בוקר. חדר ניתוח. סיימתי את הניתוח בחדר מס' 1. תחושת סיפוק עצמי שוטפת אותי. סיפוק עצמי אדיר, כי זה קרה בפעם הראשונה בחיי. לראשונה בחיי הצלחתי לשכנע את אחיות חדר הניתוח להעיף את הדיסק של ליאור נרקיס שמתנגן ברקע על repeat עוד מלפני שליאור נרקיס נולד, ולשים במקומו לד זפלין. צעד קטן לאדם, צעד גדול לקופת חולים כללית. אני עובר לחדר הקולונוסקופיה כדי לראות מה קורה עם החולה שלי. אני מתיישב ומתחיל לבהות במסך. מצלמה שנעה בתוך מעי ומנסה להתחמק מחתיכות צואה מקריות הוא קטע פסיכודלי בפני עצמו, ולראות את התמונות הללו כשאתה על שעתיים שינה בלילה רק מגביר את אפקט ההזיות. אני מתעפץ להנאתי, ונזכר באבא שלי שתמיד אומר שהיום בטלוויזיה משדרים רק חרא. בדיחת קרש, אבל הפרופסור, שדוחף את הקולונוסקופ לעומקים שהאדם המודרני לא ידע קודם לכן, לא מפסיק לדבר על חרא, וזה כבר השתלט לי על התת מודע. הוא נחוש להסביר לי שבזמנו היה רק הבדל אחד בין סטאז'ר לחרא – על חרא לא דרכו. והיום כל הסטאז'רים בכיינים, כי הם כל היום בים. גם אני, כי אני שזוף. ניסיתי לתגונן ולהסביר שהפתגם הזה רלבנטי מתמיד גם היום, ושאני בכלל לא שזוף – פשוט, על אף הסבירות הסטטיסטית האפסית, הוא נתקל ברופא מזרחי. זה לא הלך. בעוד אותו פרופסור ממשיך להטיח בי האשמות חסרות שחר על כך שאני מבלה כל הזמן במקום לעבוד, אני נזכר שלמעשה ההאשמות האלה הן לא חסרות שחר בכלל. כי אתמול, אתמול היה לילה ארוך.
הכל התחיל בשעות הערב. הייתי אמור להגיע לבית החולים לראות פצועת טראומה, אבל בסוף נזכרתי מהי המטרה האמיתית בסטאז' והחלטתי לא לבטל את הדייט שנקבע לאותו ערב. אותו דייט, למעשה בליינד דייט, היה עם בחורה עם אמות מוסר מפוקפקות. ככה חשבתי לפחות. אז מצאתי את עצמי יושב בפאב עם סבטלנה. סבטלנה סיפרה לי שהיא אמריקאית במקור. ברור, ידוע שסבטלנה הוא השם הכי נפוץ בשיקגו. תהיתי אם לזרום איתה ולספר לה שנולדתי בלפלנד וכל קיץ אני חוזר לשם כדי להשתתף בתחרות רכיבה על אווזי בר, אבל החלטתי להמנע מהעלבות. לא הספקתי להניד עפעף וכבר קיבלתי ממנה סקירה מקיפה על כל האקסים שלה, כולל החבר הנוכחי שאיתו היא נמצאת בקשר רציני ביותר כבר חודש. הוא איש עסקים מאוסטרליה, והם התחברו כי נורא כיף לה לדבר אנגלית, בכל זאת היא נולדה בארה"ב וקל לה יותר לדבר בשפת האם שלה. "אז מתי עלית לישראל?" נתתי ניסיון התענייניות אחרון. "בגיל שלוש" היא ענתה. כנראה שהיא בחורה עם קליטה מהירה לשפות. כשנושא השיחה התחלף למחלות העור הכרוניות ממנה היא סובלת החלטתי שגם לאוסף החוויות האנתרופולגיות שאני עובר בעיר הזו יש גבול. בדרך כלל, כשאני יוצא לפאבים האלה מקרינים ברקע ליגת האלופות. אני מתגבר על היצר, ומתרכז בבחורה ולא בצ'לסי מול ברצלונה. הפעם שידרו באותו פאב את הפועל רמת השרון נגד הפועל תל אביב. בחרתי להתמקד בכדורגל. היא המשיכה לדבר, ואני המשכתי לענות מתוך ארסנל התגובות לשיחות משעממות עם בחורות (שכולל אמרות מחץ כגון: "וואלה", "סבבה", "תאמיני לי", והמשפט שמשפריץ עניין והתלהבות – "אין דברים כאלה") תוך שאני ממשיך לשתות כמויות ויסקי בניסיון נואש לגרום לסיפורים שלה להשמע הגיוניים. פתאום היא הצליחה לסדר לנו משום מקום כניסה חינם לאיזו מגה מסיבה שהייתה במקביל. מצד אחד, מחר בבוקר מחכה לי חדר ניתוח. מצד שני – לערב הזה היה טעם כל כך גרוע (ולא רק בגלל הויסקי) שפשוט אי אפשר לחזור הבייתה בלי לנסות לשפר אותו. אז עלינו על מונית.
הגענו למסיבה יחסית מוקדם. כל כך מוקדם, שהשירותים הכימיים היו עדיין נקיים. נכנסנו והתיישבנו ליד הבר. הברמן חפר לנו על כל המבצעים שיש היום – למשל צ'ייסר ויסקי במחיר של בקבוק ויסקי ורק היום לכבוד המסיבה. סבטלנה חפרה לו בתגובה שבאנו ביחד, ומחר אני מנתח. את האמת, אני לא באמת עושה משהו בעל חשיבות בחדר ניתוח, אבל סיפרתי את זה לסבטלנה עוד בתחילת הערב מתוך תקווה שייצא לי משהו. ועכשיו, כשהיא מספרת את זה לברמן, זה נשמע אמין ממש כמו שאר הסיפורים שלה. המציאות עולה על כל דמיון. הוא הביא איזה קוקטייל שקר לסבטלנה, ואז פנה אלי. "אז מה בשבילך דוקטור? מים או קולה?". טובורג. "מה טובורג? אתה לא עובד מחר?". בדיוק, החיים בזבל, אז תביא לי כבר בירה ותלך מפה. "שמע שמע, לא נראה לי שכדאי שתשתה אלכוהול עכשיו, אם מחר אתה מנתח". הסתכלתי עליו – והוא היה רציני לגמרי. אז לבשתי את הבעת הפנים הכי רצינית שלי ואמרתי לו "שמע אחי, אני, אני מנתח רק שיכור. כי כשאני סחי בלאטה, אני מנתח לאט, אין לי בטחון עצמי, ואני נזהר על כל מיני עצבים וכלי דם ושטויות כאלה. אבל כשאני מבסוט – יאללה אני זורם על הניתוח, מה שיהיה יהיה". המשכתי להסתכל עליו. שום בדל של צחוק לא עלה על הפנים שלו. "אני מביא לך מים". טובורג. "לא חבל על החולה שלך מחר?". לא חבל עלי עכשיו – תראה עם מי אני מעביר את הערב. הוא הסתכל סביבו, חיכה שחיים הכט ייצא לו מהשיחים וכולנו נטפח לו על השכם ונגיד שהוא דוגמה למה שכולם צריכים לעשות. זה לא קרה. אז הוא הביא לי טובורג.
לקחתי את הבירה, נפרדתי לשלום מסבטלנה והתחלתי להסתובב במסיבה. ניסיון אחרון לחלץ משהו מהערב הזה. השעות עברו, וגם השירים התחלפו. לא שהיה קל כל כך לשים לב שהשירים התחלפו, בכל זאת כולם נשמעים אותו דבר. אבל הייתה למקום אווירה טובה. כלומר הייתה שם אווירה טובה, אבל אחרי שטל התחילה איתי – האווירה הייתה מצויינת. טל לומדת מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. ולמרבה ההפתעה, היא לא נראית כל כך רע כמו שזה נשמע. הייתי נורא מבסוט מעצמי. גם אני למדתי פעם מחשבים – יש שם 98877655 בנים על בת אחת שגם היא די מוזרה. וזאת דווקא הייתה בסדר, ועדיין היא באה אלי. אז על פי הנהלים די מהר סיפרתי לה שאני רופא. "ואוו, רופא, אז מה אתה עושה במסיבה כזאת? אתה לא עובד מחר?". ברור שאני עובד, למעשה אני מנתח מחר. היא הסתכלה עלי, באותו מבט שמשלב מסכנות והאשמה ברמיה שנתתי לסבטלנה כמה שעות קודם לכן. "שיהיה לך ערב טוב" היא אמרה. ואז ידיד שלה התחיל לרקוד בינינו כדי ליצור הפרדת כוחות. אף פעם לא הבנתי את תסמונת הידיד המגן. מה הקטע שלך? כואב לך לראות מישהו אחר מצליח כשאתה לא? תפרגן, אתה חושב שאתה גבר כשאתה דופק מישהו אחר? אז אתה לא גבר – אתה אפס. "אבל אני באמת רופא!!" איגפתי את הידיד ואמרתי לה. "אוף אתה אפס" היא אמרה לי. אני אפס?! תראי את הידיד שלך!. כוסעמק הערב הזה, אני חוזר הבייתה.
"נו, אז נהנת לצפות בקולונוסקופיה?" שאל אותי הפרופסור. ברור, בלי צל של ספק המועמד שלי לפרס האוסקר בקטוגריית הסרט הזר הטוב ביותר. פתאום הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר של שרב. נשענתי על הגדר של בית החולים מתחת לשלט "העישון מפריע לחולינו, אנא המנעו מעישון במוסד זה" והדלקתי סיגריה. החולה שאשפזתי שלשום עם התקף לב נשען לידי וביקש אש. יאללה אני גמור, מה עוד היום הזה יכול להפיל עלי כבר. "הי, שמעתי שאתה פה אבל לא חשבתי שניפגש. זוכר אותי?". שירי. איך אני יכול לשכוח. נפגשנו פעם באיזו חתונה. היא נראית מעולה, אבל לא התחלתי איתה כי היא גם נראית די אהבלה. למעשה זה היה התירוץ הרשמי, פשוט כי אף פעם לא היו לי ביצים להתחיל איתה. תהיתי מה היא עושה פה. "אני לומדת קולנוע ותקשורת, עשיתי קצת הפסקה מהלימודים כדי לנקות את הראש". סיפרתי לה שתמיד רציתי ללמוד קולנוע. "יאללה, בוא תצטרף, תוכל לעשות סרט על רפואה". עניתי שסרט על רפואה מעניין לי את התחת, שרציתי לכתוב תסריט לסרט מלחמה, אבל בטח אני אאלץ לכתוב קומדיות רומנטיות כדי לשלם שכר דירה. "קומדיות אהה, רוברט מקי אמר פעם שהתסריטאים שכותבים קומדיות הם האנשים הכי עצובים בעולם". כמובן. הרי היה ברור שהיא לא אהבלה באמת, ולמעשה היא הבחורה הכי חמודה באזור. נו טוב, התבגרתי מאז, אולי עכשיו יילך לי. שאלתי אם היא פה עם חברות. "לא, אני כאן עם הארוס שלי. מצחיק, הכרנו בפייסבוק למחרת אותה חתונה. זוכר את החתונה ההיא?". זוכר, זוכר. "הנה הוא מתקשר, אני חייבת לזוז, תהנה מותק אני בטוחה שאתה כובש פה את העיר". היא הפריחה נשיקה באוויר ושלפה את האייפון שלה. אותו אייפון שניגן לעצמו שיר על בחור שמתעסק עם הבחורות הלא נכונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה