צהריים. חוף הים הסגור של מלון 5 כוכבים. מזג האוויר – רותח. אני אחרי התורנות האחרונה שלי כאן. מחרתיים חוזרים הבייתה. אני יושב על החוף, מנסה לשנן את הרגעים האלה, בידיעה שהם לא יחזרו. הנוף מדהים. מולי תיירת צרפתייה יוצאת מהמים. לאט לאט, כמו בסרט של ג'יימס בונד. אני בדרך כלל שונא צרפתים, אבל בשבילה אני מוכן למכור באגטים במטרו. היא מגיעה אלי, עם טיפות על הגוף שלה, שזולגות לכל המקומות הנכונים. היא מבקשת ממני להדליק עבורה את הסיגריה. אני שולף מצית, נרכן קדימה ומדליק. "אז גם אתה בקטע של בנים?". מה? "שאלתי אם גם אתה בקטע של בנים" שואל אותי עזרא, החבר הגיי של חבר שלי שיושב לידי. למעשה גם חבר שלי הוא גיי. אבל אנחנו לא חברים חברים. חברים ידידים. כאלה שמדברים על כדורגל. רק שאיתו מדברים על ליידי גאגא. אני מדבר עם גבר אחר על ליידי גאגא?! מה אני גיי?!. "אני ממש לא בקטע של בנים, ולמה לעזאזל אתה השלישי השבוע ששואל אותי את זה?" עניתי. "אתה חייב להודות שאתה עדין, יש לך מניירות של גיי" עזרא מחזיר. אין לי מניירות של גיי, אני עדין כי אני מנתח מוח, ואנחנו צריכים תנועות אלגנטיות. "אתה מכיר מישהו לא גיי שמתשתמש במונח 'תנועות אלגנטיות'? חוץ מזה שמנתח מוח גיי זה הורס. אויש מה זה, יש לך אדום על הגב, אתה אלרגי לאלמוגים כאן. אלרגי לים – זה הכי גאה שיש" עזרא ממשיך לתקוף. אין לי אדום בגב ואל תיגע בי, אני לא גיי, אין לי מניירות של גיי, ואין לי אדום בגב, ואל תיגע בי!. "אולי במקום לנסות לבלבל את הזהות המינית שלי תעזור לי להתחיל איתה" עניתי בעצבים. "נו באמת, מה להתחיל איתה, עזוב אתה לא תיגש כי גם ככה לא יילך לך" עזרא ממשיך. אתה עושה לי חרדת ביצוע. "לגברים אמיתיים אין חרדת ביצוע" הוא עונה. לך תזדיין. "בשמחה". והלוואי שלא תצליח להרפות תוך כדי, יא כלב. "טוב לא ייצא ממנה כלום, בוא חזרה למלון, נאכל משהו". אנחנו מצטרפים לשאר החבר'ה וצועדים חזרה למלון. אנשים משלמים 4,000 שקל לסופ"ש במלון הזה. מזל שסידרו לי כניסה חינם. בדרך, אנחנו עוברים ליד המלון המצ'וקמק בו ישנתי בלילה הראשון שלי בעיר בזו. כמה דברים עברו עלי מאז. אבל כל מה שעבר, כבר עבר. ועכשיו – מתחיל הדבר האמיתי. סוף סוף חוזרים למרכז. סוף סוף דירה בתל אביב, לעבוד בבית חולים אמיתי ולפגוש את הבחורות החמודות באמת. "חלומות באספמיה – ואוו איזה שם מהמם למועדון ספא, לא?" עזרא שואל. איזה גיי.
אחר צהריים. יומיים לאחר מכן. מחוץ לשדה דב. לשם שינוי, רק 30 מעלות בחוץ. עם 99.9% לחות בלבד. אחרי שהעמסתי את כל המזוודות לתוך הרכב של אבא שלי, אני יכול להתרווח על המושב. אני במצב רוח טוב, והחלטתי שלכבוד הגעתי לבית החולים החדש מחר אני ארענן את זכרוני בכמה פרוטוקולים חשובים בהחייאה. אני פותח את התיק הקטן שסחבתי איתי. זה התיק שאני לוקח לבית החולים. תמיד יש לי בו ספר. אני גם זוכר שכשרק הגעתי לעיר הקודמת, לקחתי איתי פעם כמה ספרי הדרכה ברפואה בדיוק למצבים כאלה. אני מפשפש בתיק – קופסאות סיגריות ריקות, עטים לעוסים, קונדומים שפג תוקפם אבל עדיין באריזה המקורית – אהה הנה ספר הדרכה. אני שולף אותו מעומק התיק ומסתכל על הכריכה. "יסודות כתיבת התסריט". האמת, הרבה יותר שימושי. אבא שלי מנצל את הרגע כדי להסביר לי כמה הוא שונא את תל אביב. זמן מצוין לספר לו שאני מחפש כרגע דירה משלי בתל אביב. "מה תעשה עם דירה בתל אביב?" אבא שלי שואל. מה אני אעשה עם דירה בתל אביב? אעשן, אזיין, אשתכר, והכל תוך כדי שברקע מתנגן פינק פלויד בפול ווליום. "אני צריך פינה שקטה כדי שאוכל להמשיך את המחקר שלי" עניתי. "דירה בתל אביב זה לא כלכלי. עזוב אותה. תגור בבית. עם הכסף הזה אתה יכול להשיג את מ שאתה באמת צריך בחיים". ואוו, מה אני באמת צריך בחיים שאפשר לקנות בכסף? יש לי כמה רעיונות – הטיול שלא עשיתי לדרום אמריקה, חופשה במלדיביים רגע לפני שהם טובעים, לשכור סוכן בהוליווד שיפרסם את התסריטים שכתבתי למגירה, דירה בגבעתיים – תכל'ס הרבה יותר משתלם כלכלית. אבא שלי בעניינים. "אני אגיד לך מה אתה צריך לקנות" אבא שלי אומר. אבל לא נראה לי שאני הטיפוס לגבעתיים. "אוטו אוטומטי" הוא חותך עניין. מה אוטו אוטומטי. "אוטו אוטומטי קטן, זה מה שאתה צריך. ככה גם יהיה לך קל בפקקים, וגם תוכל להמשיך לגור איתנו". אבל אני לא רוצה להמשיך לגור איתכם. "למה לא? יהיה כיף, נוכל לשבת ביחד בסלון כל ערב ולראות חדשות בערוץ 10, אחר כך חדשות בערוץ 2, אחר כך חדשות בערוץ 1, ואז חוזרים ל'יום שהיה' בערוץ 10". אבל אני לא רוצה לראות חדשות כל ערב. "אפשר גם לראות סרט אחרי החדשות בערוץ 1". אבא אני לא רוצה לראות סרט, אני רוצה לביים סרט. "נראה לי שאתה, איך אומרים אתם הצעירים, חי בסרט". מה?! "אי אפשר להרוויח כסף בקולנוע, וחוץ מזה יש לך מקצוע ביד". איך אני ארוויח כסף ברפואה? ראית את התלוש משכורת שלי?. "נו בדיוק, עם זה אתה רוצה להחזיק דירה בתל אביב? בוא תגור איתנו עוד קצת, רק עוד כמה שנים. אחרי שתסיים התמחות יהיה לך מספיק כסף לדירה משלך". "אבא", נתתי לו מבט של בשורה מרה וחיפשתי איזה משפט של עוגיית מזל, "כשאוהבים צריך לדעת לעזוב". טוב, נקווה שמחר במחלקה עניינים יתגלגלו קצת יותר חלק.
שעת צהריים, חדר 4 במחלקה. המחלקה הראשונה שלי במרכז, מחלקת ילדים. ביום רגיל בבית החולים הקודם כבר הייתי אחרי ביקור וכמה ניתוחים. כאן הספקתי לבהות בפו הדוב שמצויר על הקיר בחדר רופאים ב-3 שעות האחרונות. עכשיו נשלחתי ללוות ילד עם דלקת ריאות ל-CT. לא הבנתי למה הוא צריך ליווי רופא, אבל לא היה לי כוח להתווכח ביום הראשון. יחד איתי נכנסת לחדר אחות. אהבתי את האחיות בבית החולים הקודם, הן תמיד הכינו לי טוסטים, מילאו אחרי כל פיפס שיצא לי מהפה, ורק סיפרו לי כמה אני תותח. "הי, אני קונגו, הסטאז'ר החדש, זה הילד?" שאלתי. "נו מה נראה לך?" ענתה לי האחות "בטח באת ללוות אותי". "דוקטור טוב שבאת, הילד קודח מחום כבר שעות, יש לו 37 חום, לתת לו אקמול?" שואלת אותי האמא. לא צריך. "אבל דוקטור תראה אותו, הוא נראה חולה?". הוא חולה. "לא צריך אקמול?". לא, ואיפה הערכת החייאה?. "למה אתה צריך ערכת החייאה בדיוק?" האחות תוהה. כדי ללוות את הילד. "הוא לא צריך ערכת החייאה" היא עונה. "דוקטור בערכת החייאה יש אקמול?" האמא בשלה. לא, אין אקמול, ואם לא צריך ערכת החייאה, אז למה קראתם לרופא, אני שואל. "לא יודעת" האחות עונה "הוא נראה לי חולה, אז אני חושבת שצריך רופא למקרה שיקרה משהו". "אתה רואה דוקטור, הוא חולה, הוא חייב עכשיו אקמול". הוא לא צריך אקמול, עניתי לאמא וחזרתי לאחות – ואם יקרה משהו, מה אני אמור לעשות בלי ערכה? להחזיק לו את היד?. "אולי אקמול יעזור". "להחזיק לו את היד" האחות ממשיכה להתפלצן "תראו תראו, יום אחד במקצוע וכבר לא נאה לו מגע אנושי עם חולים. איזה חצוף. הסטאז'רים של היום". "דוקטור, חייבים אקמול, תראה אותו". "אמא" הילד החליט להביע עמדה "את מוכנה כבר לסתום את הפה שלך?!". תכל'ס, סוף סוף מישהו עם ביצים בחדר הזה. "למה אתה צועק עלי" האמא מיתממת "סה"כ הדוקטור כאן כדי לתת לך אקמול כדי שתרגיש יותר טוב, נכון דוקטור?". לא, הוא לא צריך אקמול, ותביאי לי את הערכת החייאה. "הוא לא צריך ערכת החייאה". "הוא צריך אקמול!". "שכולם ישתקו כבר!!!" הילד צועק. תכל'ס. ולכי תביאי לי את הערכת החייאה. סעמק כבר כואב לי הראש, תוסיפי אקמול לערכה.
ערב. בדירה. של ההורים. אחרי היום הנורא הזה אני חייב לצאת קצת להתפרק. בפייסבוק מחכות לי הזמנות למסיבות. איך תתאים לי איזו מסיבה בחוף הים בהרצליה פיתוח, מוקף כוסיות, שותה ג'וני ווקר. אלה החיים. אני אתקשר לגיא שיבוא איתי. "אחי, היום יהיה בנזונה. אנחנו הולכים לערב גברים בלבד של פוקר ופלייסטיישן בבית של ההורים של אסי. אתה חייב לבוא" עונה לי גיא. מה?! "אמרתי, אחי, היום יהיה בנזונה, אנחנו הולכים לערב...". כן כן שמעתי מה אמרת. אבל איזה אינטרס יש לי להיות בערב כזה?. "יהיה כיף, קנינו וודקה ב 29.90 וכמה תחליפים של רד-בול במבצע" גיא משכנע. וואלה. למה אין בחורות? "כי זה ערב גברים בלבד". למה זה ערב גברים בלבד? "כי אין בחורות". אז למה קיבינימט אנחנו הולכים לערב גברים בלבד?! "אחי, אין משהו יותר טוב לעשות היום". ברור שיש. "מה מסיבה עכשיו אחי,איפה אתה חושב שאתה נמצא. בוא פוקר ופלייסטיישן, זה מה שאנחנו עושים כאן". אלוהים, לאן חזרתי?! ככה באמת נראים החיים פה?. הדלקתי רדיו, ואני בוהה בקיר. אותה נקודה שבה בהיתי בחצי השנה של בחינות הגמר. כאילו כלום לא השתנה. אני רוצה חזרה לעיר הקודמת. הרדיו מזמר על קוף קטן שהצליח בכפר קטן ועכשיו הלך לאיבוד בעיר הגדולה. שיזדיינו כולם, אני הולך לכתוב על זה פרק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה