יום שבת, 1 באוקטובר 2011

פרק 15 - קונגו רד נגד העולם

42. לכאורה מספר לגיטימי, אך עם קונוטציה קוסמית. איכשהו תמיד דברים מתנקזים ל-42. 42 ₪ הוא שכר של שעתיים עבודה בסטאז', שזה בערך 8.4 קופסאות קוטג'. 42 הוא מספר הפעמים שאתה עולה ויורד במעלית מהמחלקה למיון בתורנות ממוצעת. 42 הוא ככל הנראה מספר הפעמים שתצטרך לעשות פסיכומטרי כדי לעמוד בדרישות הקבלה החדשות של אוניברסיטת תל אביב. 42 פעמים השבוע קיללתי את הפקולטה הזו, ו-42 פעמים ערגתי לחזור אליה. עבור דחיית טיסה כדי להיות 42 שעות נוספות בבנגקוק בימים האחרונים שלי כאזרח שילמתי קנס של 350 דולר לחברת התעופה שלי. 42 פעמים ביום אני עוצם עיניים ונזכר בקתרין ה., הגרמניה איתה טיילתי מחצית מאותו חודש קסום, מצמידה אותי אליה באיזה מרתף ברחוב הקווסאן בלילה האחרון שלי שם. 42 פעם ביום אני פותח את העיניים ונחרד לגלות שבמקום קתרין עומד מולי חי"רניק אחרי שבועיים בשטח עם  פילונידל סינוס. ובדיוק נגמרו לי הכפפות. 42% ממשקל הגוף שלי שקל הציוד אותו סחבתי באימון החטיבתי האחרון, בשבוע 4 ויומיים שלי בתפקיד. 42 סיגריות עישנתי ביממת השיא של המאבק על עתיד כוח האדם במחלקה שלי. 42 הוא מספר הטיוטות שכתבתי כדי ליצור פרק 15 כמו שצריך. על פי דאגלס אדאמס, 42 הוא התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר, וכל שנותר הוא למצוא את השאלה המדויקת. מה לעזאזל יכול להרכיב את החיים הקיום וכל השאר ולהסתכם ב-42? "חפיסת ווינסטון, מצית, קוראסון שקדים עם חמאה ו-2 פחיות XL" אומר לי המוכר/ת הערבי/מחוצ'קנת, "סה"כ 42 שקל". 14:23, מול הקופה ב-yellow של איזו תחנת דלק עזובה. אני משתהה ליד הדלפק, סוקר את הפריטים שנכנסים לשקית. תמצית הקיום בנסיעות ארוכות. כעיקרון פק"ל השגרה לנסיעות ארוכות כולל מיץ אלו-וורה במקום פחיות ה XL, אך מכיוון שלא ישנתי שבוע, עברתי לפק"ל החירום. כמו כל אורגניזם טוב, אני מעדיף להתנזר מההתענגות על המיץ כדי להישאר בחיים. אבל תרשו לי להתמקד רגע במיץ האלו-וורה הזה, כי לדעתי מדובר בפריצת דרך שלא הייתה מביישת פרס נובל. מים עם אלו-וורה. גאוני. אני מכיר הרבה שימושים לא פורמליים לקרם ידיים, אבל לדחוף קצת קרם כזה לתוך ליטר מים ולמכור הכל ב-12 שקל ליחידה זה מהות הערך "יזמות". וכולנו מוכנים לשלם את המחיר המופרז בעליל הנ"ל רק כדי לפתוח את הבקבוק, למזוג קצת לתוך הפקק שהופך לכוס סטייל ג'יימס בונד עם מרטיני, ולהתפלל שייפלו מקסימום קוביות לתוך הכוס שלנו. כי ברגע שקוביה כזו נכנסת לנו לפה, לא נלעס אותה ונמשיך לשתות כאילו מדובר בעניין של מה בכך. שלילי. אנחנו נגלגל את הקוביה הזו עם הלשון, נתענג על כל רגע של טעם, נעשה קולות של מציצה ופרצופים כאילו אנחנו סילביה סיינט בעוד שובר קופות. ו-294 סרטים לא הולכים ברגל. אבל מספיק עם המחשבות על סילביה, זה הורס לי את הטקסטורה של המדים. אני נכנס לרכב, מפזר את תוכן השקית על המושב שליד הנהג, ומתניע. חוזר לכביש בדרך הביתה.
 בית. יש משהו סימבולי בנסיעות ארוכות, מן סוג של טקס היטהרות. הזמן הזה עם עצמך, לחוץ בית ככל שתהיה, מאפשר לך להשאיר הכל מאחוריך ולהחליף דיסקט. הדוגמה הקלאסית היא טיסות ארוכות לחו"ל. התרוצצת כל כך הרבה בשביל כרטיס מסכן למזרח, שרק כשאתה כבר שעתיים במטוס, עם עוד 7 שעות לדרך,  אתה מבין שבעצם יצאת לחופש האולטימטיבי. לחילופין, אחרי תקופה בחו"ל ניהלת שיחות נפש באנגלית ב-4 בבוקר כשהרגליים שלך משתכשכות בבריכה, שעתיים על המטוס בדרך לישראל, אחרי ששמעת את הערסית המטומטמת במושב לידך צועקת "האישה!!" כי היא לא מכירה את המילה "דיילת", אתה מתחיל לסגל את עצמך חזרה למצב הבסיסי. בית. כולנו רוצים להיות בבית. אני לא מדבר על הבית הפיזי, כי שם אף אחד לא באמת רוצה להיות – או שמדובר באיזו דירת קרקע מלאת ג'וקים שאתה קורא לה "דירת בוטיק" כי אחרת אין הסבר ל3,500 שקל שכר דירה בחודש שהיא עולה לך, או שמדובר בקרוואן באיזה מושב שאליו עברת "כי מיצית את תל אביב" או יותר נכון נשבר לך הזין לשלם שכירות גם על הג'וקים, או שאתה חוזר לדירה אמיתית, אבל היא בבית של ההורים שלך – ובדיוק כשבא לך לשים רגליים על עדן החלון עם פינק פלויד ברקע ולעשן איזה ג'וינט שישכיח ממך לכמה רגעים את החיים האמיתיים – אמא שלך נכנסת לחדר כדי שתעבור על בדיקות הדם של כל השכונה. לא, הבית הפיזי הוא לא באמת כיף. אנחנו חותרים לבית אחר, קונספטואלי. בית שהוא לגמרי שלך – מקום שבו יש לך את הפרטיות והמנוחה שלך ולגיטימי מבחינתך לצרוח על מי שמעז להפריע אותן, שהשיח עם האנשים בסביבתו כולל מינון שקול של קללות, בדיחות גייז, דיונים על סוציאליזם ומילים באנגלית בנות 4 הבהרות, בלי נקודות קיצון. מקום שמלא בזיכרונות על הלילה ההוא בחוף, ומה שקרה ברחוב ליד אחרי המסיבה ההיא. בית, מקום שאליו אתה נהנה לחזור מיום מסריח כדי להחליף מהר למכנסיים קצרים וכפכפים כדי לתפוס את שאריות קרני השמש הגוועות של השקיעה בחוץ, או סתם לצאת להירגע עם בירה בערב, בלי דאגות. בית. ועל הזכות להיות הבעלים הגאים של בית שכזה נלחמנו יחד עם דפני ליף בשבועות האחרונים. ודווקא משום שמאבק הדיור הוא על זכות בסיסית, קיומית, הגיונית וצודקת היו לו כל כך הרבה מתנגדים מקרב בני ה 20-30 במדינה הזו. לצורך השלכה על הפרוגנוזה ניתן לסווג את קבוצת המתנגדים ל-3. הקבוצה הראשונה מורכבת מחזירים קפיטליסטיים שניצלו את המערכת לטובתם ולכן אינם שואפים לשנות אותה. יש לציין שמדובר לרוב באנשים שהתמזל מזלם במיוחד כך שהם לא נאלצו לאכול יותר מדי חרא כדי להגיע להישגים שלהם. מדובר באנשי עסקים חריפים מספיק כך שבויכוח על נחיצות המהפכה הם עשויים לערער את העמדה שלך, בדיוק כמו שהם מסוגלים לדחוף לך מוצר יקר שאתה לא זקוק לו בעליל (ע"ע מים עם אלו-וורה). עם זאת, הם אינם בעלי מעוף רחוק מספיק, שכן הקפיטליסטים החזירים באמת הצטרפו למאהל כחלק מכוח החוד של מבצע "הסתדרתי על זיון בשדרה". הקבוצה השנייה, איתה קשה עוד יותר להתווכח, מורכבת ברובה מכוסיות מטומטמות, ובחלקה מסתם מטומטמות שנדחפו. אותן עלמות חן שוכנעו בעבר ע"י קבוצה א' המתוארת מעלה, ומכיוון שהן מטומטמות מדי בשביל להבין שסך הכל מוכרים להם מים עם קרם ידיים, הן ממשיכות להפיץ את תורת הבלע הנ"ל, כמו יתושים שעקצו חולה מלריה. עם בנות קבוצה ב' קשה עוד יותר להתווכח מאשר עם בני קבוצה א'. ראשית, ההיגיון הבריא אומר שעם כאלה ציצים אין מצב שהיא טועה. שנית, לאחר שחלף ההלם הראשוני, אתה נופל למלכודת הדבש הכי עתיקה בספר, מוכר אידיאולוגיה שעבורה ג'ורג' אורוול וארנסט המינגווי הצטרפו למלחמת האזרחים בספרד, רק כי עוברת לך בראש התקווה האולטימטיבית: "אולי בסוף היא תמצוץ". לא חברים, לא מציצה, ולא רווחה. צאו מזה, סוציאל-דמוקרטים לא מזיינים. קבוצת המתנגדים השלישית היא הקבוצה המגוחכת מכולם. מדובר בחבורת בני 20 שחיים בסרט שהם ייבשו פה ביצות וסחבו את טרומפלדור על אלונקה כל הדרך מתל-חי לכפר גלעדי. הקבוצה הזו תוקפת את המוחים בטענה של "נגמרו הצרות במדינה הזאת?!", במיוחד מאז אירוע ה"מרמרה" בו לתורכים נמאס שלוחמי שייטת מתפרצים לאוניית נופש, גונבים מגבות, עוטפים קוראסונים מהבופה בבוקר בנייר ושמים בתיק, זורקים לבריכה אנשים עם נעליים ומארגנים הופעה של ישי לוי. אז זהו, שלא נגמרו הצרות. הן פשוט חוזרות על עצמן יותר מדי עד שכבר הפכו למשעממות. ומכיוון שהצרות הללו הפסיקו להטריד אותנו, עברנו לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו – מחיפוש אחר הישרדות לחיפוש אחר בית. פשוט מאוד. מאסלו כבר עלה על זה לפני הרבה מאוד זמן – בלי בית, בלי להיות שייך, כולנו ניכנס לדיכאון.
 דיכאון. יש האומרים שמדובר בפריבילגיה  של בני דורנו, אבל לדעתי סתם עברנו שלב בפירמידה. ולמרות זאת, יש אינפלציה בשימוש במילים כמו "דיכאון" ו"תסכול". לא ברור לי האם זה נובע מהעובדה שנהיה עכשיו מגניב להיות ממורמר, או שפשוט אי אפשר למרוד באמת בעולם עם כל כך הרבה מוסכמות חברתיות מעיקות, שדיכאון הפך להיות סוג של מחאה פסיבית-אגרסיבית. גם אני הייתי פסאודו-מדוכא בשנים האחרונות. בכל זאת, תנאי העובדה של רופאים צעירים בבתי החולים הציבוריים הם מחפירים. לאכול 3 פעמים ביום בארומה, לנהל שיחה בת 5 שעות בחדר ניתוח שנושאה "סקס במקומות מוזרים" עם אחיות בנות 50 שעשו כבר סקס בכמה מקומות מוזרים, לעלות ב-2 בלילה לגג כדי להדליק סיגריה ולשים יד על התחת של האחות שהצטרפה אליך, לצאת עם בחרות שטיפלת בהן במיון. בלי ספק – מדכא.  אז מה זה בעצם תסכול? ואיך הוא מוביל לדיכאון?. ההגדרה הטובה ביותר לתסכול ששמעתי הייתה ממרצה מתוסכל לאתיקה. היא הולכת בערך ככה: "השקעה בלתי פוסקת כדי להשיג משהו, מבלי שתצליח להשיג אותו, ומבלי שתוערך על המאמץ". בערך תיאור התפקיד של רופא. או מישהו שהגיע לתל אביב כדי למצוא אהבה. אבל לתסכול לבדו כולנו רגילים, כדי להוביל לדיכאון אמיתי נדרש עוד משהו, הקש האחרון שישבור אותך. הבדידות. בחודשיים האחרונים למדתי מהי בדידות אמיתית. לא, אני לא מדבר על להישאר תורן במחלקה כשהחברים שלך שותים בירה 2 ק"מ ממך ולהתמרמר בדרך לטיפול נמרץ כשיש לך ביד גלידה ממק'דונלדס. אני מדבר על לחיות בלי האנשים שלמדתי וגדלתי איתם, בלי אנשים שעובדים רק כי יש לכולנו אינטרס משותף להצליח, עם אנשים שתרבות רוסית בשבילם היא לא נבוקוב, בולגקוב וטולסטוי, אלא ערוץ 9 , ו"כלבי אשמורת" זה מונח של פסיכומטרי. כמו דוסטוייבסקי במחנה הכפיה, אחרי שנים של לימודים, מחקר, מוזיקה ולשבת עם פנקס בקולנוע כדי לרשום הערות על האקספוזיציה של הסרט, נשלחתי לחודשיים של אימון הזוי בלי שינה, בלי אוכל, כשהטיפול הרפואי שלך מסתכם בגדול ב"תנקה עם ספונג'טה ותפזר פונגימון" (בהערת שוליים – פרוטוקול טיפולי זה מסוגל, לדעתי ולאור ניסיון בלתי מבוטל בשטח, לחדש רקמות ולהאיץ התמיינות תאי גזע. ללא ספק משהו לחשוב עליו בפצוע הבא עם קטיעת גפה). והכי גרוע, בלי אף אחד שיבין מה עובר עליך, בלי אף אחד לשלוח לו הודעה ב-3 בלילה כי אתה עצוב, ובלי אף אחד שיספר לך איזו בדיחה מתוחכמת שתעלה לך חיוך. להפך, מוקף באנשים שנראה להם שכל המצב הזה הוא תקין. גלות בפלנטה אחרת. "בעוד 200 מטרים, פנה ימינה", אומר לי ה GPS ומעיר אותי מהמחשבות. אין צל של ספק, הבחורה היחידה שיודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולהוציא אותך מצרה היא הקול הנשי ב GPS. 17:05, פחות מק"מ מהבית. אני מקווה מאוד שאף אחד מהקוראים של הפרק לא חווה מצבים כמו שהיו לי לאחרונה. זה לא מחזה נעים לאדם בוגר להתמוטט מנטלית, ולא הרגשה כל כך טובה לענות "לא יודע" כשמישהו שואל אותך בטלפון באמצע הלילה אם אתה אובדני. אמנם דוסטוייבסקי אמר פעם שאדם איננו אדם עד שהוא היה אסיר, המחיר לא שווה את זה. אבל היי, אחרת לא הייתי שובר את ההתנזרות שלי מכתיבה שהשתיקה אותי יותר מחצי שנה. לא יודע איך, אבל כבר הגעתי הביתה. אני יוצא מהרכב, שואף את האוויר מלא הפיח של המרכז ומחייך. לא שיש לי ברירה, אני גם ככה תקוע בתפקיד הזה לשנים הקרובות, עד שאחזור לחיים האמיתיים. כמו השיר המפורסם מ"כלבי אשמורת" אני תקוע באמצע.
שנה טובה, מלאה בריאות, אהבה ודיור.