חדר מיון, אמצע הלילה. שני תורנים ישנים, התורן הבכיר הלך לעשות החייאה בפנימית. נשארתי לבד. לבד, באמצע הלילה, על חדר מיון מלא. אני גמור מעייפות. המשמרת עד עכשיו הייתה סיוט. נראה שכל חולה כרוני שהגיע לעיר החליט לנצל את החופשה כדי לקבל חוות דעת נוספת במיון. התייעצות עם סטאז'ר. לא ישנתי כל השבוע. הייתי עסוק במרדף אחרי איזו חמודה. או לפחות שכנעתי את עצמי שהיא חמודה. כי לא משנה אם היא חמודה או לא, אני שונא להפסיד. אתמול, במקום לישון לקראת התורנות הזו, ישבתי איתה באיזה בר על החוף. ברגישות ובנחישות, זה התקדם הלאה. אנחנו כל כך מיומנים בסמול טוק המפגר הזה, הכל מכני, קר, פשוט כמו עוד יום עבודה. יש אנשים שקונים מכוניות, יש אנשים שקונים מניות, אנחנו קונים אמון. הרי בחדר מיון, אתה בתוך וילון, עם אדם שבחיים שלך לא פגשת קודם לכן, ותוך כמה דקות הוא מספר לך מרצונו החופשי שהוא גוסס, שהבן שלו נרקומן ושהוא בוגד באשתו עם השכן. אנחנו גם מומחים לשכנע אנשים לעשות את מה שאנחנו רוצים שיעשו. הרי כמה פעמים ביום אנחנו מחתימים חולים על הסכמה לניתוח?. אחרי כמה שעות זה נגמר עם אותה חמודה, על אותו חוף, קצת יותר רחוק מהבר. אני לא אוהב את הקטעים האלה. אני דווקא בחור טוב, לפחות ככה אני אוהב לתפוס את עצמי, אבל בזמן האחרון הפכתי לדי מניאק. כולם אומרים לי שכולם מניאקים, ואלה החיים. אבל אם הייתי רוצה להיות כמו כולם, לא הייתי כאן עכשיו. בקיצור, גם ישנתי רק שעה בלילה, וגם אני מלא ברגשות אשם. כל היום מתנגן לי בראש wicked game של כריס אייזיק. קיבינימט הייתי בן איזה 5 כשהשיר הזה יצא אז מה הוא קשור עכשיו?!. חוץ מזה, כבר התקלחתי פעמיים מאז ועדיין יש לי חול בתחת. וכדי להוסיף לכל החגיגה, קיבלתי ממנה עד עכשיו בערך 17 SMSים שהתחילו ב"מאמוש אני מקווה שאין לך עומס, דבר איתי" ונמשכו ל"מאמוש, אני לא מבינה למה אתה לא מדבר איתי". אני שונא כשקוראים לי מאמוש. את בקושי מכירה אותי אז איך את יודעת אם אני מאמוש?. ולאן לעזאזל נעלם כריס אייזיק?! כאילו שגם יש לי זמן לכל המחשבות האלו.
הבעיה העיקרית במיון הזה היא שהוא מלא בחולים שלא צריכים חדר מיון. הם צריכים רופא בקופת חולים. או אחות. או חובש. או ילד בן 12 שעבר קורס עזרה ראשונה בחוג סיירים. אבל הם לא צריכים רופא מיון. עדיין נשגב מבינתי למה גרד במפשעה מזה שבוע וחצי מגיע למיון בשבת לפנות בוקר. עם כל האמפתיה, אי אפשר שלא להתעצבן מהחולים האלה, שהם חולים אבל לא באמת חולים. כל המקרים הקטנים הללו מתישים אותך. גונבים לך אנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת במקרי חירום אמיתיים. וואו, אני פשוט גמור מעייפות. אין לי מושג איך אני עדיין עומד על הרגליים. תוך כדי שאני נוגח בספרי הרפואה העדכניים לשנת 1976 שנמצאים במיון כדי להתעורר, אני שומע מבחוץ אמבולנס של מד"א. אני אוהב את החבר'ה של מד"א, הם באמת אנשים טובים. אבל בלילה אני פשוט שונא אותם. הם נכנסים דרך הדלת עם איזה קשיש שבקושי נושם וצועקים "שלום!! מה שלומכם??" עם פרצוף עוגה וחיוך מאוזן לאוזן. איזה אושר, איזו דיצה.כל כך מרוצים מעצמם. מי ישמע הביאו לי שאריות ממשלוח הסמים שנתפס ליד הגבול. אה לא? הבאתם חולה בן 91 עם קוצר נשימה במקום? טוב זה מה שקורה כשמעשנים ירוק בגיל 90. סמים קלים, מחיר כבד. אני מסתכל על החולה, הוא נראה על הפנים. העייפות נזרקת הצידה. איתה כל התיקים של החולים הקלים. המשחק מתחיל.
אני מכיר את החולה הזה בעל פה, הוא מתאשפז פה כל יומיים, תמיד עם אותה בעיה. מעבירים אותו מהאלונקה של מד"א למיטה שלנו. הוא נראה כל כך רע שאני אפילו לא מחכה שהאחות תסיים לקבל אותו, מריץ בדיקה גופנית תוך דקה וישר מנסה להכניס עירוי. האחות שלידי הזמינה את הטכנאית רנטגן לצילום דחוף. תמיד כשאומרים לטכנאים האלה צילום דחוף הם מגיעים אחרי שעה. למעשה, לפי הסטטיסטיקה של בית החולים, טכנאי הרנטגן מגיעים לצילום דחוף אחרי 17 דקות. אתם יודעים כמה פעמים אפשר למות במשך 17 דקות?. האחות התחרפנה בטלפון וצעקה שזה חולה סופר דחוף, מתוך מחשבה שעד הבוקר הטכנאית תגיע. כמובן שהטכנאית הופיעה תוך 9.69 שניות. אולי היא חשבה שהיא אמורה לצלם את אנחל בונני. מרוב המהירות שלה, לא הספקתי לעשות כלום. היא מסדרת את המכשיר שלה, שמאלץ אותי לזוז מהחולה, ופוקדת עלי להתרחק כי היא מצלמת עכשיו. אני לא סובל את הטכנאית הזאת. פעם שלחתי לה חולה לצילום דחוף עם חשד לחסימת מעיים. יומיים אחר כך, בחדר האוכל, בדיוק כשאני מנסה להתחיל עם המיילדת היחידה בבית החולים הזה שמתחת לגיל 50, הטכנאית מתיישבת לידינו ומסתלבטת עלי שלא הייתה חסימת מעיים, החולה רק אכלה חומוס. אז הלוואי שגם הטכנאית הזו תאכל את אותו חומוס. כשמכונת הצילום הניידת שלה פוגעת לי בראש בפעם השנייה אני מתחרפן. אני צורח על כל הסביבה שאף אחד פה לא זז עד שאני מכניס את העירוי הזה. ללא צל של ספק, החלטה מפגרת וחסרת היגיון לחלוטין. הרי את הצילום יסיימו תוך חצי דקה, ובסבאל'ה הזה אני אפספס עירוי לפחות 3 פעמים. אבל אין ברירה, המיון בורח לי מהידיים וצריך להבהיר פה טוב טוב מי הבוס ומי טכנאי.
יש משהו קסום בצעקות של רופא באמצע משבר במיון. במיוחד רופא שהאחיות נותנות לו כבוד. לא משנה כמה דבילית הפקודה שהוא צורח, היא תבוצע מיד, לפעמים עם הערות ביניים, אבל תמיד תוך כדי התגלגלות. מצד שני, הן מבצעות את הפקודות שלך מתוך הנחה שאתה יודע מה אתה עושה. אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. כמו שאמר פעם זקן סיני חכם (למעשה סטלן תל אביבי, אבל הסינים מוכרים לכל העולם): שא ברכה, או שא בתוצאות. הטכנאית בעלת השם העולמי באבחון חסימות מעיים נאלצת לעמוד בצד, ולראות אותי מחטיא פעם אחרי פעם. בניסיון השלישי כבר התחלתי להזיע. על הזין שלי שכל המיון תוקע לי עיניים בגב ופולט מתחת לשפם "מה יהיה עם הסטאז'רים האלה". לרטינות ולקיטורים כבר התרגלתי. מה שבאמת חשוב שהחולה פשוט במצב רע. אני מחטיא גם את הניסיון השלישי. אני מסתובב אחורה, אין אף רופא ברדיוס של קילומטר. אף אחד שיבוא לעזור. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך עם הגב לקיר. בא לי להעיף הכל לקיבינימט וללכת הביתה. בא לי לבכות. בניסיון הרביעי אני מצליח. תוך 30 שניות החולה עם אינהלציה, אחרי צילום, אחרי סטרואידים, אחרי משתנים ועם מגנזיום רץ לווריד. אני מגחך לעצמי בדרך לוילון ליד, כדי להחזיר כתף פרוקה. אני דוגל בשיטת ההחזרה עם הרגל שלי בבית שחי שלו. א', זו השיטה הכי קלה. ב' זו שיטה חינוכית – אם אתה מספיק מטומטם כדי לפרוק כתף ב-4 בבוקר, תאלץ להריח כף רגל של תורן שבילתה את 20 השעות האחרונות בתוך נעל new balance בת 5 שנים. תוך כמה שניות הכתף במקום, ואני מעיף את החולה לצילום רנטגן. ברגעי לחץ במיון, התחביב שלי הוא להעביר את כולם לרנטגן. אני שולח צילומים על כל דבר, רק שלא ישבו לי במיון. הלוואי שהייתי יכול לשלוח אותם גם לצילום פספורט ולתמונת בר מצווה (לבנות שביניכם – מדובר בפוזה מגרה במיוחד, בא אתה נאלץ לעמוד באמצע גן האירועים של האירוע המיועד, כשאתה נמצא בחצי סיבוב למצלמה, מחזיק מאחורי הגב בעזרת 2 אצבעות ז'קט מכוער במיוחד אותו לעולם לא תלבש שוב, מציג פנים מלאות חצ'קונים וחיוך שחושף לראווה ברזלים בשיניים בצבעי מכבי חיפה. מיותר לציין שהתמונה הנ"ל תתנוסס במפגיע במקום אסטרטגי במסדרון בית ההורים בשנים הקרובות).
התורן הבכיר חזר מהפנימית. עכשיו מתחילים לאשפז ולשחרר הביתה, מנקים מיון בקצב אש. בחיים שלי לא עשיתי רפואה כל כך גרועה, אבל אף אחד לא מת, כולם קיבלו טיפול סביר, המיון לא קרס, ולא הערנו את התורנים האחרים. כשהמיון כבר שקט, התורנים מתעוררים. באים להחליף אותנו במיון. בחוץ כבר ציפורים מצייצות, יש לי בערך שעתיים שינה לגנוב עד ישיבת הבוקר. בדרך למחלקה, לישון על מיטת חולה לא מאוישת, אני קולט גל חדש של חולים בכניסה למיון. אין דבר יותר מספק בסיום תורנות מאשר לראות חולים שאתה לא צריך לטפל בהם. אני שולף את הפלאפון כדי לראות את השעה המדויקת, ורואה SMS חדש. "תקשיב לי טוב, אם אתה לא עונה עכשיו זה נגמר". זמן שליחה – לפני 4 שעות. זה באמת נגמר. סוף סוף. עד התורנות הבאה.
הבעיה העיקרית במיון הזה היא שהוא מלא בחולים שלא צריכים חדר מיון. הם צריכים רופא בקופת חולים. או אחות. או חובש. או ילד בן 12 שעבר קורס עזרה ראשונה בחוג סיירים. אבל הם לא צריכים רופא מיון. עדיין נשגב מבינתי למה גרד במפשעה מזה שבוע וחצי מגיע למיון בשבת לפנות בוקר. עם כל האמפתיה, אי אפשר שלא להתעצבן מהחולים האלה, שהם חולים אבל לא באמת חולים. כל המקרים הקטנים הללו מתישים אותך. גונבים לך אנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת במקרי חירום אמיתיים. וואו, אני פשוט גמור מעייפות. אין לי מושג איך אני עדיין עומד על הרגליים. תוך כדי שאני נוגח בספרי הרפואה העדכניים לשנת 1976 שנמצאים במיון כדי להתעורר, אני שומע מבחוץ אמבולנס של מד"א. אני אוהב את החבר'ה של מד"א, הם באמת אנשים טובים. אבל בלילה אני פשוט שונא אותם. הם נכנסים דרך הדלת עם איזה קשיש שבקושי נושם וצועקים "שלום!! מה שלומכם??" עם פרצוף עוגה וחיוך מאוזן לאוזן. איזה אושר, איזו דיצה.כל כך מרוצים מעצמם. מי ישמע הביאו לי שאריות ממשלוח הסמים שנתפס ליד הגבול. אה לא? הבאתם חולה בן 91 עם קוצר נשימה במקום? טוב זה מה שקורה כשמעשנים ירוק בגיל 90. סמים קלים, מחיר כבד. אני מסתכל על החולה, הוא נראה על הפנים. העייפות נזרקת הצידה. איתה כל התיקים של החולים הקלים. המשחק מתחיל.
אני מכיר את החולה הזה בעל פה, הוא מתאשפז פה כל יומיים, תמיד עם אותה בעיה. מעבירים אותו מהאלונקה של מד"א למיטה שלנו. הוא נראה כל כך רע שאני אפילו לא מחכה שהאחות תסיים לקבל אותו, מריץ בדיקה גופנית תוך דקה וישר מנסה להכניס עירוי. האחות שלידי הזמינה את הטכנאית רנטגן לצילום דחוף. תמיד כשאומרים לטכנאים האלה צילום דחוף הם מגיעים אחרי שעה. למעשה, לפי הסטטיסטיקה של בית החולים, טכנאי הרנטגן מגיעים לצילום דחוף אחרי 17 דקות. אתם יודעים כמה פעמים אפשר למות במשך 17 דקות?. האחות התחרפנה בטלפון וצעקה שזה חולה סופר דחוף, מתוך מחשבה שעד הבוקר הטכנאית תגיע. כמובן שהטכנאית הופיעה תוך 9.69 שניות. אולי היא חשבה שהיא אמורה לצלם את אנחל בונני. מרוב המהירות שלה, לא הספקתי לעשות כלום. היא מסדרת את המכשיר שלה, שמאלץ אותי לזוז מהחולה, ופוקדת עלי להתרחק כי היא מצלמת עכשיו. אני לא סובל את הטכנאית הזאת. פעם שלחתי לה חולה לצילום דחוף עם חשד לחסימת מעיים. יומיים אחר כך, בחדר האוכל, בדיוק כשאני מנסה להתחיל עם המיילדת היחידה בבית החולים הזה שמתחת לגיל 50, הטכנאית מתיישבת לידינו ומסתלבטת עלי שלא הייתה חסימת מעיים, החולה רק אכלה חומוס. אז הלוואי שגם הטכנאית הזו תאכל את אותו חומוס. כשמכונת הצילום הניידת שלה פוגעת לי בראש בפעם השנייה אני מתחרפן. אני צורח על כל הסביבה שאף אחד פה לא זז עד שאני מכניס את העירוי הזה. ללא צל של ספק, החלטה מפגרת וחסרת היגיון לחלוטין. הרי את הצילום יסיימו תוך חצי דקה, ובסבאל'ה הזה אני אפספס עירוי לפחות 3 פעמים. אבל אין ברירה, המיון בורח לי מהידיים וצריך להבהיר פה טוב טוב מי הבוס ומי טכנאי.
יש משהו קסום בצעקות של רופא באמצע משבר במיון. במיוחד רופא שהאחיות נותנות לו כבוד. לא משנה כמה דבילית הפקודה שהוא צורח, היא תבוצע מיד, לפעמים עם הערות ביניים, אבל תמיד תוך כדי התגלגלות. מצד שני, הן מבצעות את הפקודות שלך מתוך הנחה שאתה יודע מה אתה עושה. אז כדאי מאוד שתדע מה אתה עושה. כמו שאמר פעם זקן סיני חכם (למעשה סטלן תל אביבי, אבל הסינים מוכרים לכל העולם): שא ברכה, או שא בתוצאות. הטכנאית בעלת השם העולמי באבחון חסימות מעיים נאלצת לעמוד בצד, ולראות אותי מחטיא פעם אחרי פעם. בניסיון השלישי כבר התחלתי להזיע. על הזין שלי שכל המיון תוקע לי עיניים בגב ופולט מתחת לשפם "מה יהיה עם הסטאז'רים האלה". לרטינות ולקיטורים כבר התרגלתי. מה שבאמת חשוב שהחולה פשוט במצב רע. אני מחטיא גם את הניסיון השלישי. אני מסתובב אחורה, אין אף רופא ברדיוס של קילומטר. אף אחד שיבוא לעזור. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך עם הגב לקיר. בא לי להעיף הכל לקיבינימט וללכת הביתה. בא לי לבכות. בניסיון הרביעי אני מצליח. תוך 30 שניות החולה עם אינהלציה, אחרי צילום, אחרי סטרואידים, אחרי משתנים ועם מגנזיום רץ לווריד. אני מגחך לעצמי בדרך לוילון ליד, כדי להחזיר כתף פרוקה. אני דוגל בשיטת ההחזרה עם הרגל שלי בבית שחי שלו. א', זו השיטה הכי קלה. ב' זו שיטה חינוכית – אם אתה מספיק מטומטם כדי לפרוק כתף ב-4 בבוקר, תאלץ להריח כף רגל של תורן שבילתה את 20 השעות האחרונות בתוך נעל new balance בת 5 שנים. תוך כמה שניות הכתף במקום, ואני מעיף את החולה לצילום רנטגן. ברגעי לחץ במיון, התחביב שלי הוא להעביר את כולם לרנטגן. אני שולח צילומים על כל דבר, רק שלא ישבו לי במיון. הלוואי שהייתי יכול לשלוח אותם גם לצילום פספורט ולתמונת בר מצווה (לבנות שביניכם – מדובר בפוזה מגרה במיוחד, בא אתה נאלץ לעמוד באמצע גן האירועים של האירוע המיועד, כשאתה נמצא בחצי סיבוב למצלמה, מחזיק מאחורי הגב בעזרת 2 אצבעות ז'קט מכוער במיוחד אותו לעולם לא תלבש שוב, מציג פנים מלאות חצ'קונים וחיוך שחושף לראווה ברזלים בשיניים בצבעי מכבי חיפה. מיותר לציין שהתמונה הנ"ל תתנוסס במפגיע במקום אסטרטגי במסדרון בית ההורים בשנים הקרובות).
התורן הבכיר חזר מהפנימית. עכשיו מתחילים לאשפז ולשחרר הביתה, מנקים מיון בקצב אש. בחיים שלי לא עשיתי רפואה כל כך גרועה, אבל אף אחד לא מת, כולם קיבלו טיפול סביר, המיון לא קרס, ולא הערנו את התורנים האחרים. כשהמיון כבר שקט, התורנים מתעוררים. באים להחליף אותנו במיון. בחוץ כבר ציפורים מצייצות, יש לי בערך שעתיים שינה לגנוב עד ישיבת הבוקר. בדרך למחלקה, לישון על מיטת חולה לא מאוישת, אני קולט גל חדש של חולים בכניסה למיון. אין דבר יותר מספק בסיום תורנות מאשר לראות חולים שאתה לא צריך לטפל בהם. אני שולף את הפלאפון כדי לראות את השעה המדויקת, ורואה SMS חדש. "תקשיב לי טוב, אם אתה לא עונה עכשיו זה נגמר". זמן שליחה – לפני 4 שעות. זה באמת נגמר. סוף סוף. עד התורנות הבאה.
מצויין. פשוט מצויין :)
השבמחקההערה עחל מד"א זה הדבר הכי נכון שיש, אני פשוט שונא שהם מבסוטים לאללה כל פעם שהם באים באמצע הלילה עם עוד מקרים... במיוחד אלו שהם גם מכניסים להם טובוס.
מעולה!!!
השבמחק