ערב. בתוך דירת 2.5 חדרים החדשה שלי בגורדון פינת דיזינגוף, עם חניה. ארוחת חנוכת בית חגיגית. חגיגית ואינטימית. לי ולעלמה. אני מנסה להדליק את הנר על השולחן עם גפרור. עלמה נקרעת מצחוק כשלא הולך לי. "איך לעזאזל אתה מנתח אנשים אם אתה לא מסוגל להדליק גפרור. ומה עבר לך בראש כשקנית נרות נשמה לארוחה רומנטית?" היא תוהה. הנרות האחרים שהיו בסופר הם נרות ליומולדת שנה - ניסתי להתגונן – וחוץ מזה, אין כמו נרות זיכרון כדי לזכור ערב מיוחד. "דירה מדהימה" היא אומרת. אני יודע. אני מסתכל מסביב וסוקר את ההצלחה שלי. הכל נראה בדיוק כמו שאני אוהב. כולל טלויזיית ה- HD החדשה שלי, שמראה בשידור חי משחק מהמונדיאל. 6:0 לברזיל על ארגנטינה איזה יופי. "מזל שברזיל מנצחים, אני שונאת את ארגנטינה. אני גם שונאת את ברצולנה. ומה כולם תופסים מהמסי הזה?!" היא שוטחת את תפיסת עולמה. יאללה, בואי נתחתן. "מה אמרת?". אמרתי כמה שהרעש של הוובוזולות מעצבן. "אהה אהה. טוב, אחלה סלון. לא תראה לי מה עשית בחדר השינה?" היא מחליטה לקדם עניינים. אני מוביל אותה במסדרון ומנסה לחרטט תוך כדי – את ממש תאהבי את העיצוב שם. "קונגו" היא אומרת. מה?. "קונגו?". מה? למה עצרת?. "קונגו?!". למה את הולכת אחורה. "קונגו קום כבר דביל אתה נוחר באמצע הישיבה!!!!". 10 בבוקר – חדר ישיבות באגף רנטגן. אני פותח עיניים רק כדי לגלות שנרדמתי על הכתף של הסטאז'ר לידי. אני מנסה להתיישר, וקולט שנשאר לו כתם רוק על החלוק. ולי טעם של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה בפה. קיבינימט אנשים תחליפו חלוק לפחות פעם בשבוע. "עוד דקה של נחירה כזאת והיית חוטף ממני טובוס" אומר לי ערן, הסטאז'ר לידי. כוסאמק, זה היה רק חלום. כוסאמאמאמק ערס. אין דירה. אין עלמה. אין עבודה. בעצם יש מלא עבודה. קשה קשה. "איזה שיעמום, אפשר להרדם פה בכיף" ערן ממשיך. מה אתה אומר. אני לא מבין איך כולאים אותי בחדר חשוך וממוזג עם כיסאות של סינמה סיטי כדי לראות תמונות בשחור לבן. ועוד אני תורן היום. "איזו שביזות, מזל שאני לא תורן היום". תודה ערן. יאללה כבר התעוררתי. עכשיו אני הולך להתרכז בישיבה הזו ברעל, ולהיכנס לתורנות בקארמה טובה. אהה אהה.
התעוררתי בול בזמן. בדיוק מציגים חולה שלי עם פגיעה מוחית. אנחנו לא סגורים לגמרי על האבחנה, אז שלחנו אותו ל – MRI כדי לדעת בדיוק מה יש לו. "כן, ובכן לפי ה – MRI רואים בבירור שיש לחולה פגיעה מוחית. כדאי שתבררו בדיוק מה יש לו" אומרת הרדיולוגית. וואלה. עוברים לחולה הבאה. "על פי השיקוף הנ"ל, ניתן לראות בבירור כי לחולה יש הפרעת בליעה". "היא פולניה, זה ברור שהיא לא בולעת" ערן מפגיז בשנינות. האמת, נקודת האור העיקרית בישיבות האלה היא העובדה שאפשר להיקרע מצחוק במושבים מאחורה. אין דבר יותר כיף מזה. בעצם יותר כיף לכפכף את הסטז'רים המצ'וקמקים שמנסים בכוח לא להתעפץ כדי להרשים את מנהל המחלקה. שאגב עסוק בלצלם את עצמו עושה פרצופים בחושך עם האייפון. "נו מה איתך ועם דירה?" ערן נורא מרוכז בשיבה. אין. כלומר יש, אבל שום דירה לא מתאימה לי, עדיין לא החלטתי בדיוק מה אני מחפש. "דירה זה כמו בחורה, לוקח זמן לפגוש מישהי שהיא גם על רמה, גם שחברים שלך יאהבו אותה, וגם שלא תקרע לך את הכיס ותזרוק אותך לכלבים בראשון לחודש כשהיא חוזרת לבעל בית שלה". כמו עם בחורה, לפעמים אתה צריך דירה, ועכשיו. "יש הבדל בין נואשות לחרמנות" ערן מסכם. "אין הבדל" עונים עוד 6 סטאז'רים מסביבנו. אתם לא אמורים להעמיד פנים כאילו אתם מרוכזים בישיבה?. "ואתה לא?" הם עונים. אין לי דירה, ואני תורן היום. נו מילא, בטוח יהיה לי מלא זמן במהלך התורנות להמשיך לחפש דירה באינטרנט.
11 בלילה, חדר מיון. לא הייתה לי דקה פנויה. ועכשיו אני בודק שחקן טניס. שחקן מצטיין, שהצליח לחטוף מחבט בפנים ולשבור כל עצם ידועה לאדם מהצוואר ומעלה. מרשים. אני ניגש אליו, וכבר מרחוק אני רואה שהוא מדמם כמויות מהאף. אחרי שהצגתי את עצמי, אני לוקח את התיק הרפואי שלו, ומסתכל על הנתונים. אני מסתכל עליו, על התיק, ושוב עליו. במצב חירום שכזה, חייבים קודם כל לשאול את השאלות הכי דחופות, שיקדמו אותך הכי הרבה. "אז אתה גר ברחוב ברזילי...איפה זה יוצא?" שאלתי "יש שם דירות להשכרה?". "מה?!" המסכן חושב שהוא לא שמע נכון. "רופא, הוא מדמם" אומרת האחות לידי. "אבחנה מצוינת אחות" עניתי וחזרתי אל החולה "וחניה יש שם?". "נו דוקטור! הוא מדמם". "הגיע לבדוק אותו רופא אף אוזן גרון לפחות?" שאלתי אותה. "ברור, אחיות יודעות מה הן עושות, לא כמו סאטז'רים.". יופי. אני קורא את דף הייעוץ. כולו כתוב בכתב לא ברור בעליל, פרט לשורת הסיכום: "ללא עדות לדמם". אבחנה דקה. "אחות, תשיגי לי את תורן אף אוזן בטלפון". 11 וחצי בלילה, דלפק אחיות במיון. אני עסוק בלשאול את תורן א.א.ג. איך לעזאזל לא היה דימום בבדיקה שלו. "מאיזה נחיר הוא מדמם עכשיו?" הוא שואל. שמאל. "נו, אני בדקתי את ימין, לא היה שם מקור לדמם". ומה עם שמאל?. "אה, הוא דימם שם, לא יכולתי לראות כלום". יופי, ומה אני עושה איתו עכשיו?. "תגיד לו שילחץ עם פד". את זה גם סבתא שלי יודעת להגיד, אולי אני אבקש ייעוץ ממנה, היא גם תוכל להמליץ לו לשתות מים שהשרו בהם שקדים כדי לחזק את כוח הגברא. "לא נו תהיה רציני, מה קשור שקדים עכשיו. רגע, זה באמת עובד?". תגיד, אתה דפוק? אתה מוכן להגיד לי מה עושים עם החולה הזה?. "אני חושב שהוא צריך לראות רופא אף אוזן גרון". אתה חושב?. "כן, שיבוא מחר למרפאה, אנחנו נדבר אחרי המשחק". נו מילא, נקבל אותו, נראה עוד חולה במיון, ויאללה לחדר רופאים במחלקה, נראה לי שבכל זאת יהיה לי קצת זמן לשבת על יד 2.
רבע ל-5 בבוקר, התפנה לי זמן כדי לעלות לחדר רופאים במחלקה. אני יוצא מהמעלית וגורר רגליים. בדרך לחדר רופאים שלי, אני עובר במחלקה השנייה שאיתנו באותה הקומה. חושך מוחלט במסדרון, חוץ מתחנת האחיות שמוארת באור אדום מעומעם. שם, יושבת אחות. אחות בת 251 שנים, ששוקלת 252 ק"ג. אחרי יום כיפור. איזו אווירה רומנטית יש כאן אני אומר לעצמי. "כן, ידעתי שתבוא, חיכיתי לך כל הלילה" היא עונה.. ידעתי שאני מדבר לעצמי בכל רם מדי. טוב, אחרי התורנות הזו, ועם החושך הזה......"חבל שלא ידעתי, הייתי עולה קודם" אמרתי לה. "חמוד, תכניס את זה טוב טוב לראש שלך, אני מתעסקת רק עם רופאים בכירים". מה נסגר עם העיר המחורבנת הזאת, אפילו עם מובי דיק לא הולך לי. חייכתי אליה תוך כדי סינון כמה קללות, והגעתי למחלקה שלי. "אז אתה קונגו שאשפז היום במחלקה את כל תל אביב?" שמעתי מאחורי. הסתובבתי. ראית את אנה. האחות מהמחלקה שלי שאיתה דיברתי כל הערב. איזו כוסית. בדקתי את הכרטיס עובד שלי ואישרתי שאכן אני קונגו. "אז עכשיו אחרי שפיצצת את המחלקה אתה הולך לנוח?". איזה לנוח, אני חייב למצוא דירה. "אתה יודע" היא מתקרבת "מי שמחפש ממש טוב, בסוף מוצא". וואו. הצעתי לה לבוא לעזור לי לחפש וניסיתי לפתוח בסטייל את הדלת של חדר הרופאים. הדלת שם תקועה, וצריך להיכנס בה בכוח כדי שהיא תפתח. אז נכנסתי בה בכוח. חבל שזו לא הייתה הדלקת של חדר הרופאים. למעשה זו הייתה דלת הפלדה של המחסן ליד. תמיד תהיתי למה המחסן המסכן הזה צריך דלת פלדה. תהיתי, עד אותו רגע. אז הכתה בי התובנה שהדלת הזו היא למעשה מנגנון אנטי-סקס של בית החולים. כי הרעש שנפלט מהדלת הזו כשראש של מתמחה נכנס בה, יוצר ויברציית turn-off לכל אחות ברדיוס של 25 מטר. "נראה לי שכדאי שתנוח קצת לפני הדירה. נתראה בתורנות הבאה". בפעם ה- 350 – כוסאמק.
1 בצהריים, יום למחרת. סוף סוף אחרי התורנות, הגעתי הביתה. לבית של ההורים. תוך כדי שאני מתחמק לחדר שלי אני חושב על אירועי אתמול. אמנם אין לי דירה, אבל לפחות עשיתי רפואה טובה. ואפילו יצא לי לנתח. איזה גבר אני. "ילד!! תדליק שם את הטלוויזיה!" צועק לי הטכנאי של HOT שבפעם המיליון מחליף כאן את השקע של הכבלים. ילד?!. "נו ילד מה חזרת מהבית ספר חירש?! תדליק כבר!". ילד.....נשכבתי על המיטה. ניסיתי להירדם, אבל הבן של השכנים החליט דווקא עכשיו לזייף שיר בגיטרה החשמלית שלו. בדירה של ההורים. ילד. וואלה השיר מתאים.
התעוררתי בול בזמן. בדיוק מציגים חולה שלי עם פגיעה מוחית. אנחנו לא סגורים לגמרי על האבחנה, אז שלחנו אותו ל – MRI כדי לדעת בדיוק מה יש לו. "כן, ובכן לפי ה – MRI רואים בבירור שיש לחולה פגיעה מוחית. כדאי שתבררו בדיוק מה יש לו" אומרת הרדיולוגית. וואלה. עוברים לחולה הבאה. "על פי השיקוף הנ"ל, ניתן לראות בבירור כי לחולה יש הפרעת בליעה". "היא פולניה, זה ברור שהיא לא בולעת" ערן מפגיז בשנינות. האמת, נקודת האור העיקרית בישיבות האלה היא העובדה שאפשר להיקרע מצחוק במושבים מאחורה. אין דבר יותר כיף מזה. בעצם יותר כיף לכפכף את הסטז'רים המצ'וקמקים שמנסים בכוח לא להתעפץ כדי להרשים את מנהל המחלקה. שאגב עסוק בלצלם את עצמו עושה פרצופים בחושך עם האייפון. "נו מה איתך ועם דירה?" ערן נורא מרוכז בשיבה. אין. כלומר יש, אבל שום דירה לא מתאימה לי, עדיין לא החלטתי בדיוק מה אני מחפש. "דירה זה כמו בחורה, לוקח זמן לפגוש מישהי שהיא גם על רמה, גם שחברים שלך יאהבו אותה, וגם שלא תקרע לך את הכיס ותזרוק אותך לכלבים בראשון לחודש כשהיא חוזרת לבעל בית שלה". כמו עם בחורה, לפעמים אתה צריך דירה, ועכשיו. "יש הבדל בין נואשות לחרמנות" ערן מסכם. "אין הבדל" עונים עוד 6 סטאז'רים מסביבנו. אתם לא אמורים להעמיד פנים כאילו אתם מרוכזים בישיבה?. "ואתה לא?" הם עונים. אין לי דירה, ואני תורן היום. נו מילא, בטוח יהיה לי מלא זמן במהלך התורנות להמשיך לחפש דירה באינטרנט.
11 בלילה, חדר מיון. לא הייתה לי דקה פנויה. ועכשיו אני בודק שחקן טניס. שחקן מצטיין, שהצליח לחטוף מחבט בפנים ולשבור כל עצם ידועה לאדם מהצוואר ומעלה. מרשים. אני ניגש אליו, וכבר מרחוק אני רואה שהוא מדמם כמויות מהאף. אחרי שהצגתי את עצמי, אני לוקח את התיק הרפואי שלו, ומסתכל על הנתונים. אני מסתכל עליו, על התיק, ושוב עליו. במצב חירום שכזה, חייבים קודם כל לשאול את השאלות הכי דחופות, שיקדמו אותך הכי הרבה. "אז אתה גר ברחוב ברזילי...איפה זה יוצא?" שאלתי "יש שם דירות להשכרה?". "מה?!" המסכן חושב שהוא לא שמע נכון. "רופא, הוא מדמם" אומרת האחות לידי. "אבחנה מצוינת אחות" עניתי וחזרתי אל החולה "וחניה יש שם?". "נו דוקטור! הוא מדמם". "הגיע לבדוק אותו רופא אף אוזן גרון לפחות?" שאלתי אותה. "ברור, אחיות יודעות מה הן עושות, לא כמו סאטז'רים.". יופי. אני קורא את דף הייעוץ. כולו כתוב בכתב לא ברור בעליל, פרט לשורת הסיכום: "ללא עדות לדמם". אבחנה דקה. "אחות, תשיגי לי את תורן אף אוזן בטלפון". 11 וחצי בלילה, דלפק אחיות במיון. אני עסוק בלשאול את תורן א.א.ג. איך לעזאזל לא היה דימום בבדיקה שלו. "מאיזה נחיר הוא מדמם עכשיו?" הוא שואל. שמאל. "נו, אני בדקתי את ימין, לא היה שם מקור לדמם". ומה עם שמאל?. "אה, הוא דימם שם, לא יכולתי לראות כלום". יופי, ומה אני עושה איתו עכשיו?. "תגיד לו שילחץ עם פד". את זה גם סבתא שלי יודעת להגיד, אולי אני אבקש ייעוץ ממנה, היא גם תוכל להמליץ לו לשתות מים שהשרו בהם שקדים כדי לחזק את כוח הגברא. "לא נו תהיה רציני, מה קשור שקדים עכשיו. רגע, זה באמת עובד?". תגיד, אתה דפוק? אתה מוכן להגיד לי מה עושים עם החולה הזה?. "אני חושב שהוא צריך לראות רופא אף אוזן גרון". אתה חושב?. "כן, שיבוא מחר למרפאה, אנחנו נדבר אחרי המשחק". נו מילא, נקבל אותו, נראה עוד חולה במיון, ויאללה לחדר רופאים במחלקה, נראה לי שבכל זאת יהיה לי קצת זמן לשבת על יד 2.
רבע ל-5 בבוקר, התפנה לי זמן כדי לעלות לחדר רופאים במחלקה. אני יוצא מהמעלית וגורר רגליים. בדרך לחדר רופאים שלי, אני עובר במחלקה השנייה שאיתנו באותה הקומה. חושך מוחלט במסדרון, חוץ מתחנת האחיות שמוארת באור אדום מעומעם. שם, יושבת אחות. אחות בת 251 שנים, ששוקלת 252 ק"ג. אחרי יום כיפור. איזו אווירה רומנטית יש כאן אני אומר לעצמי. "כן, ידעתי שתבוא, חיכיתי לך כל הלילה" היא עונה.. ידעתי שאני מדבר לעצמי בכל רם מדי. טוב, אחרי התורנות הזו, ועם החושך הזה......"חבל שלא ידעתי, הייתי עולה קודם" אמרתי לה. "חמוד, תכניס את זה טוב טוב לראש שלך, אני מתעסקת רק עם רופאים בכירים". מה נסגר עם העיר המחורבנת הזאת, אפילו עם מובי דיק לא הולך לי. חייכתי אליה תוך כדי סינון כמה קללות, והגעתי למחלקה שלי. "אז אתה קונגו שאשפז היום במחלקה את כל תל אביב?" שמעתי מאחורי. הסתובבתי. ראית את אנה. האחות מהמחלקה שלי שאיתה דיברתי כל הערב. איזו כוסית. בדקתי את הכרטיס עובד שלי ואישרתי שאכן אני קונגו. "אז עכשיו אחרי שפיצצת את המחלקה אתה הולך לנוח?". איזה לנוח, אני חייב למצוא דירה. "אתה יודע" היא מתקרבת "מי שמחפש ממש טוב, בסוף מוצא". וואו. הצעתי לה לבוא לעזור לי לחפש וניסיתי לפתוח בסטייל את הדלת של חדר הרופאים. הדלת שם תקועה, וצריך להיכנס בה בכוח כדי שהיא תפתח. אז נכנסתי בה בכוח. חבל שזו לא הייתה הדלקת של חדר הרופאים. למעשה זו הייתה דלת הפלדה של המחסן ליד. תמיד תהיתי למה המחסן המסכן הזה צריך דלת פלדה. תהיתי, עד אותו רגע. אז הכתה בי התובנה שהדלת הזו היא למעשה מנגנון אנטי-סקס של בית החולים. כי הרעש שנפלט מהדלת הזו כשראש של מתמחה נכנס בה, יוצר ויברציית turn-off לכל אחות ברדיוס של 25 מטר. "נראה לי שכדאי שתנוח קצת לפני הדירה. נתראה בתורנות הבאה". בפעם ה- 350 – כוסאמק.
1 בצהריים, יום למחרת. סוף סוף אחרי התורנות, הגעתי הביתה. לבית של ההורים. תוך כדי שאני מתחמק לחדר שלי אני חושב על אירועי אתמול. אמנם אין לי דירה, אבל לפחות עשיתי רפואה טובה. ואפילו יצא לי לנתח. איזה גבר אני. "ילד!! תדליק שם את הטלוויזיה!" צועק לי הטכנאי של HOT שבפעם המיליון מחליף כאן את השקע של הכבלים. ילד?!. "נו ילד מה חזרת מהבית ספר חירש?! תדליק כבר!". ילד.....נשכבתי על המיטה. ניסיתי להירדם, אבל הבן של השכנים החליט דווקא עכשיו לזייף שיר בגיטרה החשמלית שלו. בדירה של ההורים. ילד. וואלה השיר מתאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה