יום שבת, 19 בפברואר 2011

פרק 14 – My favorite mistake

דרך העשן של הסיגריה שלי אני מסתכל עליה. על הבלונד שנח לה על המצח בקפדנות שמכוונת ליצור ספק של רישול, על העיניים הכחולות האלה...תכלת בהיר של שמיים בתחילת חודש מאי, כשחם אבל לא מעיק. אני מסתכל על הפירסינג שלה, מוט מתכת שנכנס מתחת לשפה התחתונה ועולה לתוך הפה, כשהיא משחקת בו עם הלשון והשיניים בלי הפסקה. מסתכל על הבוהק האדום שהג'וינט הבוער שלה יוצר בבר החשוך הזה, על העשן שהיא מפזרת וממלאת את האוויר ברדיוס של מטר ממנה בריח של חופש. מסתכל על החולצה המכופתרת שלה שכל כך צמודה עליה, כשכל הכפתורים הנכונים פתוחים. מסתכל על המכנסונים הקצרים שלה ותוהה איך לעזאזל לא קר לה באמצע פברואר, במיוחד עם כל אופנת הגילוח החדשה הזו. מסתכל כשהיא מניחה יד על הכתף של הבחור לידה ומניעה את הראש שלה אחורה בזמן שהיא צוחקת צחוק מזויף, מודעת בדיוק לאפקט שיש לה על הסביבה. מתסכל על הקמטים הקטנים שסביב העיניים שלה כשהיא זורקת חיוך אמיתי לברמן. מסתכל עליה כשהיא מתקרבת לעברי, מפזרת חיוך, ולוחשת "בהצלחה הערב". טוב שהיא לא אמרה 'תן לה בראש'. 23:00, בר תל אביבי. לבלונדינית המדוברת קוראים איה, היא בריאה בדר"כ, נשואה+1. ואני לא האבא. אני חוזר להסתכל על הדייט שלי לאותו הערב, לה דווקא קוראים לורן. האמת שיכלתי לתאר גם אותה בפסקה, אבל אלברט איינשטיין הטיף להסברים פשוטים (אם כי לא פשטניים). וכדי לתאר אותה לא באמת צריך פסקה, מספיקות רק 2 מילים – "בת 38". 10 שנים מעלי. וכל מילה אחרת מיותרת. פשוט בגלל שחוץ מהפרט הזה היא בחורה די משעממת. לא רק שהיא הייתה משעממת, היא גם הייתה מיומנת בכל חרטוטי הדייטים הראשונים - כל אותן השאלות הקבועות שמופיעות תמיד, וכל אותם הטריקים המזוייפים כדי ליצור מגע אעלק מקרי. מתכון בטוח לערב קודח במיוחד. "אז איך היה היום שלך?" לורן שואלת, "כי שלי היה מתיש לגמרי".

איך היה היום שלי באמת. כמו בכל יום. הוא התחיל בישיבת בוקר בה המתמחה החביב עלי עבר אונס קבוצתי ע"י חבורת בכירים באשמת שווא של הרג חולה. מיותר לציין שמי שחיסל בפועל את החולה היה בכיר אחר, שכמובן לא הטריח את עצמו לאותה ישיבה. בכל זאת היה מוקדם בבוקר. בהמשך העברתי חולה מהמיון לטיפול נמרץ. כשהגעתי אליה במיון שמחתי לראות שהיא על סף מחנק. לא שזה עניין את האחות שעמדה לידה, כי המוניטור לא צפצף. לא שהמוניטור יכל לצפצף. כדרכם של מוניטורים, הוא היה מקולקל. "או! יש כאן סטאז'ר, יופי, אפשר לצאת" האחות אומרת לסניטר ומתכננת יציאה דרמטית מהוילון. באסה בשבילה, אבל בעוד ישיבת הבוקר מהדהדת באוזני סירבתי לקחת את החולה עד שיוחלף המוניטור. זה מה שחסר לי עכשיו, לא רק שהיא תמות בדרך, גם להכין עליה מצגת לישיבה של מחר. "סטאז'ר תפסיק לעשות בעיות, אתה גם ככה לא רופא, המוניטור בסדר, רק תיקח כבר את החולה. טיפול נמרץ זה ממש פה קרוב", זה היה המשפט היחיד של אותה אחות ב10 הדקות הבאות שלא נאמר בצרחות. כי ממש לא התכוונתי להכין מצגת למחר. ולא עזרו הטיעונים שהצגתי כדי לשכנע אותה שהמוניטור מקולקל. לא שאני מסיים את הסטאז' בעוד שבוע, ולא שביליתי את החודשיים האחרונים בבהייה במוניטורים ברוטציות בטיפול נמרץ. בטח שלא העובדה שהאנגלית שלי היא קצת מעל לבסיסית ורצף האותיות שמהבהבות במרכז המוניטור ומצטרפות למשפט "UNABLE TO PERFORME MESURMENT"
לא מתורגמות אצלי לעברית כ"סע גבר". שום טיעון לא עזר. כי היא אחות מיון, ואני רק סטאז'ר, לכן אני לא מבין כלום. כי היא אחות מיון. כן, בשנה שחלפה מאז שהיא סיימה את בית הספר לאחיות (כלומר שזמן ההכשרה הכולל שלה הוא בערך חצי משלי) היא צברה אלפי שעות חבישות קרסול, חוקנים, החלפות טיטול והזרקות לתחת, שהפכו אותה למומחית בינלאומית באלקטרו-פיזיולוגיה עד לרמה בה היא יכולה להסתכל מעבר לצג המוניטור, אל תוך המעגלים החשמליים שבתוכו ולקבוע בנחרצות מוחלטת "מה אתה לא מבין סטאז'ר?! המוניטור תקין, הבעיה היא בחולה!!!". אז למה לא אמרת קודם. חכי כאן דקה, אני אגש להחליף חולה. כמובן שבין לבין היום כלל גם ניתוחים, קבלות, שחרורים, דמים ועוד קצת קבלות. כן זה היה היום שלי. די מתיש. אבל הדייט שלי לא באמת מתעניינת באיך היה היום שלי. למעשה, הכוונה האמיתית שלה בשאלה "איך היה היום שלך" הרבה יותר קרובה לניסוח הבא: "איך היה היום שלך? נכון שהוא היה מאעפן? לא רוצה לבאס אותך, אבל אצלי היה יום ממש מגניב. כמו כל יום. ככה אני, פשוט מגניבה". "היום שלי...היה סבבה, כרגיל" עניתי וחייכתי. "ואוו היום שלי היה פשוט משוגע היום, הייתה לי איזו פגישה ממש חשובה ב-12" לורן עונה חזרה. ומה עוד?. "גם כמעט איבדתי את הקלסר שלי היום. והתקשרתי לחברה שלי שחיפשה אותו בארון, וליד מכונת הקפה. ולא מצאה. ואז התקשרתי לאמא שלי שאמרה לי אולי שכחת אותו באוטו. ובסוף מסתבר ששכחתי אותו באוטו". וואלה, ימים כאלה מסוכנים לבריאות. ועכשיו, כשהיא רואה כשהסיפור שלה לא עשה עלי רושם, היא עומדת לקנח במשפט המחץ. המשפט שמתיימר לחלץ כל בחורה מסיפור לא מעניין ולא מצחיק בעליל. "וזה היה מה-זה מצחיק" היא אמרה לי. אלוהים, כל דייט בדיוק אותו דבר כמו הקודם וכמו הבא אחריו. מתי כבר יהיה פה ריגוש אמיתי, מתי אני כבר אשמע ממישהי משהו מקורי.

"אתה יודע שיש לי סדק באגן?" איה אומרת לי. עכשיו היא מרגישה בנוח להתקרב. 00:30, אותו הבר, לורן בשירותים. איך לעזאזל קיבלת סדק באגן?. "זה קרה לי באפריקה" היא עונה. את מתלוננת?! ומה חשבת בדיוק שיקרה לאגן שלך אחרי שעות של סקס עם כושים?. "אידיוט זה קרה בתאונת דרכים. אולי תהיה רציני כבר?". חבל בשבילו. אני חושב שאם הייתי סודק למישהי את האגן תוך כדי אקט, כל הרגשת חוסר הגבריות שלי הייתה נעלמת במחי יד. 3 דקות לאחר מכן כבר הייתי מסוגל להתמסר לחלוטין לעבודה. חודש לאחר מכן כבר הייתי מוצא תרופה לסרטן. "אם כבר מדברים על רציני" איה ממשיכה "זאת נראית לי בחורה לקשר רציני. תקן אותי אם אני טועה". אני מתקן. "מה רע בה?". שהואזה הריקה במטבח של אמא שלי יותר מעניינת ממנה. "לא מצחיק. אני חושבת שיש לך בעיית גישה. כל החברים שלי שהיו רווקים ופתאום התחתנו אמרו שזה קרה כי הם פתאום עשו סוויץ' בראש והחליטו שהם הולכים על קשר רציני. אולי גם אתה צריך לעשות דבר כזה. מה אתה אומר?". שזה מצטרף לרשימת הדברים הכי מטוטמים ששמעתי בחיים שלי. "למה? ". למה? אתה מתחתן כי החלטת שאתה צריך להתחתן ולא כי אתה יוצא עם מישהי ומבין שאתה אף פעם לא תרצה לעזוב אותה?. "היית מוכן להיכנס לקשר רציני היום עם מישהי?". ברור, אם היא הייתה שווה את זה. "שווה את זה.....קונגו אתה קורבן של כל הספרים והסרטים שאתה רואה. אין בחורות מושלמות. הגיע הזמן שתתחיל להתפשר". בחיים שלי לא התפשרתי, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. "אז כנראה שתחכה למישהי שאף פעם לא תפגוש". האמת שכבר פגשתי לפחות 10 כאלה. "וואלה, ואיך זיהית אותן?". זה קל. "קל?!" כן, קל. מבחינים בזה מיד. לא מדובר בבחורות שאתה לוקח לבר הרגיל שלך, עם המוזיקה הרגילה שלך, עם הכוסיות הרגילות שם כדי שהיא לא תעוף על עצמה, ומסלול הטיול הרגיל שלך אחרי הבר (אליו אתה יוצא בתירוץ הידוע "שתיתי ואני לא רוצה לנהוג ככה הביתה") בו אתה מחרטט אותה על כל בניין בדרך כאילו אתה פאקינג מודי בר-און. עם בחורות הקסם האלה אתה מסתובב שעות ברחובות, ואחרי שלא שמת לב שהלכת לאיבוד בתל אביב, אתה מוצא את עצמך יושב בבית קפה של משפחות וזקנים, כשהמלצרים כבר הופכים עליך כסאות. רועדות לך הידיים וכל הזמן חפצים נופלים לך מהשולחן. כל חוש ההומור המפותח שלך יורד באסלה ומסתכם בבדיחות שנשמעות כאילו נשלפו מאודישנים של "היפה והחנון" ( להלן "אז למדת ביולוגיה ומחשבים אהה? בטח את ממש טובה בעצים בינאריים..."), לא ששמת לב לזה תוך כדי, סתם היית עסוק בלבהות בה. ואחרי שלא הצלחת לנשק אותה כשנפרדתם אתה הולך חזרה לאוטו תוך כדי דיבורים לעצמך, עד שאתה נתקע בעמוד חשמל. אז, כשתחזור הביתה, יהיה לך ממש קל לזהות את הסימן האדום באמצע המצח. "נו ופגשת אחת כזאת לאחרונה?" איה שואלת. אני מסתכל על הידיים שלי, הן רועדות. "קח, נפלו לך הסיגריות מהשולחן" היא אומרת. האמת שכן. "ולמה זה לא הלך?". הן היו תפוסות. "קשקוש. אתה בכוונה בוחר את התפוסות כדי שיהיו לך תירוצים. טוב לורן חוזרת, אני עפה, נשיקות". כן, נשיקות. בתחת שלי. לורן חזרה. אני מסתכל על הידיים שלי – יציבות כמו יד של איש מת. "אפשר סיגריה?" לורן שואלת. בטח, הקופסה על השולחן.

וככה זה המשיך. הבהייה שלי באיה תוך כדי החפירה של לורן. כמעט והצלחתי להתעלם מכל השטויות שהיא פלטה עד שהשלב בו היא ניסתה להגדיר את עצמה ככלבה. אף פעם לא הבנתי למה בחורה מתיימרת להציג את עצמה ככלבה או כצינית, כשהמהדרין יגדירו עצמן כ"כלבה צינית". סוג של גלאט כושר. איזה אינטרס יש למישהו להיות ציני? כאילו שנכות רגשית הגורמת לך לכנות זקנה מזוקנת ששוכבת מבולבלת במיטה וצועקת על העוברים והשבים "אררגגג באתם לענות אותי אררגג" בשם "הפיראט האדום", היא בעצם סוג של אטרקטיביות בעולמנו. ציניות היא מחלה, ממש לא משהו להתגאות בו. וכלבה? מי בכלל רוצה לצאת עם כלבה. זה מושך רק מתחילים. מי שכבר משופשף בעסק מבין שגם ככה כל הבחורות הן כלבות, בלי יוצאות מן הכלל. אז כדאי לך להסתובב עם מישהי שלפחות מנסה להחביא את זה. "אז מה, נזמין חשבון?" שאלתי את לורן. "מה, אתה רוצה ללכת עכשיו? עוד מוקדם" היא ענתה. "כן, אני צריך לנוח. אני מנתח מחר". מנתח בתחת שלי, רק קבלות ובדיקות דם עושים בסבב כירורגיה הזה. "וואו מנתח, אני לא רוצה להפריע לך להציל חיי אדם". להציל חיי אדם...ומה עם החיים שלי.....

1:30, אחרי שהחזרתי את לורן הביתה. אחרי ששוב עניתי לא לשאלה "אתה רואה אותנו ביחד בעוד חצי שנה". אחרי ששמעתי שוב את נאום ה"גברים לא מסוגלים להיכנס לקשר רציני". אחרי שגם שמעתי את נאום ה"מי זאת לעזעזאל האיה הזאת?! בנות כאלה יעשו לך רק צרות בחיים". תכל'ס. צודקת. סעמק איזו דרך ארוכה חזרה לחדר שלי. הלוואי שאני אקבל עכשיו איזה טלפון מאיה שבו היא תזמין אותי אליה הביתה. או סמס ממנה שמפרט איך בעלה ברח לחו"ל ואיך חטפו את התינוק לתימן. אבל לא סמס ולא נעליים. לורן צדקה. לא ייצא שום דבר מבחורות כאלה. אולי אני באמת צריך להיכנס לקשר רציני רק כדי שיהיה לי אחד כזה. או שלא. אולי אני צריך להפסיק להגרר אחרי בחורות כמו איה. או שלא - הבחורות האלה הן הטעות החביבה עלי. כשאני מתקרב לבית אני שומע את הגיטרה של ג'ימי פייג' מתחילה לנגן עוד יצירת מופת. נו מילא, לפחות גם ללד זפלין היו צרות כמו שלי.