יום חמישי, 20 בינואר 2011

פרק 13 - שלג צח

רוקע רגליים, זז באי שקט על הכיסא, מתלבט על מה יותר מייאש להסתכל עליו – על המחוגים בשעון שלי או על ערוץ 24 שמשודר בטלוויזיה מולי. כן, אני נמצא במקום הגרוע ביותר שגבר יכול להיות בו. לב המאפליה. לא, אני לא מדבר על תורנות מיון פנימי בליל ינואר קר (אבל לא גשום – כאמור אף אחד לא מביא את הסבתא הזקנה שלו למיון כשהוא עלול להירטב בדרך). גם לא על שיחת רגשות ותקשורת רגע לפני שהיא זורקת אותך באיזה בר נחמד כשבדיוק מעל הראש שלה מקרינים משחק של ריאל מדריד. אפילו לא על תחרות "למי יש את הכלי הכי גדול" כשבבית המוקדם שיבצו אותך עם פועלים זרים מסנגל. אני מדבר על מקום אפל וקודר, מקום שממנו ירא כל גבר. מקום שגורם לך להתפלל שויקיליקס לעולם לא תחדור אליו. כן. אני אצל הגניקולוג של אמא שלי. 16:30, מרפאת קופת חולים בלב עיר האורות, ערש האנושות. כן, אבא שלי לקח את הרכב המשפחתי ואני הייתי צריך להסיע את אמא שלי. הדבר הכי עצוב כאן, הוא שלא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני מרגיש כמו הזקנים שמאכלסים את בניין קופת החולים הזו. הם תמיד זזים לאט בדרך למעלית, שולפים את המרשם ממש לאט בבית המרחקת ומשלמים לרוקח עוד יותר לאט. נראה שהם לא איטיים להחריד בכוונה, פשוט הדבר היחיד שהם יכולים לאחר אליו זה המוות. ועדיין, נראה כאילו הם חיים יותר טוב ממני. בכל זאת יש להם מרשם לויאגרה.

כשהמרפאה מתחילה להתמלא, אני עובר להסתכל על כל אחד מהמחכים בתור. מן קטע מציצני שכזה, שקשור כנראה למקצוע העתידי שלי. מולי מתווכח עם המזכירה בחור שנראה כמו SHPOS מצוי. אני אפרט בכדי שתקבלו את התמונה הכוללת. SHPOS היא אבחנה רפואית חשובה ביותר לעוסקים ברפואת טראומה וטיפול נמרץ. בהקבלה לרפואת ילדים, היא חשובה מעט יותר מאבחנת ה FLK (Funny Looking Kid)
אך כמובן חשובה הרבה פחות מאבחנת ה GLM (Good Looking Mother).
SHPOS הן כאמור ר"ת, שפירושן Sub-Human Piece Of Shit.
השפוז הוא חיה לילית. הוא נוטה להגיע לחדר המיון בסביבות 3 לפנות בוקר. השפוזים יספרו לך, הסטאז'ר המסכן שמקבל אותם בדקות הראשונות עד שיגיע כירורגי אמיתי, שהם אינטליגנטים במיוחד. את תחושת הריקנות מחומריותה של החברה הפוסט-מודרנית הם מתעלים לאומנות ולמדע. למעשה, בדיוק לא מזמן הם צעדו בדרך לסטימצקי לבדוק האם עדיין יש הנחה על הספרים של ניטשה. כשפתאום, משום מקום, במין טעות קפקאית שכזו, ירו בהם והשתילו להם בכיסים סמים וכסף. צירוף מקרים היסטרי. בנוסף, כאקט מחאתי על הידרדרותה של השפה העברית, הם יקפידו לפנות אליך בתור "אבאל'ה", "כפרה עליך" או האורתודוקסים במיוחד "הלו ואוו וואוו". כמובן שבתור הסטאז'ר המסכן באמצע הלילה מעניין לך את הביצים אומנות, מדע ואקטים מחאתיים. אבל זה בגלל שאתה נורא עייף וגם אתה קצת עסוק בהחייאה. אל חשש. המזכירה הרפואית שעומדת לידך היא עירנית לחלוטין. בשעתיים שחלפו מאז תחילת המשמרת היא הספיקה כבר להיות ב-749 הפסקות תה, בדיוק כדי שיהיה לה כוח להרביץ נימוסים בשפוז המסכן. אז מה אם ההרצאה שלה מעכבת אותך בדרך ל CT, או לחדר ניתוח. ככל הכל, חיים ללא נימוסים אינם חיים. אם תנסה להתווכח, היא מיד תגייס לצידה את האחות האחראית, שכידוע בעברה הייתה מרצה לחינוך באוקספורד, על מנת ללמד גם אותך. אז זה שפוז. אבל הבחור ההוא בקופת חולים לא היה שפוז קלאסי. היה בו משהו אחר, משהו שקשה להגדיר. מן סוג של חן. כי אחרי שהוא סיים להתווכח עם המזכירה (ניחשתם נכון, היא בזבזה רבע שעה מחיי כולנו בהרצאה על נימוסים עד שהיא נתנה לו דף מודפס שבאמת הגיע לו) הוא הסתובב לנשק את אישתו ההריונית ודאג שהיא יושבת בנוח. לא, הוא לא שפוז. הם לא מפגינים אהבה. מצד שני, מה אנחנו כבר יודעים על אהבה? את הרוב התאוריות שלנו אנחנו מקבלים מסרטים. וסרטים, כמו מחקרים רפואיים, מלאים בשטויות.

לעשות סרטים. ככל שאני מדבר על זה יותר, נראה שלעשות סרט בארה"ב זה למעשה קטע ישראלי. כמו שבכל חבורת ישראלים יש את זה שהיה בגולני, זה שמספר לכולם כמה יפה בהודו (גבר, הודו לא באמת יפה, פשוט היית מסומם מהתחת), זה שחזר עם סיפורי זיונים מתאילנד (גבר, היא אמנם הייתה שבדית, אבל שקלה 120 קילו. לא נורא, גם ככה היית מסומם מהתחת) וזה שהוא תימני – אז יש גם את החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב. בואו נדייק יותר – החבר שנסע לעשות סרטים בארה"ב וכבר 10 שנים הוא טבח בסטארבקס. כמובן שזה זמני, רק עד הפריצה. איך זה יכול להיות שרובם המוחלט נכשל? אנחנו ישראלים. תמיד יש לנו מה להגיד. "קשישות פולניות" היא אמרה לי לפני כמה ימים. מה קשישות פולניות?. "קשישות פולניות שמדברות על עצמן. זה הנושא של הסרט שחברה שלי מפיקה, היא עבדה שנים כדי להשיג תקציבים להפקה. אולי כדאי שתרד קצת מהחלום הזה, ממש קשה לעשות שם סרט". קשישות פולניות שמדברות על עצמן. ברור שהיה לה קשה למכור את הסרט הזה. הרי מילא הוא היה על משהו מעניין. למשל קשישות פולניות שמקימות תאגיד פורנו. או זוג קשישות כאלה שיוצאות למסע הרג ונקמה בכל האורחים שהגיעו אליהן לבית והעזו להניח כוס קרה על מזנון העץ בלי להניח קודם תחתית. או פרוטוקולים סודיים של חבורת קשישות פולניות שמתכננות מלחמת עולם גרעינית, שתחסל את כל הגברים ואת כל מקורות האנרגיה בעולם כדי שהן סוף סוף יוכלו לשבת לבד בחושך. אבל לא, הן רק מדברות על עצמן. איזה בולשיט, התסריטים שלי הרבה יותר טובים. "אז הן רק מדברות על עצמן?" שלאתי "זה לא נראה לי כל כך מעניין". "הן מדברות, אבל זה די מעניין" היא ענתה "הסרט מתאר משחק ברידג' בן 42 דקות, כמו סצנת הפתיחה של 'כלבי אשמורת'. אבל זו עלילה א-לינארית וכל הזמן יש פלאשבקים אחורה. ככה מתגלגל סיפור בן 70 שנה על חבורת קשישות פולניות שגנבו, רצחו, זיינו, בגדו ודפקו אחרים רק כדי שהן יוכלו להישאר בחיים. והיה לה די קשה למכור את זה". כוסאמק, התסריטים שלי כל כך יותר גרועים. אולי כדאי שאני אמשיך לכתוב קבלות ושחרורים.

"גבר, מה השעה?" הבחור דמוי-שפוז קטע לי את המחשבות. מה השעה. אין לי שעון, אז אני צריך לבדוק בפלאפון. מצוין, עכשיו יש לי הזדמנות לבדוק כמה אנשים חיפשו אותי בזמן שלא הייתי זמין. למרבה התדהמה אף אחד לא חיפש אותי בזמן שלא הייתי זמין. אולי בגלל שתמיד הייתי זמין. או שפשוט אף אחד לא חיפש אותי. "אז אתה מרוצה מהפלאפון הזה?" הוא שואל אותי. "האמת שלא" עניתי, "יש לו הרבה תקלות"."כמו מה?". כל מיני, למשל יש עליו הרבה שריטות, והפאנל שבור. אני חושב שהפלאפון הזה נדפק אחרי שהוא נפל לי כמה פעמים. אבל גם יש בו כמה באגים שהופיעו מהתחלה. למשל, אני לא מצליח להתקשר לבחורות. כלומר אני מנסה, ויש צליל חיוג, אבל הן אף פעם לא עונות. גם הסמסים שאני שולח כנראה לא מגיעים אליהן. או שזה באג אחר – ואני פשוט לא יכול לקבל סמסים. מבחורות. אין בעיה אם מדובר בגברים. או בנשים שהן מזכירה של מנהל המחלקה שמתקשרת להודיע לי שמחר צריך להיות במחלקה ב- 7:00. הנה רעיון לשם של סרט "סמארטפונים מזדיינים ובחורות מהגיהנום". הנה שוב צליל ניתוק. אולי אני צריך להחליף פלאפון. או בחורות. או שאני פשוט צריך חופשה. להתנתק מהניתוק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה