי "יש שם דירות להשכרה?". "מה?!" המסכן חושב שהוא לא שמע נכון. "רופא, הוא מדמם" אומרת האחות לידי. "אבחנה מצוינת אחות" עניתי וחזרתי אל החולה "וחניה יש שם?". "נו דוקטור! הוא מדמם". "הגיע לבדוק אותו רופא אף אוזן גרון לפחות?" שאלתי אותה. "ברור, אחיות יודעות מה הן עושות, לא כמו סאטז'רים.". יופי. אני קורא את דף הייעוץ. כולו כתוב בכתב לא ברור בעליל, פרט לשורת הסיכום: "ללא עדות לדמם". אבחנה דקה. "אחות, תשיגי לי את תורן אף אוזן בטלפון". 11 וחצי בלילה, דלפק אחיות במיון. אני עסוק בלשאול את תורן א.א.ג. איך לעזאזל לא היה דימום בבדיקה שלו. "מאיזה נחיר הוא מדמם עכשיו?" הוא שואל. שמאל. "נו, אני בדקתי את ימין, לא היה שם מקור לדמם". ומה עם שמאל?. "אה, הוא דימם שם, לא יכולתי לראות כלום". יופי, ומה אני עושה איתו עכשיו?. "תגיד לו שילחץ עם פד". את זה גם סבתא שלי יודעת להגיד, אולי אני אבקש ייעוץ ממנה, היא גם תוכל להמליץ לו לשתות מים שהשרו בהם שקדים כדי לחזק את כוח הגברא. "לא נו תהיה רציני, מה קשור שקדים עכשיו. רגע, זה באמת עובד?". תגיד, אתה דפוק? אתה מוכן להגיד לי מה עושים עם החולה הזה?. "אני חושב שהוא צריך לראות רופא אף אוזן גרון". אתה חושב?. "כן, שיבוא מחר למרפאה, אנחנו נדבר אחרי המשחק". נו מילא, נקבל אותו, נראה עוד חולה במיון, ויאללה לחדר רופאים במחלקה, נראה לי שבכל זאת יהיה לי קצת זמן לשבת על יד 2.

רבע ל-5 בבוקר, התפנה לי זמן כדי לעלות לחדר רופאים במחלקה. אני יוצא מהמעלית וגורר רגליים. בדרך לחדר רופאים שלי, אני עובר במחלקה השנייה שאיתנו באותה הקומה. חושך מוחלט במסדרון, חוץ מתחנת האחיות שמוארת באור אדום מעומעם. שם, יושבת אחות. אחות בת 251 שנים, ששוקלת 252 ק"ג. אחרי יום כיפור. איזו אווירה רומנטית יש כאן אני אומר לעצמי. "כן, ידעתי שתבוא, חיכיתי לך כל הלילה" היא עונה.. ידעתי שאני מדבר לעצמי בכל רם מדי. טוב, אחרי התורנות הזו, ועם החושך הזה......"חבל שלא ידעתי, הייתי עולה קודם" אמרתי לה. "חמוד, תכניס את זה טוב טוב לראש שלך, אני מתעסקת רק עם רופאים בכירים". מה נסגר עם העיר המחורבנת הזאת, אפילו עם מובי דיק לא הולך לי. חייכתי אליה תוך כדי סינון כמה קללות, והגעתי למחלקה שלי. "אז אתה קונגו שאשפז היום במחלקה את כל תל אביב?" שמעתי מאחורי. הסתובבתי. ראית את אנה. האחות מהמחלקה שלי שאיתה דיברתי כל הערב. איזו כוסית. בדקתי את הכרטיס עובד שלי ואישרתי שאכן אני קונגו. "אז עכשיו אחרי שפיצצת את המחלקה אתה הולך לנוח?". איזה לנוח, אני חייב למצוא דירה. "אתה יודע" היא מתקרבת "מי שמחפש ממש טוב, בסוף מוצא". וואו. הצעתי לה לבוא לעזור לי לחפש וניסיתי לפתוח בסטייל את הדלת של חדר הרופאים. הדלת שם תקועה, וצריך להיכנס בה בכוח כדי שהיא תפתח. אז נכנסתי בה בכוח. חבל שזו לא הייתה הדלקת של חדר הרופאים. למעשה זו הייתה דלת הפלדה של המחסן ליד. תמיד תהיתי למה המחסן המסכן הזה צריך דלת פלדה. תהיתי, עד אותו רגע. אז הכתה בי התובנה שהדלת הזו היא למעשה מנגנון אנטי-סקס של בית החולים. כי הרעש שנפלט מהדלת הזו כשראש של מתמחה נכנס בה, יוצר ויברציית turn-off לכל אחות ברדיוס של 25 מטר. "נראה לי שכדאי שתנוח קצת לפני הדירה. נתראה בתורנות הבאה". בפעם ה- 350 – כוסאמק.

1 בצהריים, יום למחרת. סוף סוף אחרי התורנות, הגעתי הביתה. לבית של ההורים. תוך כדי שאני מתחמק לחדר שלי אני חושב על אירועי אתמול. אמנם אין לי דירה, אבל לפחות עשיתי רפואה טובה. ואפילו יצא לי לנתח. איזה גבר אני. "ילד!! תדליק שם את הטלוויזיה!" צועק לי הטכנאי של HOT שבפעם המיליון מחליף כאן את השקע של הכבלים. ילד?!. "נו ילד מה חזרת מהבית ספר חירש?! תדליק כבר!". ילד.....נשכבתי על המיטה. ניסיתי להירדם, אבל הבן של השכנים החליט דווקא עכשיו לזייף שיר בגיטרה החשמלית שלו. בדירה של ההורים. ילד. וואלה השיר מתאים.

יום שבת, 5 ביוני 2010

פרק 7 – King of the Bongo

צהריים. חוף הים הסגור של מלון 5 כוכבים. מזג האוויר – רותח. אני אחרי התורנות האחרונה שלי כאן. מחרתיים חוזרים הבייתה. אני יושב על החוף, מנסה לשנן את הרגעים האלה, בידיעה שהם לא יחזרו. הנוף מדהים. מולי תיירת צרפתייה יוצאת מהמים. לאט לאט, כמו בסרט של ג'יימס בונד. אני בדרך כלל שונא צרפתים, אבל בשבילה אני מוכן למכור באגטים במטרו. היא מגיעה אלי, עם טיפות על הגוף שלה, שזולגות לכל המקומות הנכונים. היא מבקשת ממני להדליק עבורה את הסיגריה. אני שולף מצית, נרכן קדימה ומדליק. "אז גם אתה בקטע של בנים?". מה? "שאלתי אם גם אתה בקטע של בנים" שואל אותי עזרא, החבר הגיי של חבר שלי שיושב לידי. למעשה גם חבר שלי הוא גיי. אבל אנחנו לא חברים חברים. חברים ידידים. כאלה שמדברים על כדורגל. רק שאיתו מדברים על ליידי גאגא. אני מדבר עם גבר אחר על ליידי גאגא?! מה אני גיי?!. "אני ממש לא בקטע של בנים, ולמה לעזאזל אתה השלישי השבוע ששואל אותי את זה?" עניתי. "אתה חייב להודות שאתה עדין, יש לך מניירות של גיי" עזרא מחזיר. אין לי מניירות של גיי, אני עדין כי אני מנתח מוח, ואנחנו צריכים תנועות אלגנטיות. "אתה מכיר מישהו לא גיי שמתשתמש במונח 'תנועות אלגנטיות'? חוץ מזה שמנתח מוח גיי זה הורס. אויש מה זה, יש לך אדום על הגב, אתה אלרגי לאלמוגים כאן. אלרגי לים – זה הכי גאה שיש" עזרא ממשיך לתקוף. אין לי אדום בגב ואל תיגע בי, אני לא גיי, אין לי מניירות של גיי, ואין לי אדום בגב, ואל תיגע בי!. "אולי במקום לנסות לבלבל את הזהות המינית שלי תעזור לי להתחיל איתה" עניתי בעצבים. "נו באמת, מה להתחיל איתה, עזוב אתה לא תיגש כי גם ככה לא יילך לך" עזרא ממשיך. אתה עושה לי חרדת ביצוע. "לגברים אמיתיים אין חרדת ביצוע" הוא עונה. לך תזדיין. "בשמחה". והלוואי שלא תצליח להרפות תוך כדי, יא כלב. "טוב לא ייצא ממנה כלום, בוא חזרה למלון, נאכל משהו". אנחנו מצטרפים לשאר החבר'ה וצועדים חזרה למלון. אנשים משלמים 4,000 שקל לסופ"ש במלון הזה. מזל שסידרו לי כניסה חינם. בדרך, אנחנו עוברים ליד המלון המצ'וקמק בו ישנתי בלילה הראשון שלי בעיר בזו. כמה דברים עברו עלי מאז. אבל כל מה שעבר, כבר עבר. ועכשיו – מתחיל הדבר האמיתי. סוף סוף חוזרים למרכז. סוף סוף דירה בתל אביב, לעבוד בבית חולים אמיתי ולפגוש את הבחורות החמודות באמת. "חלומות באספמיה – ואוו איזה שם מהמם למועדון ספא, לא?" עזרא שואל. איזה גיי.

אחר צהריים. יומיים לאחר מכן. מחוץ לשדה דב. לשם שינוי, רק 30 מעלות בחוץ. עם 99.9% לחות בלבד. אחרי שהעמסתי את כל המזוודות לתוך הרכב של אבא שלי, אני יכול להתרווח על המושב. אני במצב רוח טוב, והחלטתי שלכבוד הגעתי לבית החולים החדש מחר אני ארענן את זכרוני בכמה פרוטוקולים חשובים בהחייאה. אני פותח את התיק הקטן שסחבתי איתי. זה התיק שאני לוקח לבית החולים. תמיד יש לי בו ספר. אני גם זוכר שכשרק הגעתי לעיר הקודמת, לקחתי איתי פעם כמה ספרי הדרכה ברפואה בדיוק למצבים כאלה. אני מפשפש בתיק – קופסאות סיגריות ריקות, עטים לעוסים, קונדומים שפג תוקפם אבל עדיין באריזה המקורית – אהה הנה ספר הדרכה. אני שולף אותו מעומק התיק ומסתכל על הכריכה. "יסודות כתיבת התסריט". האמת, הרבה יותר שימושי. אבא שלי מנצל את הרגע כדי להסביר לי כמה הוא שונא את תל אביב. זמן מצוין לספר לו שאני מחפש כרגע דירה משלי בתל אביב. "מה תעשה עם דירה בתל אביב?" אבא שלי שואל. מה אני אעשה עם דירה בתל אביב? אעשן, אזיין, אשתכר, והכל תוך כדי שברקע מתנגן פינק פלויד בפול ווליום. "אני צריך פינה שקטה כדי שאוכל להמשיך את המחקר שלי" עניתי. "דירה בתל אביב זה לא כלכלי. עזוב אותה. תגור בבית. עם הכסף הזה אתה יכול להשיג את מ שאתה באמת צריך בחיים". ואוו, מה אני באמת צריך בחיים שאפשר לקנות בכסף? יש לי כמה רעיונות – הטיול שלא עשיתי לדרום אמריקה, חופשה במלדיביים רגע לפני שהם טובעים, לשכור סוכן בהוליווד שיפרסם את התסריטים שכתבתי למגירה, דירה בגבעתיים – תכל'ס הרבה יותר משתלם כלכלית. אבא שלי בעניינים. "אני אגיד לך מה אתה צריך לקנות" אבא שלי אומר. אבל לא נראה לי שאני הטיפוס לגבעתיים. "אוטו אוטומטי" הוא חותך עניין. מה אוטו אוטומטי. "אוטו אוטומטי קטן, זה מה שאתה צריך. ככה גם יהיה לך קל בפקקים, וגם תוכל להמשיך לגור איתנו". אבל אני לא רוצה להמשיך לגור איתכם. "למה לא? יהיה כיף, נוכל לשבת ביחד בסלון כל ערב ולראות חדשות בערוץ 10, אחר כך חדשות בערוץ 2, אחר כך חדשות בערוץ 1, ואז חוזרים ל'יום שהיה' בערוץ 10". אבל אני לא רוצה לראות חדשות כל ערב. "אפשר גם לראות סרט אחרי החדשות בערוץ 1". אבא אני לא רוצה לראות סרט, אני רוצה לביים סרט. "נראה לי שאתה, איך אומרים אתם הצעירים, חי בסרט". מה?! "אי אפשר להרוויח כסף בקולנוע, וחוץ מזה יש לך מקצוע ביד". איך אני ארוויח כסף ברפואה? ראית את התלוש משכורת שלי?. "נו בדיוק, עם זה אתה רוצה להחזיק דירה בתל אביב? בוא תגור איתנו עוד קצת, רק עוד כמה שנים. אחרי שתסיים התמחות יהיה לך מספיק כסף לדירה משלך". "אבא", נתתי לו מבט של בשורה מרה וחיפשתי איזה משפט של עוגיית מזל, "כשאוהבים צריך לדעת לעזוב". טוב, נקווה שמחר במחלקה עניינים יתגלגלו קצת יותר חלק.

שעת צהריים, חדר 4 במחלקה. המחלקה הראשונה שלי במרכז, מחלקת ילדים. ביום רגיל בבית החולים הקודם כבר הייתי אחרי ביקור וכמה ניתוחים. כאן הספקתי לבהות בפו הדוב שמצויר על הקיר בחדר רופאים ב-3 שעות האחרונות. עכשיו נשלחתי ללוות ילד עם דלקת ריאות ל-CT. לא הבנתי למה הוא צריך ליווי רופא, אבל לא היה לי כוח להתווכח ביום הראשון. יחד איתי נכנסת לחדר אחות. אהבתי את האחיות בבית החולים הקודם, הן תמיד הכינו לי טוסטים, מילאו אחרי כל פיפס שיצא לי מהפה, ורק סיפרו לי כמה אני תותח. "הי, אני קונגו, הסטאז'ר החדש, זה הילד?" שאלתי. "נו מה נראה לך?" ענתה לי האחות "בטח באת ללוות אותי". "דוקטור טוב שבאת, הילד קודח מחום כבר שעות, יש לו 37 חום, לתת לו אקמול?" שואלת אותי האמא. לא צריך. "אבל דוקטור תראה אותו, הוא נראה חולה?". הוא חולה. "לא צריך אקמול?". לא, ואיפה הערכת החייאה?. "למה אתה צריך ערכת החייאה בדיוק?" האחות תוהה. כדי ללוות את הילד. "הוא לא צריך ערכת החייאה" היא עונה. "דוקטור בערכת החייאה יש אקמול?" האמא בשלה. לא, אין אקמול, ואם לא צריך ערכת החייאה, אז למה קראתם לרופא, אני שואל. "לא יודעת" האחות עונה "הוא נראה לי חולה, אז אני חושבת שצריך רופא למקרה שיקרה משהו". "אתה רואה דוקטור, הוא חולה, הוא חייב עכשיו אקמול". הוא לא צריך אקמול, עניתי לאמא וחזרתי לאחות – ואם יקרה משהו, מה אני אמור לעשות בלי ערכה? להחזיק לו את היד?. "אולי אקמול יעזור". "להחזיק לו את היד" האחות ממשיכה להתפלצן "תראו תראו, יום אחד במקצוע וכבר לא נאה לו מגע אנושי עם חולים. איזה חצוף. הסטאז'רים של היום". "דוקטור, חייבים אקמול, תראה אותו". "אמא" הילד החליט להביע עמדה "את מוכנה כבר לסתום את הפה שלך?!". תכל'ס, סוף סוף מישהו עם ביצים בחדר הזה. "למה אתה צועק עלי" האמא מיתממת "סה"כ הדוקטור כאן כדי לתת לך אקמול כדי שתרגיש יותר טוב, נכון דוקטור?". לא, הוא לא צריך אקמול, ותביאי לי את הערכת החייאה. "הוא לא צריך ערכת החייאה". "הוא צריך אקמול!". "שכולם ישתקו כבר!!!" הילד צועק. תכל'ס. ולכי תביאי לי את הערכת החייאה. סעמק כבר כואב לי הראש, תוסיפי אקמול לערכה.

ערב. בדירה. של ההורים. אחרי היום הנורא הזה אני חייב לצאת קצת להתפרק. בפייסבוק מחכות לי הזמנות למסיבות. איך תתאים לי איזו מסיבה בחוף הים בהרצליה פיתוח, מוקף כוסיות, שותה ג'וני ווקר. אלה החיים. אני אתקשר לגיא שיבוא איתי. "אחי, היום יהיה בנזונה. אנחנו הולכים לערב גברים בלבד של פוקר ופלייסטיישן בבית של ההורים של אסי. אתה חייב לבוא" עונה לי גיא. מה?! "אמרתי, אחי, היום יהיה בנזונה, אנחנו הולכים לערב...". כן כן שמעתי מה אמרת. אבל איזה אינטרס יש לי להיות בערב כזה?. "יהיה כיף, קנינו וודקה ב 29.90 וכמה תחליפים של רד-בול במבצע" גיא משכנע. וואלה. למה אין בחורות? "כי זה ערב גברים בלבד". למה זה ערב גברים בלבד? "כי אין בחורות". אז למה קיבינימט אנחנו הולכים לערב גברים בלבד?! "אחי, אין משהו יותר טוב לעשות היום". ברור שיש. "מה מסיבה עכשיו אחי,איפה אתה חושב שאתה נמצא. בוא פוקר ופלייסטיישן, זה מה שאנחנו עושים כאן". אלוהים, לאן חזרתי?! ככה באמת נראים החיים פה?. הדלקתי רדיו, ואני בוהה בקיר. אותה נקודה שבה בהיתי בחצי השנה של בחינות הגמר. כאילו כלום לא השתנה. אני רוצה חזרה לעיר הקודמת. הרדיו מזמר על קוף קטן שהצליח בכפר קטן ועכשיו הלך לאיבוד בעיר הגדולה. שיזדיינו כולם, אני הולך לכתוב על זה פרק.