בתוך המקלחת המיניאטורית בחדר התורנים. 3 וחצי בלילה. או בבוקר. תלוי בהשקפה שלכם. הברז פתוח לרווחה, משפריץ מים מלאי חלודה לכל מקום. החולצה שלי היא כבר בליל של מים מלוכלכים, סבון חדר ניתוח ודם. אני שוטף את הפנים ומסתכל על עצמי במראה. פעם ראשונה שהצלתי חיים. אני. לא מהמצבים האלה שאם אתה לא תעשה את זה אז מישהו אחר בטוח כן. אם לא הייתי כאן הלילה, היא הייתה מתה. מוזר, חשבתי שאני ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, אבל כל מה שבא לי זה לישון. הפעם הראשונה שהצלתי חיים. קצת דומה לסקס הראשון. אתה מחכה לזה כל כך הרבה, שומע אגדות מכל דביל ומת כבר לעשות את זה כדי לרוץ ולספר לחבר'ה. כשזה כבר קורה, הכל הולך רע, אתה בקושי מתפקד, ועד הרגע האחרון אתה לא מבין איך בדיוק מתגלגלים פה. אחרי שהכל נגמר כולם מסביבך מתלהבים ומוחאים כפיים. גם אתה משחק אותה מאצ'ו ומפזר חיוכים. "כן אחי היה בן זונה". אבל עמוק בפנים אתה יודע שזה היה די מאעפן ולא מבין על מה כל החגיגה. אז גם עכשיו די מאעפן. במקום לשמוח, או להתגאות, אני לא מרגיש כלום. בניגוד לפעם הקודמת, אני כבר לא אשלח SMS לחבר שלי שמכיל טקסט לירי לתיאור האירוע המכונן כגון "אאאלללללההההה!!!!!". לא. קצת התבגרתי מאז. ועל הזין שלי מה שחושבים עלי גם ככה. אני יותר מדי עסוק בלחשוב איך כמעט הרגתי אותה בעצמי. הפלאפון רוטט, ואני רואה הודעת טקסט. "גבר!" שלח לי התורן השני במיון, זה שאחרי כל ההכנה שעשיתי לחולה, בגראנד פינאלה הוא צץ מאחורי ודחף את הנקז לבית החזה. לא נורא, גם ככה אף אחד לא באמת גומר באמת בפעם הראשונה. סגרתי את הברז. אני מסתכל על עצמי במראה. על הפנים, על כפות הידיים שלי. הן קצת רועדות. כשזייני שכל מקצועיים חופרים לבחורות סמי אינטיליגנטיות בשעות לילה דומות לעכשיו הם מציינים את תאוריית הכאוס כדי להשמע חכמים. משק כנפי פרפר בלאוס גורם להוריקן בניו אורלינס. כנראה שיש בזה משהו. בכל זאת, מישהו חי היום כי איזו מטומטמת כיבתה עלי סיגריה לפני 10 שנים.
אני יוצא מהמקלחת ונכנס לחדר. החדר קפוא, יש פה מזגן שספק אם כובה מאז שהותקן אי שם בשלהי קיץ 1968. החדר גדול, עם 2 מיטות ישנות מעץ, שולחן כתיבה וכמה בלטות שבורות. ספרטני וקצת דכאוני. חדר שאם היה נבנה בתל אביב איזה פוץ שקיבל אותו בירושה מסבא שלו, שלפני 100 שנה חי בתוך חדרון בקישינב, נהג לקרוא מרקס וחלם על מדינה שבה שוויון לכל, היה גובה עליו לפחות 3.5 אלף שקל שכירות. בלי ארנונה. אני ניגש למיטה השמאלית, שמוצעת בשמיכה וסדינים לבנים של בית חולים. כשהמצעים האלה הם על מיטות של חולים במחלקה הם די מגעילים, אבל משום מה על המיטה הזו הם לבנים בוהקים, ניגוד מוחלט לליכלוך שעלי. ניגוד מוחלט לכל מה שמתחולל עדיין במיון 30 מטר מכאן. כמו מקלט. אני נכנס למיטה. ומנסה להרדם. אין סיכוי שאני אצליח להרדם. כבר התהפכתי אלף פעם על המיטה הזו. החלטתי לספור חולים, אולי זה ירדים אותי. לא הלך. אני מנסה להבין איך בכלל הגעתי לסיטואציה הזו. איך שוב אני לוקח על עצמי את כל העבודות הקשות. אני כולה סטאז'ר מסכן, איך לעזאזל הפכתי פה לאחד מרופאי הבית? ואיך לעזאזל מכבים את המזגן בחדר הזה?
כבר כמעט 5 בבוקר. החלטתי שהדבר היחיד שירדים אותי הוא להזכר באיזה ערב משעמם. אז נזכרתי. זו הייתה עוד יציאה של חברים. אבל לא 3 חברים שיושבים על הבר, ולא התנחלות על הכיפק בבית של מישהו. 10 אנשים. כמו בכיתה ט'. הלכנו לאיזה פאב שכונתי, המקום היחיד שיכול לקבל כזו כמות של אנשים. בפאבים ודאנס-ברים, יש יחס הפוך בין איכות המוזיקה שמשמיעים בו לבין כמות הכוסיות שבו. במקומות השווים באמת תמיד משמיעים שחורה ולהיטים. ואז שמים שיר של ריאנה – שהיא גם שחורה וגם יש לה להיטים. אז במקום שלנו...באמת שהייתה אחלה מוזיקה. אנחנו מתיישבים, וכוורת שרים ברקע על עוד ערב אבוד. אחד מהחבר'ה היה שניר. אני חושב ששם פרטי אומר הרבה על הבנאדם. ושניר זה שם מאעפן טילים. ישבנו על בירה, והוא התחיל לקדוח. "תאמין לי, כל הכבוד שהלכת ללמוד רפואה. גם אני רציתי, אבל לא היה לי כוח לעשות פסיכומטרי". עניתי לו שהנימוק שלו הוא מאוד הגיוני, כי פסיכומטרי הוא הדבר הכי קשה ברפואה. תמיד כשאני עוצר דימום עם אצבע בין הצלעות של מישהו אני חושב על כמה קשה היה לפתור פ.ט.ל.."מה אתה מנסה לשחק אותה ציני" הוא ענה לי נעלב. "אני במקומך הייתי הולך להיות רופא עור. כי כולם רוצים להיות רופאי עור. כי הם עושים ים כסף ולא עובדים קשה. ויש עוד סיבות. למשל, הם גם עושים ים כסף. וגם לא עובדים קשה". ניסיתי להסביר שלא הלכתי לרפואה בשביל הכסף, אני רוצה לטפל בחולים ולעשות משהו שמעניין אותי באמת, לפחות עד שיכריע אותי האוברדראפט. "אתה יודע מה הבעיה שלך בחיים?" הוא תקף. לא, אבל כנראה שאני עומד לגלות. "הבעיה ש'ך בחיים היא שאין לך חיים. אתה טוחן. בכל מקום אתה טוחן עבודה. כי יש לך פרצוף של טוחן. גם בלימודים היית חרשן ולא זיינת כמונו. כי אתה טוחן. מה הבעיה שלך להיות כמו כולם? לעשות כיף כמו כולם, להיות איתנו. אתה תמיד - גבה לבבך". ליידי גאגא מספרת לנו ברקע על פוקר פייס. ציינתי בפניו שכבר מגיעות לו 10 נקודות בפסיכומטרי על הגבה לבבך הזה. הוא לא צחק. "לך תתחיל עם זאת היא לבד על הבר". ברקע מתנגן "את בסדר" של שריאל. תסתכל עליה, אתה לא רואה למה היא לבד על הבר?. "מה יהיה איתך קונגו? אני אומר לך בתור חבר, אני דואג לך. רק עבודה יש לך בראש, תמיד אתה לוקח ללב חולים. אין לך חיים. ככה אתה בחיים לא תתחתן". הסתכלתי לו עמוק בתוך העיניים. ניסיתי לחפש את השבב שדרכו סבתא שלי מדברת אלי אחרי המשפט הזה על החתונה, אבל זה לא הלך.
להיות כמו כולם. פעם זה היה החלום שלי. יש משהו קסום בלהיות כמו כולם. אתה לא צריך לספק הסברים לאף אחד, לא מטיפים לך מוסר ולא מצקצקים עליך מאחורי הגב – כי ההתנהגות שלך היא המודל החברתי. לעשן סמים, לשחק פלייסטיישן, אבל רק בשעות שאתה לא מעלה לפייסבוק אלבום תמונות בשם "סתם עוד יום בים 14". כל כך פשוט. לקח לי הרבה זמן להבין שזה גם כל כך משעמם. בסוג של מלכוד 22 שכזה, אם יש לך חיים כמו ששנירים מגדירים אותם הכרח עליך לא להנות מהם. כדי להגיע לתובנות לגבי עניין, ולהפיק ממנו את המיטב חייב שהוא יהיה חסר לך לפעמים. חייבת להיות ערגה. חייבים להיות כיסופים. למשל, לאילו תובנות אפשר להגיע לגבי אוויר? אני מתכוון לא בסיטואציה בה נגמרו לכם נושאי השיחה והבחורה שאתם מנסים להביא היא ממש, ממש סתומה. דיון מעמיק על אוויר. אי אפשר, כי תמיד יש אוויר, אז איך תתגעגע או תשאף אליו?. ככה זה. לעשן פאקט פחות כיף מלעשן סיגריה אחת אחרי שבועיים בלי. לזיין 50 פאקצות פחות כיף מלצחוק מבדיחה שסיפרה לך מישהי שבאמת אכפת לך ממנה. ובשביל באמת להעריך חיים, אתה חייב לאבד ולהציל כאלה. אז אני כבר לא רוצה להיות כמו כולם. איך אני שוב נופל על כל העבודות הקשות? כי זו הבחירה שלי. ולא אכפת לי מה כולם אומרים, כי אני מתכוון ללכת אחרי השאיפות שלי, ולנצל עד הסוף את החיים. החיים שלי.
שש וחצי בבוקר. או לפנות בוקר, תלוי בהשקפה שלכם. הפלאפון שלי מנגן את השיר ששמתי בשעון המעורר וקטע לי את המחשבות. אני חוזר למיון. היום הזה ממשיך להתמרח. איכשהו, במקום לחזור הבייתה ב 10 בבוקר, אני מוצא את עצמי ב1 בצהריים שוב מחדש עירויים בפנימית כי חבר שלי תקוע עם מכתבי שחרור. בלי ספק, עכשיו יש לי ערגה לקצת חיים. אני יוצא מהמחלקה מת מעייפות, ופתאום אני רואה שמישהו מנופף לי. מישהי ליתר דיוק. קוראים לה אלקסיס, והיא הנכדה של אחת המאושפזות כאן. כמו שאמרתי, השם הפרטי אומר הרבה על הבנאדם. ואלקסיס, אלקסיס זה שם של...... אז פתאום היא מתקרבת, ואומרת "הי....מה שלומך דוקטור?". ככה זה, אני טוחן.
אאאאאאאאאאאלללללללללללללהההה!!!
השבמחק