יום שבת, 1 באוקטובר 2011

פרק 15 - קונגו רד נגד העולם

42. לכאורה מספר לגיטימי, אך עם קונוטציה קוסמית. איכשהו תמיד דברים מתנקזים ל-42. 42 ₪ הוא שכר של שעתיים עבודה בסטאז', שזה בערך 8.4 קופסאות קוטג'. 42 הוא מספר הפעמים שאתה עולה ויורד במעלית מהמחלקה למיון בתורנות ממוצעת. 42 הוא ככל הנראה מספר הפעמים שתצטרך לעשות פסיכומטרי כדי לעמוד בדרישות הקבלה החדשות של אוניברסיטת תל אביב. 42 פעמים השבוע קיללתי את הפקולטה הזו, ו-42 פעמים ערגתי לחזור אליה. עבור דחיית טיסה כדי להיות 42 שעות נוספות בבנגקוק בימים האחרונים שלי כאזרח שילמתי קנס של 350 דולר לחברת התעופה שלי. 42 פעמים ביום אני עוצם עיניים ונזכר בקתרין ה., הגרמניה איתה טיילתי מחצית מאותו חודש קסום, מצמידה אותי אליה באיזה מרתף ברחוב הקווסאן בלילה האחרון שלי שם. 42 פעם ביום אני פותח את העיניים ונחרד לגלות שבמקום קתרין עומד מולי חי"רניק אחרי שבועיים בשטח עם  פילונידל סינוס. ובדיוק נגמרו לי הכפפות. 42% ממשקל הגוף שלי שקל הציוד אותו סחבתי באימון החטיבתי האחרון, בשבוע 4 ויומיים שלי בתפקיד. 42 סיגריות עישנתי ביממת השיא של המאבק על עתיד כוח האדם במחלקה שלי. 42 הוא מספר הטיוטות שכתבתי כדי ליצור פרק 15 כמו שצריך. על פי דאגלס אדאמס, 42 הוא התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר, וכל שנותר הוא למצוא את השאלה המדויקת. מה לעזאזל יכול להרכיב את החיים הקיום וכל השאר ולהסתכם ב-42? "חפיסת ווינסטון, מצית, קוראסון שקדים עם חמאה ו-2 פחיות XL" אומר לי המוכר/ת הערבי/מחוצ'קנת, "סה"כ 42 שקל". 14:23, מול הקופה ב-yellow של איזו תחנת דלק עזובה. אני משתהה ליד הדלפק, סוקר את הפריטים שנכנסים לשקית. תמצית הקיום בנסיעות ארוכות. כעיקרון פק"ל השגרה לנסיעות ארוכות כולל מיץ אלו-וורה במקום פחיות ה XL, אך מכיוון שלא ישנתי שבוע, עברתי לפק"ל החירום. כמו כל אורגניזם טוב, אני מעדיף להתנזר מההתענגות על המיץ כדי להישאר בחיים. אבל תרשו לי להתמקד רגע במיץ האלו-וורה הזה, כי לדעתי מדובר בפריצת דרך שלא הייתה מביישת פרס נובל. מים עם אלו-וורה. גאוני. אני מכיר הרבה שימושים לא פורמליים לקרם ידיים, אבל לדחוף קצת קרם כזה לתוך ליטר מים ולמכור הכל ב-12 שקל ליחידה זה מהות הערך "יזמות". וכולנו מוכנים לשלם את המחיר המופרז בעליל הנ"ל רק כדי לפתוח את הבקבוק, למזוג קצת לתוך הפקק שהופך לכוס סטייל ג'יימס בונד עם מרטיני, ולהתפלל שייפלו מקסימום קוביות לתוך הכוס שלנו. כי ברגע שקוביה כזו נכנסת לנו לפה, לא נלעס אותה ונמשיך לשתות כאילו מדובר בעניין של מה בכך. שלילי. אנחנו נגלגל את הקוביה הזו עם הלשון, נתענג על כל רגע של טעם, נעשה קולות של מציצה ופרצופים כאילו אנחנו סילביה סיינט בעוד שובר קופות. ו-294 סרטים לא הולכים ברגל. אבל מספיק עם המחשבות על סילביה, זה הורס לי את הטקסטורה של המדים. אני נכנס לרכב, מפזר את תוכן השקית על המושב שליד הנהג, ומתניע. חוזר לכביש בדרך הביתה.
 בית. יש משהו סימבולי בנסיעות ארוכות, מן סוג של טקס היטהרות. הזמן הזה עם עצמך, לחוץ בית ככל שתהיה, מאפשר לך להשאיר הכל מאחוריך ולהחליף דיסקט. הדוגמה הקלאסית היא טיסות ארוכות לחו"ל. התרוצצת כל כך הרבה בשביל כרטיס מסכן למזרח, שרק כשאתה כבר שעתיים במטוס, עם עוד 7 שעות לדרך,  אתה מבין שבעצם יצאת לחופש האולטימטיבי. לחילופין, אחרי תקופה בחו"ל ניהלת שיחות נפש באנגלית ב-4 בבוקר כשהרגליים שלך משתכשכות בבריכה, שעתיים על המטוס בדרך לישראל, אחרי ששמעת את הערסית המטומטמת במושב לידך צועקת "האישה!!" כי היא לא מכירה את המילה "דיילת", אתה מתחיל לסגל את עצמך חזרה למצב הבסיסי. בית. כולנו רוצים להיות בבית. אני לא מדבר על הבית הפיזי, כי שם אף אחד לא באמת רוצה להיות – או שמדובר באיזו דירת קרקע מלאת ג'וקים שאתה קורא לה "דירת בוטיק" כי אחרת אין הסבר ל3,500 שקל שכר דירה בחודש שהיא עולה לך, או שמדובר בקרוואן באיזה מושב שאליו עברת "כי מיצית את תל אביב" או יותר נכון נשבר לך הזין לשלם שכירות גם על הג'וקים, או שאתה חוזר לדירה אמיתית, אבל היא בבית של ההורים שלך – ובדיוק כשבא לך לשים רגליים על עדן החלון עם פינק פלויד ברקע ולעשן איזה ג'וינט שישכיח ממך לכמה רגעים את החיים האמיתיים – אמא שלך נכנסת לחדר כדי שתעבור על בדיקות הדם של כל השכונה. לא, הבית הפיזי הוא לא באמת כיף. אנחנו חותרים לבית אחר, קונספטואלי. בית שהוא לגמרי שלך – מקום שבו יש לך את הפרטיות והמנוחה שלך ולגיטימי מבחינתך לצרוח על מי שמעז להפריע אותן, שהשיח עם האנשים בסביבתו כולל מינון שקול של קללות, בדיחות גייז, דיונים על סוציאליזם ומילים באנגלית בנות 4 הבהרות, בלי נקודות קיצון. מקום שמלא בזיכרונות על הלילה ההוא בחוף, ומה שקרה ברחוב ליד אחרי המסיבה ההיא. בית, מקום שאליו אתה נהנה לחזור מיום מסריח כדי להחליף מהר למכנסיים קצרים וכפכפים כדי לתפוס את שאריות קרני השמש הגוועות של השקיעה בחוץ, או סתם לצאת להירגע עם בירה בערב, בלי דאגות. בית. ועל הזכות להיות הבעלים הגאים של בית שכזה נלחמנו יחד עם דפני ליף בשבועות האחרונים. ודווקא משום שמאבק הדיור הוא על זכות בסיסית, קיומית, הגיונית וצודקת היו לו כל כך הרבה מתנגדים מקרב בני ה 20-30 במדינה הזו. לצורך השלכה על הפרוגנוזה ניתן לסווג את קבוצת המתנגדים ל-3. הקבוצה הראשונה מורכבת מחזירים קפיטליסטיים שניצלו את המערכת לטובתם ולכן אינם שואפים לשנות אותה. יש לציין שמדובר לרוב באנשים שהתמזל מזלם במיוחד כך שהם לא נאלצו לאכול יותר מדי חרא כדי להגיע להישגים שלהם. מדובר באנשי עסקים חריפים מספיק כך שבויכוח על נחיצות המהפכה הם עשויים לערער את העמדה שלך, בדיוק כמו שהם מסוגלים לדחוף לך מוצר יקר שאתה לא זקוק לו בעליל (ע"ע מים עם אלו-וורה). עם זאת, הם אינם בעלי מעוף רחוק מספיק, שכן הקפיטליסטים החזירים באמת הצטרפו למאהל כחלק מכוח החוד של מבצע "הסתדרתי על זיון בשדרה". הקבוצה השנייה, איתה קשה עוד יותר להתווכח, מורכבת ברובה מכוסיות מטומטמות, ובחלקה מסתם מטומטמות שנדחפו. אותן עלמות חן שוכנעו בעבר ע"י קבוצה א' המתוארת מעלה, ומכיוון שהן מטומטמות מדי בשביל להבין שסך הכל מוכרים להם מים עם קרם ידיים, הן ממשיכות להפיץ את תורת הבלע הנ"ל, כמו יתושים שעקצו חולה מלריה. עם בנות קבוצה ב' קשה עוד יותר להתווכח מאשר עם בני קבוצה א'. ראשית, ההיגיון הבריא אומר שעם כאלה ציצים אין מצב שהיא טועה. שנית, לאחר שחלף ההלם הראשוני, אתה נופל למלכודת הדבש הכי עתיקה בספר, מוכר אידיאולוגיה שעבורה ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי הצטרפו למלחמת האזרחים בספרד, רק כי עוברת לך בראש התקווה האולטימטיבית: "אולי בסוף היא תמצוץ". לא חברים, לא מציצה, ולא רווחה. צאו מזה, סוציאל-דמוקרטים לא מזיינים. קבוצת המתנגדים השלישית היא הקבוצה המגוחכת מכולם. מדובר בחבורת בני 20 שחיים בסרט שהם ייבשו פה ביצות וסחבו את טרומפלדור על אלונקה כל הדרך מתל-חי לכפר גלעדי. הקבוצה הזו תוקפת את המוחים בטענה של "נגמרו הצרות במדינה הזאת?!", במיוחד מאז אירוע ה"מרמרה" בו לתורכים נמאס שלוחמי שייטת מתפרצים לאוניית נופש, גונבים מגבות, עוטפים קוראסונים מהבופה בבוקר בנייר ושמים בתיק, זורקים לבריכה אנשים עם נעליים ומארגנים הופעה של ישי לוי. אז זהו, שלא נגמרו הצרות. הן פשוט חוזרות על עצמן יותר מדי עד שכבר הפכו למשעממות. ומכיוון שהצרות הללו הפסיקו להטריד אותנו, עברנו לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו – מחיפוש אחר הישרדות לחיפוש אחר בית. פשוט מאוד. מאסלו כבר עלה על זה לפני הרבה מאוד זמן – בלי בית, בלי להיות שייך, כולנו ניכנס לדיכאון.
 דיכאון. יש האומרים שמדובר בפריבילגיה  של בני דורנו, אבל לדעתי סתם עברנו שלב בפירמידה. ולמרות זאת, יש אינפלציה בשימוש במילים כמו "דיכאון" ו"תסכול". לא ברור לי האם זה נובע מהעובדה שנהיה עכשיו מגניב להיות ממורמר, או שפשוט אי אפשר למרוד באמת בעולם עם כל כך הרבה מוסכמות חברתיות מעיקות, שדיכאון הפך להיות סוג של מחאה פסיבית-אגרסיבית. גם אני הייתי פסאודו-מדוכא בשנים האחרונות. בכל זאת, תנאי העובדה של רופאים צעירים בבתי החולים הציבוריים הם מחפירים. לאכול 3 פעמים ביום בארומה, לנהל שיחה בת 5 שעות בחדר ניתוח שנושאה "סקס במקומות מוזרים" עם אחיות בנות 50 שעשו כבר סקס בכמה מקומות מוזרים, לעלות ב-2 בלילה לגג כדי להדליק סיגריה ולשים יד על התחת של האחות שהצטרפה אליך, לצאת עם בחרות שטיפלת בהן במיון. בלי ספק – מדכא.  אז מה זה בעצם תסכול? ואיך הוא מוביל לדיכאון?. ההגדרה הטובה ביותר לתסכול ששמעתי הייתה ממרצה מתוסכל לאתיקה. היא הולכת בערך ככה: "השקעה בלתי פוסקת כדי להשיג משהו, מבלי שתצליח להשיג אותו, ומבלי שתוערך על המאמץ". בערך תיאור התפקיד של רופא. או מישהו שהגיע לתל אביב כדי למצוא אהבה. אבל לתסכול לבדו כולנו רגילים, כדי להוביל לדיכאון אמיתי נדרש עוד משהו, הקש האחרון שישבור אותך. הבדידות. בחודשיים האחרונים למדתי מהי בדידות אמיתית. לא, אני לא מדבר על להישאר תורן במחלקה כשהחברים שלך שותים בירה 2 ק"מ ממך ולהתמרמר בדרך לטיפול נמרץ כשיש לך ביד גלידה ממק'דונלדס. אני מדבר על לחיות בלי האנשים שלמדתי וגדלתי איתם, בלי אנשים שעובדים רק כי יש לכולנו אינטרס משותף להצליח, עם אנשים שתרבות רוסית בשבילם היא לא נבוקוב, בולגקוב וטולסטוי, אלא ערוץ 9 , ו"כלבי אשמורת" זה מונח של פסיכומטרי. כמו דוסטוייבסקי במחנה הכפיה, אחרי שנים של לימודים, מחקר, מוזיקה ולשבת עם פנקס בקולנוע כדי לרשום הערות על האקספוזיציה של הסרט, נשלחתי לחודשיים של אימון הזוי בלי שינה, בלי אוכל, כשהטיפול הרפואי שלך מסתכם בגדול ב"תנקה עם ספונג'טה ותפזר פונגימון" (בהערת שוליים – פרוטוקול טיפולי זה מסוגל, לדעתי ולאור ניסיון בלתי מבוטל בשטח, לחדש רקמות ולהאיץ התמיינות תאי גזע. ללא ספק משהו לחשוב עליו בפצוע הבא עם קטיעת גפה). והכי גרוע, בלי אף אחד שיבין מה עובר עליך, בלי אף אחד לשלוח לו הודעה ב-3 בלילה כי אתה עצוב, ובלי אף אחד שיספר לך איזו בדיחה מתוחכמת שתעלה לך חיוך. להפך, מוקף באנשים שנראה להם שכל המצב הזה הוא תקין. גלות בפלנטה אחרת. "בעוד 200 מטרים, פנה ימינה", אומר לי ה GPS ומעיר אותי מהמחשבות. אין צל של ספק, הבחורה היחידה שיודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולהוציא אותך מצרה היא הקול הנשי ב GPS. 17:05, פחות מק"מ מהבית. אני מקווה מאוד שאף אחד מהקוראים של הפרק לא חווה מצבים כמו שהיו לי לאחרונה. זה לא מחזה נעים לאדם בוגר להתמוטט מנטלית, ולא הרגשה כל כך טובה לענות "לא יודע" כשמישהו שואל אותך בטלפון באמצע הלילה אם אתה אובדני. אמנם דוסטוייבסקי אמר פעם שאדם איננו אדם עד שהוא היה אסיר, המחיר לא שווה את זה. אבל היי, אחרת לא הייתי שובר את ההתנזרות שלי מכתיבה שהשתיקה אותי יותר מחצי שנה. לא יודע איך, אבל כבר הגעתי הביתה. אני יוצא מהרכב, שואף את האוויר מלא הפיח של המרכז ומחייך. לא שיש לי ברירה, אני גם ככה תקוע בתפקיד הזה לשנים הקרובות, עד שאחזור לחיים האמיתיים. כמו השיר המפורסם מ"כלבי אשמורת" אני תקוע באמצע.
שנה טובה, מלאה בריאות, אהבה ודיור.

יום שבת, 19 בפברואר 2011

פרק 14 – My favorite mistake

דרך העשן של הסיגריה שלי אני מסתכל עליה. על הבלונד שנח לה על המצח בקפדנות שמכוונת ליצור ספק של רישול, על העיניים הכחולות האלה...תכלת בהיר של שמיים בתחילת חודש מאי, כשחם אבל לא מעיק. אני מסתכל על הפירסינג שלה, מוט מתכת שנכנס מתחת לשפה התחתונה ועולה לתוך הפה, כשהיא משחקת בו עם הלשון והשיניים בלי הפסקה. מסתכל על הבוהק האדום שהג'וינט הבוער שלה יוצר בבר החשוך הזה, על העשן שהיא מפזרת וממלאת את האוויר ברדיוס של מטר ממנה בריח של חופש. מסתכל על החולצה המכופתרת שלה שכל כך צמודה עליה, כשכל הכפתורים הנכונים פתוחים. מסתכל על המכנסונים הקצרים שלה ותוהה איך לעזאזל לא קר לה באמצע פברואר, במיוחד עם כל אופנת הגילוח החדשה הזו. מסתכל כשהיא מניחה יד על הכתף של הבחור לידה ומניעה את הראש שלה אחורה בזמן שהיא צוחקת צחוק מזויף, מודעת בדיוק לאפקט שיש לה על הסביבה. מתסכל על הקמטים הקטנים שסביב העיניים שלה כשהיא זורקת חיוך אמיתי לברמן. מסתכל עליה כשהיא מתקרבת לעברי, מפזרת חיוך, ולוחשת "בהצלחה הערב". טוב שהיא לא אמרה 'תן לה בראש'. 23:00, בר תל אביבי. לבלונדינית המדוברת קוראים איה, היא בריאה בדר"כ, נשואה+1. ואני לא האבא. אני חוזר להסתכל על הדייט שלי לאותו הערב, לה דווקא קוראים לורן. האמת שיכלתי לתאר גם אותה בפסקה, אבל אלברט איינשטיין הטיף להסברים פשוטים (אם כי לא פשטניים). וכדי לתאר אותה לא באמת צריך פסקה, מספיקות רק 2 מילים – "בת 38". 10 שנים מעלי. וכל מילה אחרת מיותרת. פשוט בגלל שחוץ מהפרט הזה היא בחורה די משעממת. לא רק שהיא הייתה משעממת, היא גם הייתה מיומנת בכל חרטוטי הדייטים הראשונים - כל אותן השאלות הקבועות שמופיעות תמיד, וכל אותם הטריקים המזוייפים כדי ליצור מגע אעלק מקרי. מתכון בטוח לערב קודח במיוחד. "אז איך היה היום שלך?" לורן שואלת, "כי שלי היה מתיש לגמרי".

איך היה היום שלי באמת. כמו בכל יום. הוא התחיל בישיבת בוקר בה המתמחה החביב עלי עבר אונס קבוצתי ע"י חבורת בכירים באשמת שווא של הרג חולה. מיותר לציין שמי שחיסל בפועל את החולה היה בכיר אחר, שכמובן לא הטריח את עצמו לאותה ישיבה. בכל זאת היה מוקדם בבוקר. בהמשך העברתי חולה מהמיון לטיפול נמרץ. כשהגעתי אליה במיון שמחתי לראות שהיא על סף מחנק. לא שזה עניין את האחות שעמדה לידה, כי המוניטור לא צפצף. לא שהמוניטור יכל לצפצף. כדרכם של מוניטורים, הוא היה מקולקל. "או! יש כאן סטאז'ר, יופי, אפשר לצאת" האחות אומרת לסניטר ומתכננת יציאה דרמטית מהוילון. באסה בשבילה, אבל בעוד ישיבת הבוקר מהדהדת באוזני סירבתי לקחת את החולה עד שיוחלף המוניטור. זה מה שחסר לי עכשיו, לא רק שהיא תמות בדרך, גם להכין עליה מצגת לישיבה של מחר. "סטאז'ר תפסיק לעשות בעיות, אתה גם ככה לא רופא, המוניטור בסדר, רק תיקח כבר את החולה. טיפול נמרץ זה ממש פה קרוב", זה היה המשפט היחיד של אותה אחות ב10 הדקות הבאות שלא נאמר בצרחות. כי ממש לא התכוונתי להכין מצגת למחר. ולא עזרו הטיעונים שהצגתי כדי לשכנע אותה שהמוניטור מקולקל. לא שאני מסיים את הסטאז' בעוד שבוע, ולא שביליתי את החודשיים האחרונים בבהייה במוניטורים ברוטציות בטיפול נמרץ. בטח שלא העובדה שהאנגלית שלי היא קצת מעל לבסיסית ורצף האותיות שמהבהבות במרכז המוניטור ומצטרפות למשפט "UNABLE TO PERFORME MESURMENT"
לא מתורגמות אצלי לעברית כ"סע גבר". שום טיעון לא עזר. כי היא אחות מיון, ואני רק סטאז'ר, לכן אני לא מבין כלום. כי היא אחות מיון. כן, בשנה שחלפה מאז שהיא סיימה את בית הספר לאחיות (כלומר שזמן ההכשרה הכולל שלה הוא בערך חצי משלי) היא צברה אלפי שעות חבישות קרסול, חוקנים, החלפות טיטול והזרקות לתחת, שהפכו אותה למומחית בינלאומית באלקטרו-פיזיולוגיה עד לרמה בה היא יכולה להסתכל מעבר לצג המוניטור, אל תוך המעגלים החשמליים שבתוכו ולקבוע בנחרצות מוחלטת "מה אתה לא מבין סטאז'ר?! המוניטור תקין, הבעיה היא בחולה!!!". אז למה לא אמרת קודם. חכי כאן דקה, אני אגש להחליף חולה. כמובן שבין לבין היום כלל גם ניתוחים, קבלות, שחרורים, דמים ועוד קצת קבלות. כן זה היה היום שלי. די מתיש. אבל הדייט שלי לא באמת מתעניינת באיך היה היום שלי. למעשה, הכוונה האמיתית שלה בשאלה "איך היה היום שלך" הרבה יותר קרובה לניסוח הבא: "איך היה היום שלך? נכון שהוא היה מאעפן? לא רוצה לבאס אותך, אבל אצלי היה יום ממש מגניב. כמו כל יום. ככה אני, פשוט מגניבה". "היום שלי...היה סבבה, כרגיל" עניתי וחייכתי. "ואוו היום שלי היה פשוט משוגע היום, הייתה לי איזו פגישה ממש חשובה ב-12" לורן עונה חזרה. ומה עוד?. "גם כמעט איבדתי את הקלסר שלי היום. והתקשרתי לחברה שלי שחיפשה אותו בארון, וליד מכונת הקפה. ולא מצאה. ואז התקשרתי לאמא שלי שאמרה לי אולי שכחת אותו באוטו. ובסוף מסתבר ששכחתי אותו באוטו". וואלה, ימים כאלה מסוכנים לבריאות. ועכשיו, כשהיא רואה כשהסיפור שלה לא עשה עלי רושם, היא עומדת לקנח במשפט המחץ. המשפט שמתיימר לחלץ כל בחורה מסיפור לא מעניין ולא מצחיק בעליל. "וזה היה מה-זה מצחיק" היא אמרה לי. אלוהים, כל דייט בדיוק אותו דבר כמו הקודם וכמו הבא אחריו. מתי כבר יהיה פה ריגוש אמיתי, מתי אני כבר אשמע ממישהי משהו מקורי.

"אתה יודע שיש לי סדק באגן?" איה אומרת לי. עכשיו היא מרגישה בנוח להתקרב. 00:30, אותו הבר, לורן בשירותים. איך לעזאזל קיבלת סדק באגן?. "זה קרה לי באפריקה" היא עונה. את מתלוננת?! ומה חשבת בדיוק שיקרה לאגן שלך אחרי שעות של סקס עם כושים?. "אידיוט זה קרה בתאונת דרכים. אולי תהיה רציני כבר?". חבל בשבילו. אני חושב שאם הייתי סודק למישהי את האגן תוך כדי אקט, כל הרגשת חוסר הגבריות שלי הייתה נעלמת במחי יד. 3 דקות לאחר מכן כבר הייתי מסוגל להתמסר לחלוטין לעבודה. חודש לאחר מכן כבר הייתי מוצא תרופה לסרטן. "אם כבר מדברים על רציני" איה ממשיכה "זאת נראית לי בחורה לקשר רציני. תקן אותי אם אני טועה". אני מתקן. "מה רע בה?". שהואזה הריקה במטבח של אמא שלי יותר מעניינת ממנה. "לא מצחיק. אני חושבת שיש לך בעיית גישה. כל החברים שלי שהיו רווקים ופתאום התחתנו אמרו שזה קרה כי הם פתאום עשו סוויץ' בראש והחליטו שהם הולכים על קשר רציני. אולי גם אתה צריך לעשות דבר כזה. מה אתה אומר?". שזה מצטרף לרשימת הדברים הכי מטוטמים ששמעתי בחיים שלי. "למה? ". למה? אתה מתחתן כי החלטת שאתה צריך להתחתן ולא כי אתה יוצא עם מישהי ומבין שאתה אף פעם לא תרצה לעזוב אותה?. "היית מוכן להיכנס לקשר רציני היום עם מישהי?". ברור, אם היא הייתה שווה את זה. "שווה את זה.....קונגו אתה קורבן של כל הספרים והסרטים שאתה רואה. אין בחורות מושלמות. הגיע הזמן שתתחיל להתפשר". בחיים שלי לא התפשרתי, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. "אז כנראה שתחכה למישהי שאף פעם לא תפגוש". האמת שכבר פגשתי לפחות 10 כאלה. "וואלה, ואיך זיהית אותן?". זה קל. "קל?!" כן, קל. מבחינים בזה מיד. לא מדובר בבחורות שאתה לוקח לבר הרגיל שלך, עם המוזיקה הרגילה שלך, עם הכוסיות הרגילות שם כדי שהיא לא תעוף על עצמה, ומסלול הטיול הרגיל שלך אחרי הבר (אליו אתה יוצא בתירוץ הידוע "שתיתי ואני לא רוצה לנהוג ככה הביתה") בו אתה מחרטט אותה על כל בניין בדרך כאילו אתה פאקינג מודי בר-און. עם בחורות הקסם האלה אתה מסתובב שעות ברחובות, ואחרי שלא שמת לב שהלכת לאיבוד בתל אביב, אתה מוצא את עצמך יושב בבית קפה של משפחות וזקנים, כשהמלצרים כבר הופכים עליך כסאות. רועדות לך הידיים וכל הזמן חפצים נופלים לך מהשולחן. כל חוש ההומור המפותח שלך יורד באסלה ומסתכם בבדיחות שנשמעות כאילו נשלפו מאודישנים של "היפה והחנון" ( להלן "אז למדת ביולוגיה ומחשבים אהה? בטח את ממש טובה בעצים בינאריים..."), לא ששמת לב לזה תוך כדי, סתם היית עסוק בלבהות בה. ואחרי שלא הצלחת לנשק אותה כשנפרדתם אתה הולך חזרה לאוטו תוך כדי דיבורים לעצמך, עד שאתה נתקע בעמוד חשמל. אז, כשתחזור הביתה, יהיה לך ממש קל לזהות את הסימן האדום באמצע המצח. "נו ופגשת אחת כזאת לאחרונה?" איה שואלת. אני מסתכל על הידיים שלי, הן רועדות. "קח, נפלו לך הסיגריות מהשולחן" היא אומרת. האמת שכן. "ולמה זה לא הלך?". הן היו תפוסות. "קשקוש. אתה בכוונה בוחר את התפוסות כדי שיהיו לך תירוצים. טוב לורן חוזרת, אני עפה, נשיקות". כן, נשיקות. בתחת שלי. לורן חזרה. אני מסתכל על הידיים שלי – יציבות כמו יד של איש מת. "אפשר סיגריה?" לורן שואלת. בטח, הקופסה על השולחן.

וככה זה המשיך. הבהייה שלי באיה תוך כדי החפירה של לורן. כמעט והצלחתי להתעלם מכל השטויות שהיא פלטה עד שהשלב בו היא ניסתה להגדיר את עצמה ככלבה. אף פעם לא הבנתי למה בחורה מתיימרת להציג את עצמה ככלבה או כצינית, כשהמהדרין יגדירו עצמן כ"כלבה צינית". סוג של גלאט כושר. איזה אינטרס יש למישהו להיות ציני? כאילו שנכות רגשית הגורמת לך לכנות זקנה מזוקנת ששוכבת מבולבלת במיטה וצועקת על העוברים והשבים "אררגגג באתם לענות אותי אררגג" בשם "הפיראט האדום", היא בעצם סוג של אטרקטיביות בעולמנו. ציניות היא מחלה, ממש לא משהו להתגאות בו. וכלבה? מי בכלל רוצה לצאת עם כלבה. זה מושך רק מתחילים. מי שכבר משופשף בעסק מבין שגם ככה כל הבחורות הן כלבות, בלי יוצאות מן הכלל. אז כדאי לך להסתובב עם מישהי שלפחות מנסה להחביא את זה. "אז מה, נזמין חשבון?" שאלתי את לורן. "מה, אתה רוצה ללכת עכשיו? עוד מוקדם" היא ענתה. "כן, אני צריך לנוח. אני מנתח מחר". מנתח בתחת שלי, רק קבלות ובדיקות דם עושים בסבב כירורגיה הזה. "וואו מנתח, אני לא רוצה להפריע לך להציל חיי אדם". להציל חיי אדם...ומה עם החיים שלי.....

1:30, אחרי שהחזרתי את לורן הביתה. אחרי ששוב עניתי לא לשאלה "אתה רואה אותנו ביחד בעוד חצי שנה". אחרי ששמעתי שוב את נאום ה"גברים לא מסוגלים להיכנס לקשר רציני". אחרי שגם שמעתי את נאום ה"מי זאת לעזעזאל האיה הזאת?! בנות כאלה יעשו לך רק צרות בחיים". תכל'ס. צודקת. סעמק איזו דרך ארוכה חזרה לחדר שלי. הלוואי שאני אקבל עכשיו איזה טלפון מאיה שבו היא תזמין אותי אליה הביתה. או סמס ממנה שמפרט איך בעלה ברח לחו"ל ואיך חטפו את התינוק לתימן. אבל לא סמס ולא נעליים. לורן צדקה. לא ייצא שום דבר מבחורות כאלה. אולי אני באמת צריך להיכנס לקשר רציני רק כדי שיהיה לי אחד כזה. או שלא. אולי אני צריך להפסיק להגרר אחרי בחורות כמו איה. או שלא - הבחורות האלה הן הטעות החביבה עלי. כשאני מתקרב לבית אני שומע את הגיטרה של ג'ימי פייג' מתחילה לנגן עוד יצירת מופת. נו מילא, לפחות גם ללד זפלין היו צרות כמו שלי.

יום חמישי, 20 בינואר 2011

פרק 13 - שלג צח

רוקע רגליים, זז באי שקט על הכיסא, מתלבט על מה יותר מייאש להסתכל עליו – על המחוגים בשעון שלי או על ערוץ 24 שמשודר בטלוויזיה מולי. כן, אני נמצא במקום הגרוע ביותר שגבר יכול להיות בו. לב המאפליה. לא, אני לא מדבר על תורנות מיון פנימי בליל ינואר קר (אבל לא גשום – כאמור אף אחד לא מביא את הסבתא הזקנה שלו למיון כשהוא עלול להירטב בדרך). גם לא על שיחת רגשות ותקשורת רגע לפני שהיא זורקת אותך באיזה בר נחמד כשבדיוק מעל הראש שלה מקרינים משחק של ריאל מדריד. אפילו לא על תחרות "למי יש את הכלי הכי גדול" כשבבית המוקדם שיבצו אותך עם פועלים זרים מסנגל. אני מדבר על מקום אפל וקודר, מקום שממנו ירא כל גבר. מקום שגורם לך להתפלל שויקיליקס לעולם לא תחדור אליו. כן. אני אצל הגניקולוג של אמא שלי. 16:30, מרפאת קופת חולים בלב עיר האורות, ערש האנושות. כן, אבא שלי לקח את הרכב המשפחתי ואני הייתי צריך להסיע את אמא שלי. הדבר הכי עצוב כאן, הוא שלא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני מרגיש כמו הזקנים שמאכלסים את בניין קופת החולים הזו. הם תמיד זזים לאט בדרך למעלית, שולפים את המרשם ממש לאט בבית המרחקת ומשלמים לרוקח עוד יותר לאט. נראה שהם לא איטיים להחריד בכוונה, פשוט הדבר היחיד שהם יכולים לאחר אליו זה המוות. ועדיין, נראה כאילו הם חיים יותר טוב ממני. בכל זאת יש להם מרשם לויאגרה.

כשהמרפאה מתחילה להתמלא, אני עובר להסתכל על כל אחד מהמחכים בתור. מן קטע מציצני שכזה, שקשור כנראה למקצוע העתידי שלי. מולי מתווכח עם המזכירה בחור שנראה כמו SHPOS מצוי. אני אפרט בכדי שתקבלו את התמונה הכוללת. SHPOS היא אבחנה רפואית חשובה ביותר לעוסקים ברפואת טראומה וטיפול נמרץ. בהקבלה לרפואת ילדים, היא חשובה מעט יותר מאבחנת ה FLK (Funny Looking Kid)
אך כמובן חשובה הרבה פחות מאבחנת ה GLM (Good Looking Mother).
SHPOS הן כאמור ר"ת, שפירושן Sub-Human Piece Of Shit.
השפוז הוא חיה לילית. הוא נוטה להגיע לחדר המיון בסביבות 3 לפנות בוקר. השפוזים יספרו לך, הסטאז'ר המסכן שמקבל אותם בדקות הראשונות עד שיגיע כירורגי אמיתי, שהם אינטליגנטים במיוחד. את תחושת הריקנות מחומריותה של החברה הפוסט-מודרנית הם מתעלים לאומנות ולמדע. למעשה, בדיוק לא מזמן הם צעדו בדרך לסטימצקי לבדוק האם עדיין יש הנחה על הספרים של ניטשה. כשפתאום, משום מקום, במין טעות קפקאית שכזו, ירו בהם והשתילו להם בכיסים סמים וכסף. צירוף מקרים היסטרי. בנוסף, כאקט מחאתי על הידרדרותה של השפה העברית, הם יקפידו לפנות אליך בתור "אבאל'ה", "כפרה עליך" או האורתודוקסים במיוחד "הלו ואוו וואוו". כמובן שבתור הסטאז'ר המסכן באמצע הלילה מעניין לך את הביצים אומנות, מדע ואקטים מחאתיים. אבל זה בגלל שאתה נורא עייף וגם אתה קצת עסוק בהחייאה. אל חשש. המזכירה הרפואית שעומדת לידך היא עירנית לחלוטין. בשעתיים שחלפו מאז תחילת המשמרת היא הספיקה כבר להיות ב-749 הפסקות תה, בדיוק כדי שיהיה לה כוח להרביץ נימוסים בשפוז המסכן. אז מה אם ההרצאה שלה מעכבת אותך בדרך ל CT, או לחדר ניתוח. ככל הכל, חיים ללא נימוסים אינם חיים. אם תנסה להתווכח, היא מיד תגייס לצידה את האחות האחראית, שכידוע בעברה הייתה מרצה לחינוך באוקספורד, על מנת ללמד גם אותך. אז זה שפוז. אבל הבחור ההוא בקופת חולים לא היה שפוז קלאסי. היה בו משהו אחר, משהו שקשה להגדיר. מן סוג של חן. כי אחרי שהוא סיים להתווכח עם המזכירה (ניחשתם נכון, היא בזבזה רבע שעה מחיי כולנו בהרצאה על נימוסים עד שהיא נתנה לו דף מודפס שבאמת הגיע לו) הוא הסתובב לנשק את אישתו ההריונית ודאג שהיא יושבת בנוח. לא, הוא לא שפוז. הם לא מפגינים אהבה. מצד שני, מה אנחנו כבר יודעים על אהבה? את הרוב התאוריות שלנו אנחנו מקבלים מסרטים. וסרטים, כמו מחקרים רפואיים, מלאים בשטויות.

לעשות סרטים. ככל שאני מדבר על זה יותר, נראה שלעשות סרט בארה"ב זה למעשה קטע ישראלי. כמו שבכל חבורת ישראלים יש את זה שהיה בגולני, זה שמספר לכולם כמה יפה בהודו (גבר, הודו לא באמת יפה, פשוט היית מסומם מהתחת), זה שחזר עם סיפורי זיונים מתאילנד (גבר, היא אמנם הייתה שבדית, אבל שקלה 120 קילו. לא נורא, גם ככה היית מסומם מהתחת) וזה שהוא תימני – אז יש גם את החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב. בואו נדייק יותר – החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב וכבר 10 שנים הוא טבח בסטארבקס. כמובן שזה זמני, רק עד הפריצה. איך זה יכול להיות שרובם המוחלט נכשל? אנחנו ישראלים. תמיד יש לנו מה להגיד. "קשישות פולניות" היא אמרה לי לפני כמה ימים. מה קשישות פולניות?. "קשישות פולניות שמדברות על עצמן. זה הנושא של הסרט שחברה שלי מפיקה, היא עבדה שנים כדי להשיג תקציבים להפקה. אולי כדאי שתרד קצת מהחלום הזה, ממש קשה לעשות שם סרט". קשישות פולניות שמדברות על עצמן. ברור שהיה לה קשה למכור את הסרט הזה. הרי מילא הוא היה על משהו מעניין. למשל קשישות פולניות שמקימות תאגיד פורנו. או זוג קשישות כאלה שיוצאות למסע הרג ונקמה בכל האורחים שהגיעו אליהן לבית והעזו להניח כוס קרה על מזנון העץ בלי להניח קודם תחתית. או פרוטוקולים סודיים של חבורת קשישות פולניות שמתכננות מלחמת עולם גרעינית, שתחסל את כל הגברים ואת כל מקורות האנרגיה בעולם כדי שהן סוף סוף יוכלו לשבת לבד בחושך. אבל לא, הן רק מדברות על עצמן. איזה בולשיט, התסריטים שלי הרבה יותר טובים. "אז הן רק מדברות על עצמן?" שלאתי "זה לא נראה לי כל כך מעניין". "הן מדברות, אבל זה די מעניין" היא ענתה "הסרט מתאר משחק ברידג' בן 42 דקות, כמו סצנת הפתיחה של 'כלבי אשמורת'. אבל זו עלילה א-לינארית וכל הזמן יש פלאשבקים אחורה. ככה מתגלגל סיפור בן 70 שנה על חבורת קשישות פולניות שגנבו, רצחו, זיינו, בגדו ודפקו אחרים רק כדי שהן יוכלו להישאר בחיים. והיה לה די קשה למכור את זה". כוסאמק, התסריטים שלי כל כך יותר גרועים. אולי כדאי שאני אמשיך לכתוב קבלות ושחרורים.

"גבר, מה השעה?" הבחור דמוי-שפוז קטע לי את המחשבות. מה השעה. אין לי שעון, אז אני צריך לבדוק בפלאפון. מצוין, עכשיו יש לי הזדמנות לבדוק כמה אנשים חיפשו אותי בזמן שלא הייתי זמין. למרבה התדהמה אף אחד לא חיפש אותי בזמן שלא הייתי זמין. אולי בגלל שתמיד הייתי זמין. או שפשוט אף אחד לא חיפש אותי. "אז אתה מרוצה מהפלאפון הזה?" הוא שואל אותי. "האמת שלא" עניתי, "יש לו הרבה תקלות"."כמו מה?". כל מיני, למשל יש עליו הרבה שריטות, והפאנל שבור. אני חושב שהפלאפון הזה נדפק אחרי שהוא נפל לי כמה פעמים. אבל גם יש בו כמה באגים שהופיעו מהתחלה. למשל, אני לא מצליח להתקשר לבחורות. כלומר אני מנסה, ויש צליל חיוג, אבל הן אף פעם לא עונות. גם הסמסים שאני שולח כנראה לא מגיעים אליהן. או שזה באג אחר – ואני פשוט לא יכול לקבל סמסים. מבחורות. אין בעיה אם מדובר בגברים. או בנשים שהן מזכירה של מנהל המחלקה שמתקשרת להודיע לי שמחר צריך להיות במחלקה ב- 7:00. הנה רעיון לשם של סרט "סמארטפונים מזדיינים ובחורות מהגיהנום". הנה שוב צליל ניתוק. אולי אני צריך להחליף פלאפון. או בחורות. או שאני פשוט צריך חופשה. להתנתק מהניתוק.