מוצאי חג, ערב. אחד החגים הטובים בחיי. כל כך נהנתי. אני בדיוק עולה על המטוס בדרך חזרה לדירה שלי. אני חוזר למסיבות (חינם), לשתייה (חינם), לזיונים (זיוני שכל – חינם), ולכל מיני דברים שמונחים בדירה שלך על השולחן הקטן ליד המרפסת ואם אמא שלך תראה אותך מתעסק איתם בבית של ההורים ,היא תתעלף. נשמע כיף. אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו הוא בדיקות הדם שאני צריך לקחת מחר בבוקר בפנימית. איזו שביזות. רק עשור אחרי ששיננתי לפסיכומטרי את המשפט "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" אני מבין את מלוא משמעותו הקיומית. לקום בבוקר, עייף מהתחת, לאחר שוב, בפעם המיליון, לבית חולים, לקבל 35 טלפונים משאר הרופאים שצועקים למה הם צריכים לקחת את הבדיקות שלי, להגיע ולגלות שהם עדיין מעשנים סיגריה בחנייה. אני שונא לקחת בדיקות דם. עבודה בזויה. מי צריך ללמוד 7 שנים בשביל זה?. והכי גרוע, זה לקחת דם בפנימית. לחפור על הבוקר לאיזה חולה בצקתי מסכן עם דמנציה, שאין לו ורידים בשיט. אף פעם לא הייתי נוגע בחולים האלה, אבל עכשיו כבר אין ברירה. לצערי אני כבר לא סטודנט. לך תקח דם לאיזה דמנטי שבטוח שהוא פרטיזן ואתה נאצי, והגיע הזמן להתחבא בין העצים. יש גם קטע מעצבן במחלקה, לדחוף לחולים ארוחת בוקר בדיוק בזמן לקיחת הדמים. לדעתי זה מנגנון ממשלתי להגנה על דמנטים. אתה מנסה לדקור אותו כמה שיותר מהר ולברוח, הוא מבחינתו ינסה לירוק עליך קוטג' עם ביצה ישר לתוך העין. מאזן האימה.
אני הולך בתוך המטוס לכיוון המושב שלי. לפני הולכת איזו חמודה. מאלה שמתכופפות כדי להרים נייר שנפל לקשיש לפניהן בתור, ואומרות תודה מדי פעם. רואים שהיא לא גדלה בתל אביב. אני הולך אחריה ומתפלל שהיא תמשיך ללכת עד למושב שלי בקדמת המטוס. אני יושב ב 2A. היא התיישבה ב 11D. איזו הפתעה. לבסוף אני צונח על המושב שלי, ומנסה לחשוב, לאור הקארמה המהממת שאופפת אותי כרגע, איזה ילד מנוזל ששכח לקחת הבוקר את הריטלין שלו עומד להתיישב לידי. דווקא התיישבה פה אמא מקסימה עם תינוקת חמודה. התינוקת ישנה, כמו מלאך. איזה כיף. אני מעריך סבירות גבוהה לטיסה נעימה. המטוס מתניע מנועים ומתחיל לרוץ על המסלול. התינוקת מתעוררת. גרמתי כמה דברים כואבים לאנשים במהלך הקריירה הרפואית שלי, אבל צרחות כמו שהפיקה התינוקת הזו לא שמעתי מימיי. אגב, אני עדיין לא הורה, אבל לדעתי לשאול תינוקת בת חצי שנה "בייבי, למה לבכות?" לא יקדם אותנו. דחפי לה מוצץ לפה. או טובוס לגרון. רק שתפסיק לבכות קיבינמט. ומה הקטע המפגר הזה לקרוא לתינוקת בייבי? כמו הפלצנים שקוראים לכלב שלהם דוגי. בייבי זה כינוי חמוד שמשמש שני אוהבים במערכת יחסים שהיא יותר מסטוץ או רק אינטרסים. גם דוגי הוא מושג בין שני אוהבים במערכת יחסית רצינית, אבל אפשר להשתמש בו גם בסטוץ. מאידך גיסא, הסבירות שיתאפשר לי להשתמש בו בסטוץ זהה לסבירות שהתינוקת הזאת תפסיק לבכות עכשיו.
תוך ניסיון נואש להתעלם מזעקות השבר מסביבי, אני חוזר למחשבות שלי. בחזרה לדמים. הסתבר לי לאחרונה כי אחד מלקוחות הדמים הקשים ביותר שלי נפטר. פשוט ככה. הוא שכב חודשים במחלקה, מאלה שאתה אומר עליהם שהם זקנים מדי בשביל למות. אז לא. הוא היה חולה מטורף, אבל נקשרתי אליו, כי הוא היה החולה המטורף שלי. היו לו בצקות בכל הגוף כולל במפשעה, וברגע שהיית מתקרב אליו עם מבחנה הוא היה מתחיל לצרוח "look at my coconut balls!". היו לו ביצים שיצאו מתוך פארודיה. באמת כאב לי כשהוא נפטר, ואני התנדבתי לכתוב את מכתב הפטירה שלו. עברתי על התיק הרפואי שלו וראיתי שהוא הגיע למיון מעורפל הכרה, עם לחץ דם אפסי וטמפ' של חרדון שנשכח במקרר. מיותר לציין שהתורן במיון באמצע הלילה היה שבוז מדי בשביל לכתוב קבלה כמו שצריך, לחץ על הטקסט האוטומטי בפרק של הבדיקה הגופנית, והפליא לתאר את החולה כ"בהכרה, עירני, נינוח, ללא סימני מצוקה". רפואת המחר. אבל מחשבות מסוג זה לא משפרות לי את מצב הרוח. החלטתי לנסות ולהתמקד בחופשה שחלפה. סיפרתי לים, אחת מהבחורות שפגשתי באחד מערבי החופשה, שאני רופא. למעשה אני נוהג לספר את זה לכל בחורה שאני פוגש. זאת ועוד, אני עומד כרגע על זמן ממוצע של 49 שניות מרגע ה-"הי, מה קורה?" עד שאני מצליח לדחוף את המקצוע הארור הזה לשיחה. לא ברור לי מה בדיוק מושך בו, אם זה הריח של המדים אחרי התורנות, השכר האפסי בחשבון הבנק או מצב הרוח הכללי שאתה שרוי בו אחרי התקלות עם איזה פרופסור, אבל אמרו לי שבנות מתלהבות מזה. הבעיה היא שבארץ הבחורות כל כך סובלניות ומסבירות פנים עד שזמן מחצית החיים שלך ליד בחורה בפאב עומד על 27 שניות. מה גם שכל בחורה עד עכשיו שהתלהבה מהתואר ממש לא הלהיבה אותי בחזרה. בכל מקרה, ים ממש לא התלהבה מזה. "אז אתה מאלה שיודעים מה הם רוצים לעשות בחיים אהה" היא אמרה. עניתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים ושהייתי רוצה בכלל להיות סופר. "הייתי קונה את הספר שלך". "את סתם אומרת כדי שאני אפסיק לחפור לך" החזרתי. "צודק" היא החזירה על ההחזרה. מלהיבות אותי הבחורות המחזירות. רק חבל שבאותו הרגע נכנסנו לשניה ה-28 והיא הלכה.
"מה תרצה לשתות אדוני?" קוטע לי את המחשבות איזה דייל. עד היום אני מתלבט מה יותר גרוע – שיקראו לך ילד או אדוני. אני מעדיף שיקראו לי בייבי. ואם היא באמת שווה את זה, הייתי מוכן שיקראו לי דוגי. הדייל בטיסות האלה מציע קולה (אם אין לך בחילה), nestea (אם יש לך קצת בחילה), מים (אם יש לך ממש בחילה) ותפוצ'יפס (אם עד עכשיו לא הייתה לך בחילה ואתה מרגיש מקופח). הלכתי על הנס-טי, רק בשביל לקבל כוס חד פעמית. אני פשוט חושב יותר טוב כשאני לועס כוסות מפלסטיק. יש לי חבר שמכיר את ים. את האמת שהוא לא ממש חבר, הוא יותר מכר של רע של עמית שטייל פעם בניקרגוואה עם חבר שלי. אבל לצורך העניין הוא קודם בדרגה. הוא הציע לתת לה את הטלפון שלי (מאיפה לך יש את הטלפון שלי יא סטוקר?!?!) ואולי היא תתקשר. נו באמת, מה הסיכוי שהיא תתקשר, בשביל מה אפילו לנסות. הרי כל החיים שלי אחז אותי איזה פחד בלתי מוסבר מכישלון. כאילו שאם אני לא אצליח, או אאכזב מישהו, כל העולם יקרוס. לפני כמה שבועות ביקשו ממני להכניס עירוי לחולה בלתי אפשרי שכל הרופאים כאן מנסים להמנע ממנו. סרבתי בנימוס ואמרתי שחבל לי לנסות סתם כי אין סיכוי שאני אצליח. מנהלת המחלקה שלי, ששמעה את השיחה, החליטה לתת לי נאום מוטיבציה בונה ביטחון עצמי, כזה שטופח לך על השכם עם ביקורת מרומזת קלה. אז באמצע המחלקה, מול כל הצוות, היא צרחה עלי שאני חתיכת אפס, לוזר, שאין שום סיכוי שייצא ממני משהו בחיים עם גישה כזאת ולא שכחה לציין "ואתה עוד חולם להיות מנתח, פחחחחח...". אין דבר יותר כואב מאמת שנבעטה לך לתוך הפנים. לא כל כך הסתדרתי עם המנהלת הזו בהתחלה, אבל חייבים להודות - הנטיה שלה לצלוב אותי בכיכר בעיר 6 פעמים ביום עשתה אותי גבר. הכנסתי לחולה הזה עירוי בדקירה ראשונה. ונתתי את הטלפון שלי לים.
המטוס נוחת. הדייל מודיע שהשעה היא 9 וחצי בערב, ובחוץ 35 מעלות. חם ומגניב. אני פותח את הפלאפון ומגלה שמחכה לי SMS. וואלה, אמרתי לכם שהיא תתקשר, איזה מלך אני. אני פותח את ההודעה ומגלה שהיא מכילה הצעה להודעות טקסט חינם בסלקום. כוסאמק. חזרה לעבודה. נו מילא, לפחות מחר אני לא אצטרך לראות מישהו עם ביצים יותר גדולות משלי.
מוקדש לא.י.ב., בן 81 במותו, יהיה זכרו ברוך.
ענק ענק ענק!
השבמחקמצויין ד"ר א.
השבמחקואם זה מעודד אותך, גם אני אקנה את הספר שלך לכשהוא ייצא. :)
חוצמזה, כמו שנראה מההתמחות שאתה רוצה לקחת, אתה תתרגל לצעקות של פרופסורים :)